יומנו של מתעד ג'יאהד

למרות שהמלחמה בעיראק השתלטה על הכותרות, יש מי שלא שוכח את אוסאמה בן-לאדן. ספר חדש של החוקר הצרפתי ז'יל קפל מציג אותו כסמל פאלי ערבי, בזמנים שבהם מנהיגי המזרח התיכון נתפסים כחלשים ומושחתים; אבל לא לעולם חוסן

כאשר ביקר ז'אק שיראק באלג'יריה בתחילת מארס, זרמו לרחובות אלג'יר חצי מיליון איש כדי להריע לו על עמדתו בשאלת המלחמה בעיראק. אולם היה להם גם מסר נוסף לנשיא הצרפתי: הם קידמו אותו בקריאות קצובות של 'ויזה, ויזה' שהיוו עבור שיראק תזכורת לכך שצעירים רבים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון משוועים להגר למעצמה הקולוניאלית לשעבר, שבמשך שנים ארוכות נחשבה כמעצמת כיבוש.

אירועים מהסוג הזה מדגישים את מורכבות היחסים בין מדינות ערב למדינות המערב, המורכבות הזו מהווה את הנושא של "RISING: A Chronicle of the Middle East BAD MOON Today ", ספרו החדש של ז'יל קפל (Gilles Kepel). קפל, ערביסט צרפתי ופרופסור במכון למדעי המדינה בפאריז, חזר למזרח התיכון על רקע פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר ותיעד בצורה של יומן את מה שראה ושמע. קפל, שסיפרו הקודם ":The Trail of Political Islam Jihad ', משמש תיעוד מוסמך של מקורות האיסלאם, מגדיר בספרו את הפיגוע במרכז הסחר העולמי כ'ביטוי אולטימטיבי של הג'יהאד", ומבקש להבין כיצד הוא נתפס מהפרספקטיבה הערבית.

במהלך המלחמה באפגניסטאן, התרגלו צופי הטלוויזיה לראות הפגנות נגד ארה"ב, שבין משתתפיהן היו צעירים ערבים שנשאו דיוקנאות של אוסאמה בן-לאדן. בקהיר, חודש אחרי הפיגוע, תיעד קפל ביטוי דומה של תמיכה בקרב סטודנטים באוניברסיטאות, ביניהם גם אשה צעירה שטענה כי בן-לאדן גאל את כבודם של הערבים והמוסלמים בעולם כולו.

כמשקיף נלהב של ניגודים, מציין קפל כי "דבר ביחס לחזותה של הצעירה הזאת בג'ינס אינו מרמז על דבקות כה לוהטת בעקרונות האיסלאם הקיצוני והפשטות הסגפנית, מהסוג שמתגלם בבן לאדן" - סימן לכך, טוען קפל, שמנהיג אל-קאעידה כבר ניצח במערכה על ליבם של הצעירים הערביים, גם אלו שאינם חולקים את האידאולוגיה האיסלאמית המחמירה שלו.

כאשר חזר לאוניברסיטה רק שישה שבועות מאוחר יותר, מצא שם קפל סיפור שונה לגמרי: "הצד של בן-לאדן קרס, גם בין המתבגרים עדויי הג'ינס שמצאו בו דמות שובת לב". קפל דן בתיאוריה כי בן-לאדן היה להרף עין סוג של סמל פאלי. "אוסאמה בן-לאדן הוא הפאלוס!", אמר לו בהתרגשות פסיכונאליטיקאי אחד, הכוונה לדמות שייצגה גבריות ערבית בזמנים שבהם מרבית מנהיגי האיזור נתפסים כחלשים, מושחתים ולא מוכנים לעשות שום דבר בשאלת הקונפליקט בין ישראל והפלשתינים.

המסרים המוקלטים של בן-לאדן הציגו אותו בצורה מודעת כנביא, שאולץ באופן זמני לצאת לגלות, ואחד מעמיתיו הלבנונים של קפל סיפר לו כי אחד השמות הפופולאריים ביותר במחלקות היולדות בטריפולי, עיר חוף מצפון לביירות, הוא אוסאמה.

אלא שתבוסת הטאליבן באפגניסטאן מחקה כמעט לגמרי את הפופולאריות של אוסאמה בקרב צעירים שעימם שוחח קפל ברחבי המזרח התיכון. במובן זה, כתיבת ספר בצורה של יומן היא אמצעי שימושי, המדגים לא רק את הגוונים השונים של הדיעות הרווחות באיזור, אלא גם באיזו מהירות משתנה הכל.

גם לפני תבוסת הטאליבן, מצא קפל כי המוסלמים המתונים נחרדו מתופעת בן-לאדן, הן מסיבות אידיאולוגיות והן מסיבות של אינטרסים אישיים. בקטאר, הוא ביקר את השייח' יוסוף אל קראדאווי, מנחה תוכנית אירוח ידועה באל ג'זירה, תחנת הטלוויזיה בלוויין שגרפה סקופ אחר סקופ כאשר שידרה לעולם את מסריו המוקלטים של בן-לאדן. השייח', שהיה בעברו חבר בתנועת האחים המוסלמים והוחזק במאסר במצרים עוד בתקופת הנשיא נאצר, נחשב לסמכות מובילה בחוק האיסלאמי, ואף התבטא באחרונה בשאלה המסקרנת אם מין אוראלי מותר באיסלאם (מסתבר שכן, אבל רק בין בני זוג נשואים).

כאשר ביקש קפל לשמוע מהשייח' מהי דעתו על בן-לאדן, נאמר לו בבוז כי "האדם האמור מעולם לא פירסם שום דבר שיכול היה לאפשר למישהו לשפוט את בקיאותו על סמך ראיות ממשיות". לגי'אהד שהכריז בן-לאדן על המערב, אין לדעתו של השייח' אל קראדאווי שום משמעות בעולם שבו האינטרנט והטלוויזיה בלוויין זמינים לרבים. האיסלאם יכול להפיץ את עצמו באמצעות כלי התקשורת, הוא אומר, מה שהופך את הצורך באלימות ללא הכרחי.

אולם יש קצת יותר מהתפלפלות בגינויו של השייח' את טבח האזרחים בפיגועי ההתאבדות בארה"ב, ומאידך בתמיכה שלו באותה טקטיקה כשהמטרה היא ישראל, מהסיבות שישראל היא קהילה צבאית ומכאן, על פי הלוגיקה שלו, אין בה אזרחים.

ביקור במרכז למחקרים אסטרטגיים באבו-דאבי, שם השתתף קפל בדיון על התיזה של סמואל הנטינגטון 'התנגשות הציביליזציות' בין ציביליזציות המערב והמזרח, הסיט את הטיעון המסולף הזה לשולי הוויכוח; ספרו של הנטינגטון, שזכה לפופולאריות רבה בארה"ב אחרי 11 בספטמבר 2001, תורגם לערבית ונחשב לקריאת חובה בקרב איסלאמים קיצונים. אלו האחרונים מעריצים את הנטינגטון, אומר קפל, משום שמסקנותיו נראות כתומכות בטיעון שלהם כי שתי הציביליזציות אינן תואמות ולפיכך, "יש הצדקה לכך שהעולם המוסלמי נועל את עצמו בעמדה של שונות קיצונית מול המערב".

דעתו שלו, הנתמכת בעובדה שבכל מדינות ערב שבהן ביקר נתקל באינספור מסעדות מזון מהיר, צלחות לוויין ומרכזי קניות בסגנון אמריקני, היא ששתי התרבויות לכודות זו בזו בצורה שלא ניתן להפרידן עוד. "לא מדובר כאן במלחמת תרבויות, אלא בקונפליקט מורכב בתוך ציביליזציות שזורות זו בזו, שנגזר עליהן להתמיד בדיאלוג תרבותי מתמשך, יגידו מה שיגידו האיסלאמים מצד אחד וחסידי הימין הקיצוני בצד השני". דבריו רק מדגישים את חשיבות הצורך להיפטר מדיעות קדומות בין שני הצדדים, מה שמנסה ספרו של קפל לעשות, בדרכו שלו.

שלא בדומה ל'ג'יהאד', 'BAD MOON RISING' הוא ספר קצר ואישי מאוד, הכולל כמה התייחסויות ליריות ופיוטיות להיסטוריה הפרטית של קפל ולמקור המשיכה שלו למזרח התיכון. זהו ספר ג'ורנליסטי בטון שהוא נוקט, מרתק וחושפני, ומהווה תזכורת לכך שבכל השאלות המטרידות היום את המערב, גם הדיעות בעולם הערבי חלוקות, מגוונות וקוטביות.