לגברים היה קל יותר

"הרחק מגן עדן". תסריט ובימוי: טוד היינס; צילום: אד לחמן; משתתפים: ג'וליאן מור, דניס קוויד, דניס הייסברט. ארה"ב-צרפת 2002 הסרט מתרחש בארה"ב בשנות ה-50 של המאה הקודמת. קאתי (מור) נשואה לפרנק (קוויד) ולהם שני ילדים. הכל נפלא אצלם. הוא מצליח בעבודתו, יש להם חיי חברה נהדרים, הילדים מוצלחים, הכל מושלם. לכאורה. מסתבר שפרנק הוא הומו, וקאתי, שחסרה אהבה וחום, מפתחת רגשות כלפי הגנן השחור שעובד בגנה.

מאיר שניצר ("מעריב") מציין שהסרט הזה הוא "יום חג לצלמים, מעצבים ומבקרי סרטים", שכן הוא מנהל שיח עם ההיסטוריה הקולנועית בתחום "השימוש בצבע, עיצוב רקע וסגנון המשחק" של ה"מלודרמה הנשית" של שנות החמישים. היינס לוקח את חומרי הגלם הללו "ועושה בהם את אותו השימוש של פעם, אבל מניח את הדברים באופן בוטה יותר".

הצופה מקבל, לדבריו, "הצעה לסגנון קולנועי מפתיע, אנכרוניסטי במתכוון ומלאכותי עד זרא. היינס מחייה את הטכניקולור - שהדגיש את הקיטשי, המלאכותי וצבע את המציאות הבדויה בצבעי פסטל אסקפיסטיים". והצלם לחמן "רושם הישג מרשים בתחום הרסטורציה, החייאת העבר והתרפקות על מורשתו. דברים דומים אפשר לומר על מתכנני התפאורה, ההלבשה והפריזורה, ושאר היוצרים-מעצבים.

וכך גם בתחום המשחק. היינס "מנתב את שחקניו לטכניקות משחק ששגשגו בקולנוע המיושן ואינן נראות עוד על הבד. עודף רגשנות, מחוות גוף בולטות, חרדה לא מוסווית, עבודה בלי טון ביניים". וכך מצד אחד היינס "משחרר את המלודרמה מכבלי הצנזורה שאפיינה את הוליווד בשנות החמישים ומרשה לעצמו לומר את הדברים כשלעצמם - הומוסקסואליות, מקרתיזם, גזענות". מצד שני הוא קצת נבהל "ומעדיף להצטנף בתוך קונכייה מגוננת של אסתטיציזם קיצוני".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור ש"למרות שהבימוי והמשחק קרובים מאוד לשלמות (מור וקוויד נפלאים), קשה להתחמק מההרגשה שהסרט מתנהל ללא פואנטה עלילתית או מוסרית. הרי כבר ידוע שבשנות החמישים תופעות כמו הומוסקסואליות או יחסים בין שחורים ללבנות לא התקבלו על ידי החברה האמריקנית השמרנית". היינס אינו טוען את האמת הזו, הידועה, ב"משמעות חדשה". ובכל זאת השורה התחתונה של אלקריב - "משובח, אם כי מעט בנאלי".

דבורית שרגל ("רייטינג") מציינת אף היא את השחזור המוצלח של היינס לסרטי שנות החמישים: "הלוק, הסגנון והשפה הקולנועית, התאורה וארגון הפריים; עושר הצבעים, עלי השלכת, הצעיף העף ברוח", ההתנהגות, התסרוקות והאיפור. ההבדל בין הסרט הזה לסרטי שנות החמישים הוא "בישירות שבה הדברים נאמרים".

שרגל סבורה שהבעיה היא שהיינס הזניח במקצת את דמותו של קוויד ואת היותו הומוסקסואל "וזה מה שפוגם בסרט". ובכל זאת, היינס טוען בסרט שלגברים היה קל יותר. להומואים היו פאבים משלהם למשל, ואילו הנשים נשארו כבולות לילדים, לבית ו"למה יגידו". היינס אומר בסרטו שהדיכוי הנשי עמוק הרבה יותר, ושרגל, שאוהבת אותו על כך, מעניקה לסרט ארבעה כוכבים.

בקיצור: מלודרמה בסגנון שנות החמישים, הן מבחינה וויזואלית והן מבחינת העלילה. אלא שהפעם הדברים נאמרים באופן ישיר ובוטה והתוצאה - סרט משובח, גם אם מעט בנאלי.