מודאגים מפיצוץ בביוב? חכו להמלחת הקרקע

לא הזרמת שפכי השפד"ן לים התיכון, גם לא הגלשת השפכים לכינרת, מדירים שינה מעיני המומחים למשק המים. מה שמטריד אותם יותר הוא איכות הקולחים המשמשים להשקיה, ומליחותם הגבוהה, שבתוך מספר שנים מאיימת להרוס את משק המים. נבואות קשות אלה הן תולדה של משוואה פשוטה: אנו מחשיבים את הקולחים כמקור מים לכל דבר, אך בה בשעה לא דואגים לטיהורם המספיק. כתוצאה מכך, יותר ויותר מומחים מחזיקים בדעה, שאם אנו רוצים להמשיך להשתמש במים אלה, יש להביאם תחילה לרמת טיהור גבוהה הרבה יותר לפני השבתם לקרקע.

ההיסטוריה של הטיפול בשפכים בארץ מתחילה בשנות ה-70, עם התפרצות מחלת הכולירה בירושלים ובעזה. שר האוצר דאז, פנחס ספיר, פנה לבנק העולמי בבקשה לסייע למדינה הטובעת בביוב של עצמה. התפנית הגדולה התרחשה בסוף שנות ה-80, עם חנוכת מפעל השפד"ן, המטפל בכ-120 מיליון מ"ק שפכים ומזרים אותם לנגב. מאוחר יותר נחנך גם פרויקט תשלובת הקישון, המטפל בקולחי חיפה ומייצר כ-25 מיליון מ"ק מים בשנה, המשמשים בעיקר להשקיה חקלאית בעמק יזרעאל המערבי.

מטפלים, אבל לא מספיק

יותר מ-30 שנה לאחר שהוחל בטיפול בביוב, מתברר שאמנם רבות נעשה בתחום זה, אך יחד עם זאת הטיפול בביוב בארץ מפגר אחר הנעשה בעולם. במהלך שנות ה-90 הוקמו בארץ כמה מתקנים גדולים וכמה עשרות מתקנים קטנים. על-פי נתוני נציבות המים, טיהור השפכים מתבצע בכמה מאות מכוני טיפול ברמות שונות, כאשר 360 מהם הם בריכות חמצון בקיבוצים ובמושבים, המספקים מים באיכות ירודה מאוד. שתי ערים, עכו ונהריה, ממשיכות להזרים שפכים גולמיים ישירות לים. המכון של נהריה נמצא בשלבי הקמה, ואילו בעכו הליך המכרז טרם הסתיים.

גם חלקים ניכרים ממזרח גוש דן מזרימים עדין את שפכיהם הגולמיים לנחלים. שפכים אלה נתפסים במורד ומגיעים בסופו של דבר לקו השפד"ן. לאחר שנים של ויכוחים הוחל לאחרונה בהקמת הקו המזרחי של השפד"ן, שעוכב במשך שנים במידה רבה על-ידי מנהל מינהל תשתיות הביוב לשעבר, צמח ישי, שהעדיף הקמת מתקנים קטנים. לחץ רשויות התכנון, שלא אישרו תוכניות בנייה בראש העין, בקעת אונו ויישובים רבים אחרים, הביא בסופו של דבר לקיד לקידום תכנון הקו, שהקמתו החלה לאחרונה. אם הקו המזרחי היה קיים כיום, הוא יכול היה לשמש כחלופה חלקית לקו המערבי, וניתן היה למנוע את הזרמת השפכים לים.

יישובים רבים, ביניהם מושבים, קיבוצים, עיירות, רוב יישובי יו"ש, ויישובים ערביים רבים, עדין אינם מחוברים למערכת הביוב, או שמערכת הביוב שלהם אינה יעילה, ולכן שפכים מוזרמים לנחלים או לבורות ספיגה. כך למשל, ליישוב כמו כפר שמריהו אין מערכת ביוב. ברוב המקרים הסנקציה היחידה הפועלת על היישובים היא סירוב משרד הבריאות לחתום על תוכניות בנייה עד להקמת מערכת ביוב. ברוב המקרים הסנקציה עובדת.

בדו"ח ועדת החקירה למצב משק המים שפורסם ב-2002 נכתב: "פיתוח מפעלי טיהור שפכים והולכת מי הקולחים, מצויים בפיגור עמוק". הסיבה לכך היא חסמים בירוקרטיים וחוסר היענות מצד רשויות ויזמים, וזאת למרות שמשרד האוצר מוכן, לכאורה, להעמיד לרשות אלה המוכנים לפתח מט"שים מענקים נדיבים מכספי קרן האיזון, אשר פעילותה הופסקה לפני שלוש שנים.

הפוטנציאל

מתוך צריכה עירונית של כ-800 מיליון מ"ק מים בשנה, פוטנציאל הביוב הוא של כ-500 מיליון מ"ק שפכים בשנה, כאשר יתרת המים מתאדה או אינה מגיעה למכוני הטיהור. מתוך כמות זו, כ-300 מיליון מ"ק מושבים לחקלאות ומשקים כ-400 אלף דונם. ע"פי הערכה, בין 200-80 מיליון מ"ק קולחים מטוהרים מוזרמים לים ולנחלים בגלל חוסר ניצול.

מהנתונים עולה עוד, שתושב עירוני מייצר כ-120 עד 200 ליטר שפכים ליום, בעוד שההתיישבות הכפרית מייצרת בין 150 ל-250 ליטר ביום. ריכוז השפכים בארץ גבוה באופן יחסי לעולם המערבי, שבו השימוש במים גבוה יותר לנפש.

כיאה למדינה מתפתחת, כמות השפכים המיוצרת הולכת וגדלה, והיא שילשה את עצמה מראשית שנות ה-60. כמות הקולחים המושבים להשקיה גדלה פי 25. על-פי הערכה, ב-2020 יהיה פוטנציאל מיחזור של כ-1.5 מיליון מ"ק קולחים בשנה, מתוכם ינוצלו כ-700 מיליון מ"ק. עובדה זו מגבירה את החשש מפני הנזקים הצפויים, אם איכות המים לא תשופר במידה ניכרת.

משיבים, אבל לא מספיק

בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, עם התפתחות ההכרה במחסור במים, תוכננה בארץ תוכנית אב למפעלי קולחים, שמאחוריה עמד הרעיון שיש לטהר את השפכים, להשיבם לחקלאות, ואת העודפים להזרים להשקיית הנגב. רעיון זה מיושם לפי שעה באופן חלקי. למרות זאת נחשבת ישראל למתקדמת בתחום ההשבה.

בפועל אמנם הוקמו מכוני טיהור רבים, אך במקביל חלו שני תהליכים נוספים. למדינה נוספו עוד כמיליון תושבים, רמת החיים עלתה, ואיתה גדל גם ייצור הקולחים. הגידול באוכלוסיה גרם לתפיסת שטחים חקלאיים והמעיט את הצורך בהשקיה, לפחות במרכז הארץ.

כתוצאה מכך, ועקב אי הקמת המערכת המתוכננת להובלת הקולחים המטוהרים לנגב, מוזרמים כיום קולחים מטוהרים רבים לים, ביניהם רוב קולחי איזור השרון. הסיבה לכך, בין השאר, היא אי הקמת המוביל המזרחי, שהיה אמור להוביל את השפכים לנגב. יוסי דרייזין מנציבות המים אמר לוועדת החקירה, שאין בארץ תוכנית לאומית להשבת קולחים ולפיזורם, וכל יוזמה היא פרי של תכנון מקומי, ללא שום ראיה ממלכתית.

ב-1998 החליט משרד האוצר להעניק מענקים מקרן האיזון (הוקמה באפריל 1962 במטרה להקטין את ההפרשים שבין דמי המים באזורי הארץ השונים) לפרויקטים להשבת קולחים על-ידי יזמים פרטיים, אגודות מים חקלאיות, ורשויות מקומיות. למטרה זו הוקצבו 80 מיליון שקל בכל שנה במשך 10 שנים החל מ-1999. עד כה נעשה שימוש מזערי בכספים אלה. במהלך 2000 אושרו 12 פרויקטים בעלות של 230 מיליון שקל, שטרם יצאו לפועל.

אסור להסתפק בטיפול שניוני

כל המומחים בטיפול בשפכים, ובראשם נציב המים לשעבר, פרופ' דן זסלבסקי, מסכימים לפחות לגבי דבר אחד: הטיפול בשפכים בארץ אינו מספק, והוא מהווה במידה רבה סכנה לחקלאות ולמשק המים.

רוב מכוני הטיהור בארץ, מלבד השפד"ן, מטהרים את השפכים לרמת טיהור שניונית בלבד, שמשמעותה השקעת מוצקים וטיפול ביולוגי בבריכת חמצון, או באמצעות בוצה משופעלת (טיפול מכני ביולוגי). המים המטוהרים לרמה שניונית מאפשרים השקיה סלקטיבית בלבד בטפטוף, או השקיית גידולים שאינם באים במגע ישיר עם המים. הטיפול השלישוני, המתקיים רק בשפד"ן, כולל גם אגירה עונתית, חיטוי והכלרה. מים אלה ראויים לשימוש חקלאי בלתי מוגבל. יחד עם זאת, הטיפול השלישוני אינו כולל הרחקת מלחים.

מדוע בארץ נהוג רק טיפול שניוני, למרות שידוע לכל שהוא אינו מספק? הסיבה לכך היא, כמו תמיד, כלכלית. הוויכוח בין הרשויות המקומיות לבין המדינה הוא בשאלה, מי יישא בעלות הטיהור. כיום מקובל לחשב עלות טיהור שניוני ב-30-20 סנט למ"ק. טיפול שלישוני ייקר את הטיפול בעוד כ-12 סנט. לדעת מומחים רבים, על המדינה לשאת בעלות כדי לחסוך מעצמה הוצאות בעתיד.

זסלבסקי מונה שורה ארוכה של סיבות בגללן אסור להסתפק בטיפול שניוני או שלישוני, אלא להתפיל את המים לפני השבתם לקרקע. לטענתו, הדשנים שבמים המושבים מזיקים לגידולים ולאיכות המים, המתכות הכבדות מהוות איום מוחשי לגידולים, לקרקע ולמי התהום, וכך גם המלח הפוגע בקרקע ובמים.

לדעתו, באי התפלת המים אנחנו מטילים קנס כבד על הדורות הבאים, שעלול לנוע בין 200 מיליון דולר לשנה ועד למיליארד דולר בשנה. הוא מתריע על כך, שבמים המושבים יש כמות גדולה של ניטרטים וחומרים מסרטנים אחרים, שמהווים סכנה רבה לציבור.

זסלבסקי גם מתנגד לעמדה, לפיה ניתן להזרים לנגב קולחים מטוהרים מבלי להתפילם, בטענה שבנגב אין מאגרי מים כמו במישור החוף, ולכן ניתן להזרים קולחים לא מותפלים. לדעתו, הזרמה כזו היא פשע סביבתי, ממש כמו זה שגורם אתר רמת חובב.

לדברי ד"ר ערן פרידלר, מרצה בכיר בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, גם אם זסלבסקי נחשב במשך שנים לנביא זעם, הרי שכיום אין כמעט מי שחולק על דעתו.

"אנחנו עושים שימוש מסיבי בהשבה", אומר פרידלר, "אנחנו מזרימים קולחים לאקוויפרים, ושוכחים שמדובר באגנים סגורים, שהמלח מצטבר בהם כל העת. אנחנו מסחררים מים על ידי החדרתם ושאיבתם, כאשר המלח הולך ושוקע. אם המעגל הזה לא ייפסק, בעוד כמה שנים האקוויפר יהיה מלוח לחלוטין".

פרידלר מתריע על כך, שוועדת ענבר, שקבעה את כמות המזהמים המותרת במים, לא התייחסה כלל לנושא המליחות. לדבריו. המשרד לאיכות הסביבה אמנם עושה מהלכים המחייבים פינוי תמלחות לים במקום להזרימם למכונים לטיהור שפכים. "אבל" הוא אומר, "לפי שעה מדובר בצעדים שאינם מספיקים, ולכן לא ירחק היום שבו נעמוד בפני צרה אמיתית".

ויכוח נוסף בין המומחים הוא בשאלה מתי כדאי להתפיל את המים: לפני החדרתם לקרקע או בעת שאיבתם. "על פניו טיפול הקודם להחדרה זול יותר", אומר פרידלר. "יחד עם זאת קיימת בעיה שטרם נפתרה, הנובעת מהזדהמות הממברנות המשמשות להתפלה, והצורך להחליפן בתדירות גבוהה בגלל העומס האורגני. בכל מקרה צריך לקחת בחשבון, שהתפלת הקולחים, בדרך זו או אחרת, תהיה בלתי נמנעת".

מגלישים ובוכים

בהעדר נפחי איגום מספיקים, מגלישות רשויות רבות את הקולחים המטוהרים, ובמידה רבה גם את השפכים, ישירות לים ולנחלים, בעיקר בימי גשם. התופעה, כשהיא נחשפת, מעוררת חלחלה בציבור, אך מתברר שמדובר בהליך רגיל למדי.

פרידלר: "הגלשות לנחלים מבוצעות בכל מקום בעולם. באירופה ובארה"ב המערכות משלבות נגר עירוני ושפכים. כשמערכת מתמלאת מגלישים את המים לנהרות. בארץ שאפו לתכנן מערכות נפרדות, אך בפועל מי גשם חודרים למערכת הביוב, ואין שום ברירה אלא להגליש מים לנחלים או לכינרת. המדינה גדלה בשנים האחרונות בקצב מסחרר, והתשתיות אינן עומדות במעמסה, לכן אין לפעמים ברירה אלא להגליש שפכים לכינרת או להגליש שפכים לים.

"בביוב גולמי יש כמויות גדולות של חיידקים, וירוסים ופרזיטים שונים, שמגיעים למים מהפרשות של אנשים חולים. אם מישהו מתרחץ בים בעת הגלשה הוא עלול לחלות. למרבה המזל, שרידות החיידקים נמוכה, והם מושמדים כמה ימים אחרי ההגלשה. אחרי מספר שבועות האיום מוסר לחלוטין.

"החומרים המסוכנים הם אלה שאינם מתכלים, כמו למשל מתכות כבדות וחומרים אורגנים רעילים, שאף הם נמצאים בשפכים. אם ההגלשה היא חד פעמית, אין סכנה ממשית, אך אם מדובר בהגלשה שאורכת מספר שבועות ואפילו חודשים, צפויה הרעלה של דגים ושאר יצורים ימיים. בעיה נוספת היא המפגע האסתטי שנגרם בשל ריבוי ההגלשות.

"עיקר ההגלשה לכינרת היא של שפכים סניטריים, שפכי רפתות ושפכי ברכות דגים. הבעיה הגדולה יותר היא כניסת חומרים אורגניים, חנקן וזרחן למים. התפרקות החומר האורגני גורמת בעיקר לריח רע. הזרחן והחנקן גורמים לפריחת אצות המפריעות לגוף המים והופכות אותו ל'זקן'. משמעות הדבר היא, שבמים מתאפשרים חיים של מגוון קטן של מינים, תהליך לא רצוי הפוגע באיכות המים.

"לדעתי הבעיה הגדולה ביותר היא איכות המים המושבת לחקלאות. החקלאות היא לא רק ענף כלכלי, היא שומרת על השטחים הפתוחים ועל הנוף הכפרי. היכן שאין חקלאות, צומחים בניינים. אם אנחנו רוצים לשמור על נוף הארץ ועל בריאות התושבים, אנחנו חייבים לדאוג לקולחים".

דבר ועדת החקירה

בסיכום עבודתה קבעה ועדת החקירה הפרלמנטרית בעניין משק המים בראשות ח"כ דוד מגן: "הוועדה רואה צורך דחוף בטיפול מקיף בנושא טיהור השפכים, הקמת והפעלת מערכת שתוליך את הקולחים לאזורים בהם ניתן להשתמש בהם, או לאגום אותם ולהביא להתקנת תקנות בנושא איכותם. כמו בנושאים אחרים בתחום משק המים, הוועדה התרשמה שמה שחסר בתחום זה איננו ידע, אלא גוף מרכזי אחד שיקבל את ההחלטות הנדרשות ויישם אותם בזריזות וביעילות".