למען עתיד ילדינו

לרגל יום העצמאות התגייס חוקר הספרות אלי אשד וריכז את שלל הנבואות השכוחות לגבי עתידה המעורפל של מדינת ישראל: מהאוטופיות של אלחנן לוינסקי והרצל ועד מלחמות ישראל בחייזרים הנחמדים (וכיבוש הירח של הפלסטינים)

"העיר גדולה עד מאוד, ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים, ולילה כיום יאיר ומסילת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה אל הקצה. הבניינים כולם יפים עד להפליא, ויש כאלה שנבנו משיש הלבן. מספר תושבי העיר לפי המספרים האחרונים, יותר ממיליון. חוף האוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיי והמבורג. בייחוד גדול מאוד המסחר את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט".

("מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השישי", אלחנן לוינסקי, 1892) בשנת 2002 מלאו 110 שנים לספר הראשון בעברית בתקופה המודרנית שתיאר את עתיד המדינה היהודית בארץ ישראל. ספרו של אלחנן לוינסקי "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השישי" יצא לאור לראשונה במגזין "הפרדס" במאי 1892 ותיאר מסע במדינה יהודית בארץ ישראל בשנת 2040, שבה הקימו אנשי תנועת חובבי ציון חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות האידאולוג שלהם אחד העם.

בארץ ישראל בשנת 2040 החינוך הוא ממלכתי ציבורי וחינם אין כסף. לומדים בו לימודי דת ולימודים כלליים עם לימודי החקלאות, שהרי ארץ ישראל היא בראש ובראשונה ארץ של חקלאים עובדי אדמה. אבל החקלאים שמתאר לוינסקי הם שילוב של אנשי ספר ואנשי אדמה שספרי הש"ס והפוסקים נמצאים בספרייתם לצד ספרי בוטניקה וחקלאות. התרבות שלוינסקי מתאר היא תרבות יהודית אבל סובלנית, פלוס חידושים טכנולוגיים וכלכליים. הכלכלה מתנהלת בממדים גדולים בלבד: יש מפעלים גדולים, מסחר סיטונאי, חנויות כלבו גדולות, ואילו החנוונים וסוחרי הסדקית, שהיו כה דומיננטים בגולה היהודית, כמעט נעלמו, ואיתם נעלמו השמות והשפות של הגולה. כל השמות הם שמות עבריים תנכיים למהדרין, ואין להעלות על הדעת שמישהו ידבר יידיש ביישוב בארץ ישראל. הממשלה מבטיחה אמצעי קיום בסיסיים ורמת מחיה סבירה בלי לכפות שוויון.

לוינסקי עוסק גם באופנה של העתיד. הוא מדווח ממדור הרכילות של עיתון בשנת 2040 (הרכילות עדיין לא הודברה) כי "המודה האחרונה בירושלים: במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן", ולקראת ט"ו באב לובשות הנערות "שמלות לבנות של צמר גפן צחור ויקלעו בשיער ראשן מקלעות ציצים ופרחים ובייחוד השושנה הלבנה וחבצלת השרון. הבחורים גם הם כולם מלובשים בבגדי משי לבן ועל ראשיהם מגבעת לבנה של תבן הירדן".

בקיצור, בגדים בצבעים הלאומיים של תכלת ולבן. לוינסקי מתאר את החברה היהודית הזאת כחיה חיי שלום, והיא אף מעמידה בראש חוצות את נושא השלום המסמל את עם ישראל. בכל עיר קטנה וגדולה אפשר למצוא את "מגרש השלום", "רחבת השלום" "שוקי השלום", ויש גם כפרים ומושבות שנקראים בשם השלום (אולי הדבר מזכיר קצת את ישראל באופוריית הסכמי אוסלו).

"ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צווחה ברחובותיהם פנימה, בכל זאת ליתר תוקף ועוז ובנו גם מבצרים ומצודות כי מי יודע מה יילד יום". סך הכול יש שם צבא 40 אלף איש שולפי חרב שמשרתים רק שנה אחת, ואף בה משתחררים לעבודות הקציר והבציר. שלום לישראל מבית ומחוץ, ויש רק "מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן". וכתוצאה "הוצאות הממשלה אינן מרובות. חיל הצבא לא ידרוש הרבה", וכנראה אין כלל צורך במסים.

יהודים מכל העולם זורמים לארץ אוטופית זו בגלל עושר תרבותה, והאנטישמיות פסקה זה מכבר. התרבות העברית ואף הדת היהודית נעשו דומיננטיות בעולם כולו, והתקבלו בו דיני שמיטה וכשרות אחרי שהתברר שהם בריאים ויעילים יותר, ובעולם כולו אף מקבלים שמות תנכיים (שר הלגיון הצרפתי, למשל, נקרא אבנר בן נר, ושר הצבא האיטלקי הוא אבישי בן צרויה), והכול נוסעים לארץ ישראל כדי ללמוד ממנה מאחר שהפכה למרכז תרבות ידוע בכל העולם. אבל בסוף הסיפור משום מה הזוג אינו נשאר בארץ ישראל האוטופית, אלא חוזר לחו"ל.

על האוטופיה של לוינסקי האפילה בתוך כמה שנים יצירתו של עיתונאי אחר, תיאודור הרצל שמו, שכתב ב-1902 גם הוא אוטופיה על ארץ ישראל יהודית בעתיד, "אלטנוילנד", אם כי הפעם העתיד היה קרוב יותר: שנת 1923. האוטופיה הזאת, שלא כספרו של לוינסקי, נכתבה בגרמנית (ועל שם התרגום שלה לעברית, "תל אביב", נקראה העיר העברית הראשונה).

באוטופיה הזאת תיאר הרצל מסע במדינה יהודית עתידנית שיש בה תרבות גרמנית קוסמופוליטית, סובלנות דתית ובית מקדש על הכרמל, והמיעוט הערבי בה מרוצה בהחלט מחייו במדינה היהודית.

גם בעשורים הראשונים של המאה יצאו לא מעט אוטופיות בשפה העברית שתיארו את הקמתה העתידית של מדינה יהודית בארץ ישראל ואת פריחתה האמנותית והטכנולוגית. המעניינת והחשובה שבאוטופיות האלה היא יצירתו של בוריס שץ, מייסד בצלאל. האוטופיה נכתבה ב-1918, יצאה לאור ב-1924 ותיארה ארץ ישראל עתידנית שבה בית הספר בצלאל הוא מרכז מדע ויצירה. שץ מתאר ירושלים טכנולוגית, שמבוססת על אנרגיה סולארית, יש בה מדרכות נעות ודרגנועים, בית חרושת לסרטים ורכבת פרברים. ירושלים שבית מקדש שלישי עומד על כנו בהר הבית ומסגד אל-אקצה הועבר בשלמותו לשכונת ימין משה, "כמזכרת תודה לשכנינו הטובים הערבים, על אשר שמרו את מקומותינו הקדושים". שץ היה מדויק יותר כאשר תיאר את העתיד כליברלי מאוד מבחינה מינית ופתוח לאהבה חופשית.

עוד דוגמה מעניינת של הז'אנר האוטופי היא ספרו של חוקר התנ"ך הידוע חיים גבריהו, "אנשי הגלעד: סיפור אוטופי על החיים בא"י במשך שלושת הדורות הבאים". הספר יצא לאור ב-1942 לאחר שהופיע במקומון ירושלמי.

הספר היה אמור להיות חלק מההיסטוריה של העתיד שתתאר את התפתחות היישוב היהודי בגלעד במשך 90 השנים הבאות כאשר במדינה יהיו לא פחות מחמישה מיליון תושבים יהודים. בספר מתואר כיצד אנשי היישוב היהודי העתידי, שכולם דוברי עברית מקראית צחה, מגלים צמח בר שמביא לשינויים דרסטיים בכלכלת העולם ואגב כך מגיירים שבטים ערביים כתוספת כוח למדינה היהודית.

"רבות כתבו על מאורעות האימים שנתרחשו בישראל בשנת 2000. אך לעומת זאת אין אף עדות אחת מפי עד ראייה, שהשתתף בכל אותם הקרבות הקשים, אשר הוטלו על האנשים על ידי 'מרד החיות'".

(טקסט הפתיחה ל"ישראל בשנת 2000", ס' גולדפלוס, 1951) בשנת 2002 הוציאה מחדש הוצאת בבל לאור את ספרו של ס' גולדפלוס (אולי שם בדוי של מחבר שעדיין לא זוהה). "ישראל בשנת 2000" יצא לאור ב-1951 ונתן תחזית חברתית וטכנולוגית מקיפה ביותר של ישראל בשנת 2000 (ובשנת 2050) שלא פעם יש בה נקודות דמיון מדהימות לשנת 2000 האמיתית. למשל תיאור של מאבק התושבים ב"אינתיפאדה" של בעלי חיים.

גולדפלוס מתאר תופעות פוליטיות המוכרות לנו היטב משנת 2000 האמיתית כמו זלזול בפקידי משרדי הממשלה ששוב אינם זוכים להערכה שנהנו ממנה בשנת 1950, אלא רק לגידופים. הוא מתאר את הניסיונות של קבוצות דתיות קיצוניות להשיג עוד ועוד הישגים לטובתם.

מאידך הוא מתאר כיצד המאבק ב"אינתיפאדה" החייתית מביא לאחווה זמנית בין הפלגים המסוכסכים של החברה הישראלית בשנת 2000.

לאחר סיפור המאבק ב"אינתיפאדה" של בעלי החיים מתאר גולדפלוס ביתר פירוט את פני המדינה בשנת 2000 ואחריה, ויש לציין שיש לו כמה נבואות טכנולוגיות מדהימות בדיוקן.

ישראל בשנת 2000 מוצגת כמדינה המעודדת את היוזמה החופשית, ובו בזמן גם שמה בפניה מכשולים ביורוקרטיים רציניים ואף מכבידה על כל השקעות החוץ. תל אביב היא כרך ענקי המורכב משכונות שהיו פעם ערים נפרדות כמו רמת גן וחולון. בים ליד תל אביב יש בשנת 2000 אי מלאכותי גדול שנבנה כדי שלאנשי העיר יהיה מקום רחצה נוח בריחוק מה מהעיר. כידוע תוכנית האי המלאכותי תופסת תאוצה כיום.

מעל תל אביב מרחף בשנת 2000 אי מלאכותי ושמו אאוליה שמחובר לעיר בכבלים ענקיים ואפשר לעלות אליו מהעיר בארבע מעליות ענקיות. באי יש נמל תעופה ובתי מלון, והוא מקום הבילוי החביב על תושבי תל אביב, שמעדיפים אותו מן העיר עצמה. מן התיאור נראה שמדובר במעין קניון מעופף.

באמצעות מה שאנחנו היינו קוראים הנדסה גנטית יוצרים החקלאים של שנת 2000 פירות חדשים וטובים יותר, למשל נטולי גלעינים. בעיית המחסור במים אינה קיימת בשנת 2050, שכן בכל מקום יש תעלות מים מתוקים וכך גם אין צורך עוד ב"גשמים מלאכותיים".

ובתל אביב בשנת 2000 יש רכבת תת קרקעית (לצערנו הרב כאן היה גולדפלוס אופטימיסט יתר על המידה). גולדפלוס מתאר גם את מנהגי החברה והמין, וכאן הוא נראה מגוחך ביותר. לדעתו זוגות שוב לא יסתובבו מחובקים או יד ביד, שכן אנשי התקופה סולדים מ"גסויות" מעין אלה.

הלבוש נעשה קצר וספורטיבי יותר. נשים ממשיכות להשתמש בתמרוקים, אבל נמנעות מלהשתמש באודם, שכן הגיעו למסקנה (מן הסתם מסקנתו של המחבר) שזה רק מכער את פני האישה. גם עגילים לא עונדים עוד. אין עוד אנשים מכוערים בעזרת ניתוחים פלסטיים.

גולדפלוס חוזה כאן את האובססיה ליופי של שנת 2000 האמיתית. אנשים כבר אינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים.

גולדפלוס ניסה לחזות גם את פני התרבות של שנת 2000. הוא מתאר צורת אמנות חדשה, קומפוזיציית פרחים שמוצאה ביפן, ומתאר את האמנויות הישנות, כמו פיסול, שיתבססו על הפיסול היווני הקלאסי. התאטרון ייאלץ להיהפך לקולנועי יותר כדי להתמודד עם הקולנוע.

גולדפלוס צדק עד להדהים בכמה דברים בנוגע להמצאות טכניות, אבל כמו ברוב ספרי המדע הבדיוני, נראה שהוא לא הצליח לנחש איך ייראו פני החברה של שנת 2000.

פופוליטיקה - העתיד הפוליטי

"מכאן שהסכנה העיקרית האורבת לנו מקורה בקבוצות המחתרת, הקומוניסטיות והאחרות, השואפות לערער את סדרי השלטון ולהפיל את המשטר. קבוצות אלו מקיימות קשרים עם סוכנים זרים ועם קבוצות ערבים המתקראות 'מתקדמות'. אנו חיים במדינה דמוקרטית בה יש חופש הבעה לכול, כל עוד אין מנצלים אותו לצורכי הסתה, חתרנות והשמצה וערעור דפוסי השלטון וארגוני המחתרת עושים זאת... בינתיים ממשיכות 'שלוש המפלגות' לפעול כממשלת ליכוד לאומי, הבחירות מתנהלות במועדיהן, אחת לארבע שנים, וכל גוף, ארגון או תנועה שאושרו על ידי הוועדה לבדיקת מהימנות רשאים להתייצב בפני הבוחר ולמצוא את ביטוים בכנסת, בתנאי שיעברו את אחוזי החסימה. אולם אין הממשלה מוכנה להניח לנציגיהם של החתרנים לחדור שנית לבית הנבחרים שלנו ולסכן את קיומנו..."

("פרגוד הבדולח", יהושע גרנות, 1969) את "פרגוד הבדולח" כתב אדם שהיה עובד בכיר בנמל אשדוד. הוא מתאר את ישראל של 1989 כמדינה שלאזרחים בה יש חופש הבעה מוגבל. למיעוט הערבי אין כל זכויות אזרח, והיא שורצת מחתרות קיצוניות מהשמאל והימין השואפות להפיל את השלטון. הספר מתאר ניסיון הפיכה של הימין בידי דמויות שבאופן שקוף מאוד מייצגות דמויות ידועות, כמו המשורר הלאומי הימני שאמור להתמנות לנשיא המדינה לאחר ההפיכה.

יש לציין שבניתוחים הפוליטיים שלו ובתחזיות רבות גרנות קלע למטרה. למשל, בנורמות המיניות הליברליות ובהשלכות שיהיו להן על החברה, שהתגשמו בדיוק כמו שתיאר. מבחינות רבות זהו ספר יוצא דופן, אבל בזמנו לא זכה לכל תשומת לב.

ממלכת ה' - מדינת ישראל החרדית

"נוסף על כל אלה היו בירושלים גם חילונים. כלומר אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס היו קורעים אותו כדג... רוב פעולותיהם היו בתחומי הטרור האישי מפני שלצאת למלחמה גלויה לא היו מסוגלים, מחמת נחיתותם המספרית. הכול ידעו על קיומם של החילונים בירושלים. אבל מאחר שהללו היטיבו להסוות את עצמם, גרמו שיהיה כל אדם חושד את חברו שמא הוא חילוני מסתתר..."

("פונדקו של ירמיהו", בנימין תמוז, 1984) במדינה אחוזת פחדים קיומיים מסוגים שונים ומשונים אחד הפחדים הגדולים של הציבור החילוני הוא הפחד שהציבור הדתי החרדי שהולך ומתרבה במהירות גדולה לאין ערוך מזאת של הציבור החילוני יהיה לבסוף רוב ויהפוך את ישראל למדינת הלכה.

ספרים ידועים מסוג זה הם ספרו של בנימין תמוז "פונדקו של ירמיהו" (1984) וספרו של יצחק בן-נר "המלאכים באים", שמתארים עתיד שבו המדינה נשלטת בידי הרוב החרדי והחילונים הם מיעוט נרדף בה.

נראה שבשנים האחרונות עם הריבוי הדמוגרפי החרדי הפחד הזה רק הולך ומתגבר, כמו שאפשר לראות מהספר "בשם שמים" ( 1998) של הדי בן-עמר, המתאר את קורותיה של משפחה קיבוצית בשנים 2010-1997 כשישראל נהפכת בהדרגה אך בבטחה למדינת הלכה חרדית.

הדוגמה הקיצונית ביותר לנושא זה היא ספרו של דניאל דותן (איש להקת הקליק) "אנרכיה מותק" (1999), ובו הסיפור "אנרכיה מותק" על עתיד שבו חרדים דמויי הטאליבן באפגניסטן שולטים במדינה באלימות רצחנית ומחתרת נשים פמיניסטיות אנרכיסטיות נאבקת בהם. זהו סיפור מלא דם ואלימות, והוא מקצין אולי יותר מכל סיפור אחר את החששות של חילונים מפני השתלטות חרדית.

לאחרונה עלה החשש הזה על הבמה במחזה "אטום" מאת העיתונאי והמחזאי מתי גולן. בהצגה חרדים קיצונים משתלטים על המדינה ומשתמשים בנשק גרעיני נגד הערבים. ההצגה עוררה מחלוקת קשה בין חילונים לדתיים בישראל.

מעניין שגם בצד החרדי יש סיפורים שמתארים עתיד שבו מדינת ישראל היא חרדית, אלא שעתיד זה נראה בעיניהם אוטופי. שני סיפורים כאלה הופיעו במגזין הדתי לילדים "זרקור". בשנת 1982 התפרסם שם הסיפור "מבצע בזק" מאת מלמד.

זהו סיפור המתרחש בשנת 1994, בעתיד אוטופי, כאשר כל הישראלים חזרו בתשובה. אחת התמונות מראה את אנשי המטכ"ל, כולם חובשי כיפות ומזוקנים. בשנת 1994 "זרקור" התמודד עם העובדה שהיא לא הייתה זהה לעתיד האוטופי שתיאר ב"מבצע בזק" ופרסם סיפור המשך ושמו "פשיטה בשמיטה". בסיפור תואר אותו עתיד אוטופי ביתר פירוט: בכל הישיבות ילמדו בעזרת מחשבים; יהיה שלום עם הפלסטינים, ואלו יסכימו לוותר על השטחים. כמו שכבר אמרו רבים, הסיוט של אחד הוא גן עדן של אחר.

מלחמה ללא סוף - המאבק עם הערבים

"מאחר שלא נתקלו כמעט בהתנגדות התקדמו צבאות ישראל גם בעבר הירדן מזרחה. חלק גדול של הבדווים הנודדים עברו לעיראק וסוריה ובדרום לסעודיה. לפי קצב ההתקדמות יש לשער שצבא ישראל יגיע בתוך יומיים-שלושה לגבול המזרחי והצפוני ההיסטורי של ארץ ישראל. הבסיסים הישראליים עקבו בהתעניינות אחר מהלך ההתקדמות. הלגיון הערבי שגירש את הקצינים הבריטים מתפורר והולך. בני הפלאחים משליכים מעליהם את המדים וחוזרים לכפריהם. שלל נשק רב נפל לידי הישראלים".

("למחרת עלות בגין לשלטון", "ירובעל", 1956) במדינה שכל ההיסטוריה שלה עומדת בסימן מלחמות וחשש ממלחמות אין פלא שהספרות הישראלית מלאה בהן. היצירות בנושא זה אמנם מעטות ממה שניתן לצפות, אבל נראה שאין כמוהן לשקף את התקוות, ובעיקר את הפחדים, של החברה הישראלית בזמן כתיבתן.

לאחר הקמת המדינה החלו להופיע פה ושם ספרי מדע בדיוני שדנו בנושא השלום והמלחמה בעתיד, והגישה שלהם הייתה פציפיסטית בדרך כלל. הסופרים של התקופה העדיפו לא לתאר את העתיד כאילו המלחמה עם הערבים נמשכת גם בו.

אבל היה יוצא דופן: ספר מוזר ביותר ושמו "למחר עלות בגין לשלטון" מאת "ירובעל" (שם בדוי של צבי לבנון, פעיל חרות קיצוני), שיצא ב-1956 ותיאר כיצד נשיא המדינה מסלק את ממשלת שרת מהשלטון בהאשמה שאינה "לאומית" מספיק וממנה את ראש מפלגת חרות מנחם בגין לראש הממשלה.

לאחר שבגין מחסל את השיטה הסוציאליסטית ואת ההסתדרות הוא יוצא למלחמה בירדן וכובש אותה, חוסיין נמלט לבן דודו בבגדד והערבים מגורשים מישראל ומוחלפים ביהודי ערב.

המעצמות מקבלות את כל זה כמובן מאליו ומחזקות את קשריהן עם ישראל החזקה והמנצחת. ישראל חותמת חוזה שלום עם כל שכנותיה שרואות שעם מדינה חזקה כזאת מוטב לא להסתבך.

הספר עורר שערורייה זוטא. מפלגות השמאל האשימו את חרות שהספר הוא הוכחה לנטיות הפשיסטיות שלה ושל מנהיגה בגין. חרות, לעומת זאת, הכחישה כל קשר לספר וטענה שהוא פרובוקציה של השמאל. למרות הסערה שעורר הספר הוא היה סנונית ראשונה בשינוי תפיסת רעיון המלחמה בספרות, ואפשר לומר שמאז הלכה הפציפיסטיות ונעלמה.

נטייה זו הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר הניצחון של ישראל, בין כל אלבומי הניצחון שפיארו את צה"ל, יצאו גם ספרים של מלחמה עתידנית שהיו שונים. המלחמה בהם הוצגה כחוויה אדירה של ניצחונות רצופים לאומה, והיא מסתיימת אחרי זמן קצר ביותר ובמינימום של אבידות (ומקסימום של אבידות ותבוסות לצד הערבי). ספר כזה היה "המלחמה הבאה" של יצחק חייק, שיצא ב-1968 ותיאר את מלחמת ארבעת הימים של 1969. הספר, הנראה בדיוק כמו אלבום ניצחון מלא מפות של אזורי קרבות, מתאר כיצד שבע מדינות ערביות פלוס הצי הסובייטי תוקפים אותנו (הוא משתמש כל הזמן בגוף ראשון), אבל צבאותיהם (כולל הצי הסובייטי) מושמדים; חוסין נשבה; ישראל כובשת את מצרים, את סוריה ואת ירדן; נאצר נהרג במטוסו תוך כדי בריחה לאלג'יריה; ישראל משמידה 487 ספינות וצוללות, 31 בסיסי חיל אוויר ערביים, מאות מטוסים ואלפי חיילים ערבים, ואילו אבידותיה הן רק 26 מטוסים, מספר קטן של כלי שיט, 167 הרוגים ו-44 נעדרים!

ולבסוף "יונת השלום פרשה כנפיה". בסוף הספר ישראל חותמת הסכם שלום עם נציגי הערבים לדורי דורות. והפנטזיה הזאת שיקפה את מצב הרוח בישראל בזמן שבעיתונות פורסמו מאמרים רציניים שדנו במלחמה אפשרית בין ישראל לברית המועצות, בהנחה שהערבים כבר אינם בגדר יריב מעניין.

אבל לאחר מלחמת יום הכיפורים הערבים כבר לא נראו מטומטמים כל כך והניצחון לא נראה בטוח כל כך. המלחמות העתידניות החלו להיות מוצגות אחרת בספרות.

חוץ מ"הדרך לעין חרוד" חיבר עמוס קינן ספר ושמו "שואה 2" (1973) שיצא שוב כ"בלוק 23" (1996) על מלחמות אינסופיות - מלחמת ארבעת הימים שבמהלכה נכבשו לבנון, ירדן ודרום סוריה, ומלחמת היומיים שמביאה אותנו לסף דלתה של מצרים, ומלחמת היומיים השנייה שמגיעה לכוויית ואחריהן נכבשת תל אביב בידי אויב לא ברור בזמן שישראל פולשת לטוברוק שבלוב.

הסופרת אורלי קסטל-בלום מתארת את ישראל במלחמה חסרת טעם עם אוסטרליה בספרה "דולי סיטי".

שלמה אריאל פרסם את "דיפלומטיה במעמקי הים" (הד ארצי, 2000), מותחן פוליטי וצבאי על מדינת ישראל ומאבקה במדינה הפלסטינית בשנת 2004. אבל נראה שאת המלחמה שאנחנו נמצאים בה כרגע, מלחמה עם טרור בלתי פוסק וחסר חן שאין ולא יכולים להיות בה ניצחונות גדולים, איש לא חזה.

שלום על ישראל

"'משה הוא פלסטיני! הוא מהרשות! מה אתה מביא לי כזה הביתה? ואם ירצח את כולנו?' אני מסתכל עליה כאילו שהיא נפלה מהשמים. היא פשוט לא מבינה את הקטע. לא קולטת שדברים השתנו, שהאיש הזה בן אדם בדיוק כמוני, שהאיש הזה לחם עם בעלה נגד יצורים מהחלל והציל את החיים שלו. אני מנסה להרגיע אותה, אבל היא לא נרגעת. כל הזמן הזה מסתכלת על אחמד מרחוק, בזהירות, כאילו מחכה כל שנייה שיוציא סכין וישחט את כולנו. כאילו שהוא לא הציל את החיים שלי מהמפלצות מהחלל".

("כל בני האדם בשלום ובאחווה", ורד טוכטרמן, "חלומות באספמיה: כתב עת למדע בדיוני", 2003) אוטופיסט ושמו הרב פרירה מנדס כתב בסוף המאה ה-19 אוטופיה ציונית רצופה מלחמות, אסונות וטרור בינלאומי שבעקבותיהם מוקמת לבסוף מדינה יהודית. רוסיה תוקפת את המדינה הזאת באמצעי לחימה חדשניים כמו מכונות ירייה חשמליות ופצצות המופעלות על ידי גזים, אבל ההתקפה נבלמת. מוקמים גם סנהדרין ומוסדות לחקר השלום ולהשכנת השלום, והעולם כולו מקבל את הסמכות השיפוטית של הסנהדרין כממונה על השלום הבינלאומי.

במקביל לכל החזיונות הלוחמניים על מלחמות ניצחון בעתיד הופיעו בישראל גם קצת סיפורים על השגת שלום עם הערבים, חזון שנראה אז (כמו היום) נאיבי.

המשורר פנחס שדה כתב ב-1960 סיפור מצויר לילדים "תגליתו הגורלית של ד"ר יוסף ק." על מדען בכור האטומי בדימונה שמגלה נמלים שצמחו לגודל ענקי בגלל קרינת הכור, וגם תרופה למחלת הסרטן שאפשר להכין מבשר הנמלים האלה. עם התרופה הזאת הוא משכנע את מנהיגי המעצמות קנדי וחרושצ'וב לכרות שלום זה עם זה, ואפילו את מנהיג מצרים נאצר (גיבור של כמה אוטופיות מדע בדיוני) לחתום הסכם שלום עם ישראל.

בשנות התשעים, בזמן הסכמי השלום עם הפלסטינים כאשר חזון השלום והמזרח התיכון החדש נראו בהישג יד, יצאו לא מעט ספרים שתיארו את השלום העתידי עם הערבים. בספרו של שלמה לאופר, "הראשידה" ( 1992), משתלטת על ישראל בעתיד הקרוב יפהפייה כריזמטית, מעין שילוב מנצח של פנינה רוזנבלום, לימור לבנת, הילרי קלינטון והלנה מטרויה.

היא הופכת לשליטה האבסולוטית, "הראשידה" משיגה הסכם שלום עם המנהיג הערבי הדומיננטי ביותר בדרך הפשוטה ביותר: היא מקסימה אותו ביופייה, ולאחר שהשניים מקיימים יחסי מין הערבי מגיע למסקנה שיש לחתום על חוזה שלום עם אומה שיש לה מנהיגה מסעירה כזאת. דרך להשגת שלום שספק אם אפילו פרס וביילין חשבו עליה.

עוד ב-2001 הוקרן סרטו של ארי פולמן (שכבר יצר סרט כמו מדע בדיוני, "קלרה הקדושה") "מייד אין יזראל", שמתרחש בעתיד שבו נחתם שלום בין ישראל לסוריה ומתנהל מצוד אחרי הפושע הנאצי האחרון. ההתפתחויות באזור הפכו את הסרט הזה לדמיוני יותר מאי פעם.

כמו שהדברים נראים היום, התקווה היחידה לשלום עם הפלסטינים היא פלישה של אויב משותף שיאלץ את שני הצדדים להיאבק בו ביחד, כפי שמתארת הסופרת ורד טוכטרמן בסיפור "כל בני האדם בשלום ובאחווה".

האנשים שלנו בחלל

- מדינת ישראל משתלטת על הגלקסיה "יום א', שעה שמונה שלושים ושבע בירח המלאכותי הישראלי הראשון. בראיון מיוחד עם אלוף משנה ברנע מצבא ההגנה לישראל נודעה לי הסנסציה העולמית המרעישה כי בהחלט יש אפשרות שחיים וקיימים בני אדם מחוץ לכדור הארץ! כמו כן נודע לי כי אלוף משנה ברנע הגיע למסקנה זאת לאחר שסייר בכל כדור הארץ שלנו! אלוף משנה ברנע גילה לי כי הוא מעוניין לראות מקומות חדשים ואנשים חדשים. ועל כן הוא מקדיש את חופשתו השנתית לטיסה בחלל".

("הבלשים הצעירים טסים בירח מלאכותי", אבנר כרמלי, 1958) באינספור ספרי מדע בדיוני זרים מופיעה ישראל העתידית. הסופר פירס אנתוני תיאר בסדרה "Bio of Space Tyrant" כיצד מדינות כדור הארץ מהגרות כל אחת לגרם שמים אחר במערכת השמש. ישראל מהגרת לירח של מאדים, פובוס. אם אתם שואלים מה השתנה, גם שם ישראל שולטת על השכן דימוס שמאכלס את הפלסטינים והיא במלחמה עם כוכב מאדים שמאכלס את אומות הערבים של המזרח התיכון בעבר.

בסדרת "ראל דארק כובש החלל" שיצאה לאור בהוצאת רמדור בסוף שנות השישים וכתבו אותה כותבים ישראלים שונים תחת השם הבדוי "א. בנש" תוארו עלילותיו של גיבור החלל "שנולד באיזו עיר גדולה בשם תל אביב, אזור גבול של הפדרציה האסיאנית". באחד הספרים בסדרה, "מסתרי השמש הירוקה" (1969), העולם של אמצע המאה ה-21 מחולק לגוש המערבי בראשות ארצות הברית ולגוש המזרחי בראשות סין, ששולט בכל אסיה פרט לישראל וללבנון, שנשארות חלק מהגוש המערבי, שכן "סין הכריזה שהיא לא מוכנה לבלוע את הסרטן היהודי פן יבולע לה".

הופיעו גם ספרים שתיארו את הטייס ישראלי הגיבור במרחבי הגלקסיה כשהוא נלחם בחייזרים דמויי ערבים ובשליטיהם הרודנים בעזרת חייזרים טובי לב (דוברי עברית) כמו ספרו של יעקב אבישר "אנשים מכוכב אחר" (1988).