סוכן גלוי

מה ששיחות-לילה בין שני מילואימניקים יכולות לחולל. לפני קצת יותר מ-20 שנה נפגשו במקרה, במרוצת שירות מילואים בענף חינוך גופני בחיל-האוויר, סוכן הביטוח המתחיל (אז) אבנר קופל וסגן יו"ר ועד עובדי חברת החשמל יורם אוברקוביץ'. אוברקוביץ' היה מבוגר מקופל בכעשר שנים, ובכיר ממנו בדרגה. אבל השניים מצאו מיד שפה משותפת ופטפטו אל תוך הלילה, לילה אחר לילה.

קופל, כבן 28, הפעיל באותם ימים את סוכנות הביטוח שלו מתוך חדר וחצי (כולל מטבחון) בבניין ישן–נושן ברחוב נס-ציונה בתל-אביב, מול הבית שבו נולד וגדל ואשר אמו הציירת מתגוררת בו עד היום. דמי–השכירות היו 50 שקל בחודש, ובנוסף התחייב לספק לבעלת-הבית מדי שבוע מצרכי מזון בסיסיים.

אוברקוביץ', אז כבן 38, חשק בתפקיד יו"ר עובדי חברת החשמל והתכונן לבחירות הפנימיות שעמדו להיערך. הוא ידע שיזכה בתפקיד אם יוכל להעניק צ'ופר מיידי לאלפי הבוחרים. כזה שיטיב עם כיסם.

בשיחותיהם הליליות בבסיס תל-נוף גילו השניים שיש להם הרבה מן המשותף. שניהם היו חדורי אמביציה להצליח מהר, ובגדול. די מהר הם גילו שקיים גם עניין אחד מהותי המפריד ביניהם: קופל הוא ליכודניק גאה ובית"רי פעיל, ואילו אוברקוביץ' שמאלן הדוק, עסקן מרכזי במרכז הפועל. אלא ששתיים-שלוש עקיצות הדדיות חיסלו את המחלוקת האידיאולוגית, והשניים התפנו לדבר ביזנס.

התוצאה: קופל הפך למבטח הרכב הראשי של 20 אלף עובדי חברת החשמל (היום מספרם כ-14 אלף, כולל גמלאים). בעקבות הצלחתו הגדולה בעסקה זו, הפך גם למבטחם של ארגוני עובדים גדולים נוספים במשק, כמו בזק והתעשייה האווירית. סוכנות הביטוח שלו "אור" (%60 בבעלותו, %40 בבעלות שותפו זה 20 שנה, ראובן עופרי מהפועל מחיפה) נחשבת ב-2003 למבטחת הרכב הגדולה בארץ.

גם את המשרדים המיושנים ברחוב נס-ציונה נטש לפני כשנתיים, אף שהם גדלו מאוד בשנים האחרונות ובלעו עוד ועוד חדרים בבנייני הסביבה, לטובת משרדים מפוארים ("אולי מפוארים מדי", הוא אומר, לא בלי צער) בקומה ה-25 של בית גבור ספורט במתחם הבורסה ברמת-גן, שנרכשו בכסף מלא: ארבעה מיליון דולר ועוד כמה מאות אלפי דולרים שהושקעו בעיצוב ובריהוט. מבוטחים ותיקים — הזוכרים את המשרדים הקודמים, שבהם לאיש לא היתה פרטיות, כולל לקופל עצמו, שישב על במה מוגבהת, ראשו נוגע בתקרה — מקבלים הלם בבואם למשרדים החדשים.

אז זה החלום הרטוב שלך? משרדים מלכותיים בנוסח השדרה החמישית?

קופל: "חס וחלילה. אתה מאמין לי שאני עדיין מתגעגע למשרדים הישנים ברחוב נס-ציונה?

לא.

"אז תאמין. חייתי ברחוב ההוא כמעט כל החיים שלי. כמעט. תחילה בתור ילד, ואחר-כך במשך 20 שנה כסוכן ביטוח. את החיים הכי יפים שלי עשיתי שם. אני מכיר כמעט כל דייר באופן אישי. לא במקרה, עיכבתי את המעבר לבניין הזה במשך שנה וחצי בכל מיני תירוצים. היינו המשרד האחרון שאויש ב-27 הקומות של הבניין. היה לי מחסום פסיכולוגי, שהיה לי מאוד קשה להתגבר עליו. עיכבתי ועיכבתי, עד שזה נראה טיפשי לא להיכנס. עכשיו אני יודע שזה יופי של משרד. שרק נהיה בריאים, אני מקווה שאלה המשרדים האחרונים שלי בחיים.

"תראה את תל-אביב מלמעלה. אני הראשון שרואה את גל הגשם המתקרב, וראשון את השמש הזורחת בין העננים. תראה את הציורים האלה: אמא שלי ציירה. אני אומר לה, אמא יש לך קיר בגודל כזה וכזה, וכעבור חודשיים אני מקבל ציור בדיוק בגודל המבוקש. תראה את שני הכובעים האלה, עם החתימות האישיות של בוש וקלינטון. חבר שלח לי מארצות-הברית. אין לי מושג כמה שילם עליהם, שלא לדבר על היין הנפלא שממוקם על סטנד מיוחד. רוצה לגימה לסדר את הראש?"

מרוויח לרוחב

קופל מעיד על עצמו שהעבודה היא כל חייו. הוא מתגורר בבית פרטי בתל-ברוך, ואת הנסיעה הקצרה מביתו למשרדיו החדשים הוא מקדיש לחשיבה יצירתית. לדבריו, אלה הדקות היחידות שבהן הוא חושב על כיוונים חדשים. כיאה לאיש מכירות, חלק ניכר מזמנו הוא מקדיש לשיחות עם אנשים. הטלפון שלו מצלצל נון-סטופ. הוא איש של אנשים, של סמול טוק, של בתי-קפה ומסעדות משובחות, בעיקר יפניות.

בשעות אחר-הצהריים המאוחרות הוא נוטש את המשרדים לטובת עיסוקיו האחרים, הספורטיביים: יו"ר מרכז בית"ר, יו"ר מינהלת ההקמה של ליגת-העל בכדורסל וחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל — ה"כובע" שתחתיו מנע מהיו"ר גברי לוי לקבל שכר.

ובערבים — שמחות משפחתיות של אלפי לקוחותיו. לעולם לא ידחה הזמנה, לעולם לא יגיע בידיים ריקות, לעולם לא יסתפק בהפגנת נוכחות קצרה. הוא משקיע באנשים את לבו, ואלה מחזירים לו אהבה.

חוץ מזה, לעתים מזומנות הוא נעלם באמצע היום מהמשרד לשעתיים-שלוש, הולך לבדו להצגה יומית, תמיד לסרט אקשן, תמיד קונה פופקורן וקולה, ותמיד מקנח אחרי הסרט בנקניקייה וחרדל. אחר-כך הוא שוטף את ידיו ופניו, מותח את עניבתו (איש כמעט לא ראה אותו בלעדיה), מפעיל את הטלפון, נכנס למרצדס היקרה שלו — שנגנבה יממה לאחר שקנה אותה ואותרה בנגב בעזרת מסוק משטרתי שהוזנק לאוויר בזכות קשריו — ומתחבר למציאות.

כמה אתה שווה?

"לא שואלים בעל חברה פרטית שאלה כזו".

למעלה מ-20 אלף מבוטחים בטח מכניסים עמלה יפה.

"את התשובה הכי טובה על הדרך שבה אנחנו מתנהלים למעלה מ-20 שנה אתה יכול למצוא גם אצל הלקוחות שלנו וגם אצל המתחרים שלנו. נכון שאנחנו עובדים בהיקפים גדולים. אבל תתפלא כמה מעט כסף אנחנו עושים על המחזור הענקי הזה. כדי להביא מחיר טוב ללקוחות ולהיות אטרקטיבי, חתכנו בצורה דרסטית את העמלות שלנו. החלטנו להרוויח פחות מכל סוכנות אחרת. אבל כיוון שאנחנו מרוויחים לרוחב, נשאר לנו הרבה יותר כסף".

גבור? ספורט!

קופל אולי מסרב להסגיר נתונים, אולם על חוסנו הכלכלי ועומק כיסו תעיד ההסתבכות הכלכלית הבאה: לפני כשלוש שנים ניסו קופל ושותפו ראובן עופרי לחרוג מעסקי הביטוח. הם נכנסו כמשקיעים, בשיעור %4.9, לחברת גבור ספורט, שבבעלות רועי גיל ואיתן אלדר. הפירוש המעשי של ההשקעה — הזרמה של 12 מיליון שקל במזומן. ההתחלה היתה מבטיחה, ההמשך שחור. החברה נקלעה לחובות כספיים עצומים שנאמדים כיום בכ-700 מיליון שקל, והשניים, כמו שאר המשקיעים, איבדו ככל הנראה את הכסף.

12 מיליון שקל זה הרבה כסף.

"בעיקר כשמפסידים אותו", הוא צוחק. "מצד שני, זה לקח יקר לחיים: תשתדל לא להיכנס לתחום שבו אתה לא מבין שום דבר".

חושיך הטעו אותך?

"אלף — כן; בית — הסתנוורתי מאיכותם ומשמם של המשקיעים האחרים, ובראשם מיקי שטראוס, עם %25 שלו בחברה. אמרתי לעצמי, אבנר, מה שטוב לשטראוס הגדול בטח טוב גם לך. אז נכון שהבטן שלי הזהירה אותי מפני ההרפתקה הזו, אבל המוח והדם הסוער חשבו אחרת. נו טוב, הפסדתי. שילמתי רבא גלט (דמי לימוד) יקרים".

אתה נשמע קצת יותר מדי אדיש, בתור אחד שהפסיד 12 מיליון שקל.

"אני לא אדיש, והפסדתי רק חצי מהסכום. השותף שלי הפסיד את החצי השני... מה אתה מצפה ממני, שאבכה לך על הכתף? יש לי מוטו בחיים הפרטיים והעסקים: נשפך לי החלב? מותר לי לבכות עליו רק חצי שעה, אולי שעה. ללבן את הבעיה? כן. להגיע לשורש הטעות? כן. לייבב? זה לא. אני הולך הלאה. מומחה בללכת הלאה".

ואומנם, קופל, כמו–גם השותפים האחרים בקבוצת סגיאל (החברה–האם של גבור ספורט), טרם השמיע בפומבי טענה כלשהי כלפי גיל ואלדר. "בשוק טוב, יש להם ראש מצוין לעסקים, הם יודעים לתפקד ויש לכך הוכחות", אמר קופל בראיון לגלובס לפני כחודש וחצי. "בשוק רע כולם נפגעים. הם עשו בנוסף טעות בסיסית גדולה, ההשקעה בהכשרת הישוב. אבל זה חלק מעולם העסקים ואי-אפשר לבוא אליהם בטענות. אין לנו תלונות אליהם ברמת ההתנהלות האישית. שימשתי כדירקטור במשך שנה בגבור ספורט, ומבחינת ההגינות, הם ברמה גבוהה מאוד, אבל לפעמים אתה מנצח, לפעמים אתה מפסיד.

"גם הדרך למקום שאני נמצא בו היום לא היתה סיפור הצלחה אחד מתמשך", אומר קופל היום. "החיים מלאים הפתעות לא נעימות, כלכליות ואישיות. אני לוקח הכול ללב, גם אם לא רואים עליי. שום דבר לא עובר אצלי לסדר-היום בלי בירור מעמיק. שגיאות? או-קיי. שגיאות חוזרות? לא בא בחשבון".

קופל מספר שאת היכולת לקום מהקרשים רכש בעת הקדנציה הקצרה שלו כבעלים ויו"ר קבוצת הכדורסל בית"ר תל-אביב, ששיחקה בשנות ה-80 בליגת-העל. "הפסדנו המון — כל העונה היו לנו בקושי שישה-שבעה ניצחונות מתוקים — היה קשה להמשיך אחרי כל-כך הרבה הפסדים. התחשלתי. היום, ברגעים קשים, אני משחזר בראש את הימים ההם. הנפילות נותנות לך את הכוח ללכת הלאה".

איך זה שאתם עוסקים רק בביטוחי פרט ולא הולכים קדימה?

"קדימה? לאן? אנחנו מומחים לדבר-שניים — ביטוחי רכב, דירה, בריאות, שיניים — ולא חורגים מהם בסנטימטר. באים אלינו קבלנים, בעלי עסקים, אנשים מתחום הימאות, ומבקשים מאיתנו הצעות ביטוח. אנחנו לא נוגעים בזה. מה אני מבין בימאות? בנדל"ן? אז אומרים יפה, 'סליחה לא'".

הראש הפתוח של אוברקוביץ'

קופל למד בגמנסיה גאולה בתל-אביב, סמוך לרחוב מגוריו, באזור מתחם מוגרבי. הוא לא חלם לפתוח עסק מכל סוג שהוא מעבר לכביש. חלומו היה ציורי בהרבה: להיות כרטיסן באוטובוס בקו 4 שחלף ברחוב בן-יהודה הסמוך, בימים שבהם לאוטובוסים היו עולים מהדלת האחורית ומשלמים לכרטיסן שישב במעין כלוב. "שיא הכיף שלי היה לעלות על האוטובוס ליד מוגרבי ולנסוע איתו לתחנה המרכזית וחזרה", הוא משחזר. "הייתי מסתכל בכרטיסן בעיניים גדולות, אולי בגלל הכסף שהוא קיבל — אולי חשבתי שהוא שייך לו ולא ל'דן'…".

החלומות על קריירה באוטובוס לא החזיקו מעמד, וכבר אחרי השירות הצבאי הפך לסוכן ביטוח. ההתחלה היתה מהמקום שבו כל סוכן ביטוח מתחיל את הקריירה שלו: מכירת פוליסות לחברים קרובים.

עד שירות המילואים, שבו פגש את אוברקוביץ'. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. "אמרתי ליורם: בוא נחבר אינטרסים. אתה רוצה לדאוג לכיסם של אלפי העובדים שלך, ואני רוצה לבטח מסות. אם תיצור אפשרות שבה אוכל לבטח את כלי-הרכב הפרטיים של כל אלפי עובדי חברת החשמל, אוכל להשיג להם הנחות משמעותיות שלא נשמעו כמוהן.

"יורם התפלא. הוא לא חשב על אפשרות כזו, שארגון-עובדים ידאג לעובדים. עד אז רק ההנהלות טיפלו בהטבות. שכנעתי אותו שחיוני שוועד יטפל בזה, מה פתאום ההנהלה. הוא היה מסויג בהתחלה, אבל סקרן, ראש פתוח, מוח חושב, והשתכנע. בשנה הראשונה ביטחתי רק את עובדי החברה באזור הצפון. מין טסט שכזה. השגתי מחברת הביטוח מחירים נוחים, קיצצתי דרסטית בעמלות שלי, העובדים היו מרוצים. שנה אחר-כך, יורם כבר היה יו"ר הוועד. הוא הוציא מכרז מסודר. ניגשתי אליו וזכיתי. מאז, בכל שנה מוציאים מכרזים — ואני זוכה בהם".

יד המקרה?

"שום דבר לא מובטח לי, שום דבר לא 'תפור' עליי, אף אחד לא מבטיח לי שום דבר. הידידות האישית עם יורם לא ממש משחקת תפקיד. כל העולם מתמודד נגדי, ואני זוכה. זה מפני שהמומחיות הכי גדולה שלי היא תודעת שירות ומתן שירות. אין הבדל גדול בין הביטוחים ובין הסוכנויות, חוץ מהשירות. אני נותן שירות ומכתיב לעשרות העובדים שלי לתת שירות מהסרטים. את העמלות שלנו חתכנו לרוחב ולאורך. אף אחד לא יכול להאמין כמה מעט אנחנו מרוויחים על כל פוליסה. את כל ההנחות אנחנו מגלגלים אל המבוטח. אבל מאחר שאנחנו עובדים במסות, הרווחים שלנו הם לרוחב, ברוך השם. שרק נהיה בריאים".

מי הגוף הגדול הבא שתמכור לו פוליסות?

"עכשיו אני חושק בעובדי קק"ל. 1,500 איש, אחד-אחד. הם בפריסה ארצית, ואני בפריסה ארצית (לקופל 60 עובדים, הפרוסים ב-12 סניפים ברחבי הארץ, כולל בארגוני-עובדים גדולים, א' ל'). התיק הזה מאוד מתאים לי".

איך זה יקרה?

"מראש, אני לא הולך למשא-ומתן שאין לי סיכוי להצליח בו ברמה של %50 לפחות. אני קודם-כול תופר מוצר טוב עם חברת הביטוח. אחר-כך אני מאתר את קהל-המטרה, ואז אני מחליט למי לפנות — להנהלה? לוועד? אני גם נזהר מפני הכנסת רגל בין שניהם. אני הולך בזהירות. לא לעלות על מוקש. לא להיות כלי-שרת או כלי–ניגוח בידי אחד הצדדים. אני פונה למשל לסמנכ"ל, ושואל אותו אם לא אכפת לו לשמוע הצעה שלי. בפגישה אני מביא דוגמאות מחברות אחרות. הוא אומר לי, זה חסר לי, וזה אחרת אצלי. אין בעיה, אני אומר לו, אני אשלים לך בדיוק את החסר. אם זה הוועד, אני נותן להם מערכת ממוחשבת לגביית כספים מהעובדים, כי אין להם זכות לגבות ישר מהשכר. את המערכת אני משאיר להם גם לשימושים אחרים, פנימיים. שיהיה. כך אני מפתה אותם. אני מקדיש לכל אחד שלוש-ארבע פגישות. הראשונה תמיד מתקיימת אצלם, השנייה אצלי. שיתרשמו".

נפש המבוטח הישראלי

כבר 20 שנה שקופל הוא המבטח הבלעדי של עובדי חברת החשמל. לפני כשבע שנים "המציא" את ביטוח הבריאות, מתוך רצון להכניס מוצר נוסף לסל המוצרים שלו. לדבריו, הביטוח תפס בזכות הצלחתו לשכנע את חברות הביטוח לבטח כל עובד ובן משפחה, ללא קשר למצבו הבריאותי וללא חתימה על הצהרת בריאות. כלומר, לא רק את הבריאים.

למה זה השתלם לחברות הביטוח?

"עובדה שהשתלם. הביטוח נמכר מאז לאלפי עובדי חברת החשמל ולארגונים גדולים נוספים כמו לחמניות טריות".

מספרים שכניסת הביטוח הישיר לענף פגעה בך קשות.

"זה ניסוח מוגזם. עובדה שאנחנו כאן. עובדי חברת החשמל הם אנשים חושבים, מחושבים. אלפים מהם שמעו על ההרים והגבעות שהציע להם הביטוח ישיר במסע פרסום רעשני והחליטו לנסות את מזלם. הסוף — רבים מהם חזרו אליי. אין תחליף לשירות".

מה כל-כך מיוחד ב"שירות" שלך?

"זו ההרגשה הטובה של הלקוח המתלווה לתשלום. אנשים משלמים לי סדר-גודל של משכורת חודשית. מעטים מהם מקבלים תמורה. שנה אחרי שנה הם מבטחים את האוטו, הבית, הבריאות, וכמעט ואינם נזקקים למימוש. מבחינה פסיכולוגית הם מרגישים דפוקים, למרות שהם קונים עם הביטוח שקט נפשי. אני לא פסיכולוג, אבל אני מכיר את נפש האדם, בעיקר אם הוא ישראלי. לכן, ב'פעם ב...' שהמבוטח פונה אליי, אנחנו קופצים לדום ויוצאים מהכלים כדי להשאיר אותו שבע-רצון.

"חוץ מזה, אני המצאתי את הצ'ופרים הקטנים. איפה נולד רעיון הרכב החלופי, אם לא במוחו של קופל אבנר? ומי מחלק ללקוחות מכשירי רדיו נוצצים בחינם בכל שנה יחד עם חידוש הביטוח? הישראלים אוהבים מתנות. כשהם נדרשים לשלם ביטוח בגובה של משכורת חודשית הם לא מנידים עפעף. כשהם מקבלים מכשיר רדיו נוצץ שקניתי סטוק ממנו במזרח הרחוק בדולר, הם מציפים אותנו בשאלות איך מפעילים ואיך ואיך. זה שירות".

בר–מזל באופן מופקר

עם כל הנוסטלגיה לעבר הצנוע בדרום תל-אביב, משתרע כיום משרדו הפרטי של קופל על-פני שטח של דירת שיכון. מהודר, כמעט מנוכר. מחשב אישי מונח לצדו, אבל קופל כמעט שאינו עושה בו שימוש. הוא אינו איש של תזכירים ודוחות. תנו לו נייר-עבודה, והוא דועך. תנו לו שיחה טובה, והוא פורח. הוא חברותי אמיתי, גלוי-לב, אוהב אדם, גורר איתו חברים מכל תקופות חייו, האישיים והמקצועיים. החליפה והעניבה שלו מטעים.

קופל נחשב בעיני יריביו לבר-מזל באופן מופקר, ואוברקוביץ' נחשב לבוננזה הפרטית שלו. במרוצת השנים ניסו כמה מהם לגלות מעשים לא כשרים בפעילותו. כלומר, לגלות את הסוד הגדול שלו — איך הוא מצליח לזכות בזה אחר זה במכרזי הביטוח המפתים ביותר של ציבורי עובדים גדולים, כמו בזק, התעשייה האווירית ועוד. החקירות לא העלו דבר.

תודה שזה משונה שרק אתה זוכה במכרזים לביטוח אלפי עובדים במכה.

"מדובר במכרזים קשים, שאני מתכונן אליהם היטב ומגיש, יחד עם חברות הביטוח, את ההצעות האטרקטיביות ביותר. חוץ מזה, למה להכחיש, המוניטין שלי הולך לפניי. מי שמבטח בהצלחה עצומה במשך 20 שנה אלפי עובדים של חברת החשמל, יכול לבטח כל ארגון עובדים גדול. זה הגיוני".

נאלצת לשלם אי-פעם שוחד, במישרין או בעקיפין?

"התשובה היא לא!"

כל מכרז שאתה זוכה בו פירושו הכנסה עצומה לך ולסוכנות הביטוח שלך. אין מי שרוצה לגזור קופון על גבך?

"מעולם לא! המכרזים מקצועיים לחלוטין. גם הרשויות הממלכתיות השונות מעורבות בזה, וגם משרדי רואי-חשבון".

התשוקה של גברי לוי

לא רק עסקי ביטוח בראשו של קופל. הוא חבר מרכז הליכוד, איש מחנה שרון, תרם ביד רחבה מכספו לפריימריסטים שונים, מקורב גם לשרת החינוך לימור לבנת. דברים שלחש על אוזנה בדבר אי-הסדרים שלפיהם מתנהלת לדעתו מליאת ההתאחדות לכדורגל מצאו מיד ביטוי בהצהרה מתוקשרת היטב של השרה. לא מעט חברי כנסת, חדשים וותיקים, חבים לו את בחירתם בזכות הנפשות שעשה למענם, ובזכות כספו.

במשך שנים פעל קופל בצל. רק עשרות אלפי מבוטחיו הכירו אותו, וגם אוהדי כדורסל. עד שיום אחד החליט להראות ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, מה פירוש להיות בית"רי גאה. זה היה כשלוי שכנע את נציגי שני המרכזים הגדולים, הפועל ומכבי, לאשר לו שכר שנתי של 200 אלף שקל. עד אז פעל בהתנדבות, כמו כל היו"רים שקדמו לו. קופל התקומם, והתקשורת חגגה בגדול את ההתקוממות שלו. הוא טרפד את כוונתו של לוי, ועורר עליו את חמתו של היו"ר הכול-יכול, שהתפטר, וחזר בו מהתפטרותו אחר-כך.

למה בעצם להתנגד?

"כי לא מגיע לו כסף".

הוא טוען שהוא עובד קשה, וזה לא הוגן שלא יקבל תמורה".

"אף אחד לא מכריח אותו. אני לא מכיר שום גוף ציבורי שהיו"ר שלו מקבל שכר".

בראיונות לעיתונים לוי אמר שאם לא יקבל שכר לא יוכל להתמסר לפעילותו בהתאחדות.

"אז שלא יתמסר. מה קורה כאן?! הכסף שגברי לוי חומד לא שייך לו ולא להתאחדות, שמעולם לא הניבה הכנסה של אגורה אחת. הכסף שייך לקבוצות, אך ורק להן. ההתאחדות כולה, יחד עם מרכזי הספורט — כן, גם בית"ר — הם גופים שצריכים לעבור מן העולם במתכונתם הנוכחית. לפחות בכל מה שקשור בטיפול בקבוצות המקצועיות בשתי הליגות הבכירות. אנחנו ב-2003, ומתנהגים כאילו שנות ה-50 וה-60".

אתה עצמך איש מרכז בית"ר, ומי בכלל מינה אותך?

"אני הראשון שאתפטר מההתאחדות אם אנשי הפועל ומכבי יסכימו לאמץ את הרעיונות שלי. סליחה, הם לא רק שלי, אלא של ועדת סטרשנוב. ההתאחדות צריכה להיות מורכבת מאנשים שנבחרו בפריימריס ארציים, כמו במפלגות. אבל אני מסופק אם הרעיונות שלי יתקבלו אי-פעם. העסקנים לא יוותרו על הכיסאות שלהם. מה רע להם, לצאת על חשבון הברון לחו"ל מפעם לפעם. מזל שהצלחתי לטרפד את התשוקה של לוי לקחת לעצמו כסף מהקופה.

"הרי מה מחפשים העסקנים בהתאחדות? את טובת הספורט? הכדורגל? אכפת להם מעתיד הכדורגל הישראלי? הצחקת אותי. טובות ההנאה הקטנות, הגחמות הזעירות, מעבירות אותם על דעתם. ההתאחדות מוציאה לחו"ל 50-60 משלחות בשנה, ולכל משלחת מתלווים עסקן-שניים. אז מי אנחנו שניקח להם את חו"ל? כמה מהם מקבלים התרגשות בכל הגוף עוד בדיוטי-פרי בנתב"ג".

פעם היית ידיד של לוי, חבר אישי, כולל ביקורים משפחתיים. היום אתם לא מדברים. הידידות נגמרה?

"לא מצדי".

הבאת לו את הסעיף.

"לא אני, אני רק השליח. זה המינהל הציבורי התקין שהביא לו, אם הביא, את הסעיף".

לוי בתגובה: "לא מעניין אותי אבנר קופל, ולא מטריד אותי מה הוא אומר עליי".

כמו דייג בן 50

עובדת המטבח במשרדיו של קופל מציעה לאורחים קפה אספרסו משובח או מיץ תפוזים טבעי. המשקאות מוגשים בליווי עוגייה בכלים אופנתיים. קופל עצמו שותה תה. הוא שומר על מראה צעיר, מתעמל, אינו מגדל כרס ("זה מה שאוכל יפני יודע לעשות"), מתכנן בחדרי-חדרים את מקפצת המדרגה הבאה: להקים חברת ביטוח משל עצמו.

הוא מגלה את הדבר בהיסח-הדעת, וממהר להתחרט: "שלא תבין אותי שלא כהלכה, זה לא משהו שבנפשי. אולי בעבר כן, היום לא. חברות הביטוח מרוויחות הרבה פחות והן מלאות סיכונים. כלל לא בטוח שחברת ביטוח היא עסק טוב.

"אגלה לך סוד: למה בעצם באמת נכנסנו להשקעה הכושלת בגבור ספורט? קיווינו להשתלט באמצעותה על עסקי הביטוח של הכשרת הישוב, שגבור ספורט היתה שותפה בהם. מדובר בימים אחרים, טובים בהרבה. את חברת הביטוח הכשרת הישוב הכרנו היטב מתוך עבודה מולם. חבר'ה יוצא-מן-הכלל מוכשרים. השתעשנו ברעיונות. הסוף הרי ידוע, אז עכשיו אני נזהר. מצד שני, זה אתגר גדול. אז אל תכתוב שקופל מקים חברת ביטוח חס וחלילה, אלא רק שוקל על אש קטנה".

אתה בסך-הכול בן 50. לא מדגדגות לך האצבעות לאיזו הרפתקה כלכלית חדשה?

"מכיר את הסיפור על הדייג שהציעו לו להקים מפעל לדגים? אמר, בשביל מה, אמרו לו תעשה כסף. ומה אעשה עם כל הכסף? יהיה לך זמן פנוי ותוכל לדוג. אז אני דג עכשיו, ענה.

"ומה אני אעשה בסוף, אחרי שיהיה לי הרבה כסף? את הדבר שאני הכי אוהב בעולם: למכור פוליסות. אז אני כבר מוכר אותן עכשיו".