החודש לפני מאה שנה היה תיאודור הרצל שקוע במרה שחורה. חוזה המדינה לא חזה שום מדינה. עתה זה הוא קיבל את התשובה השלילית האחרונה. לורד קרומר, הנציב העליון של בריטניה במצרים, הודיע לו, כי הוא לא יוכל לקבל מים מן הנילוס. בזה הקיץ הקץ על "תוכנית אל-עריש".
הרצל רצה ליישב יהודים בצפון חצי האי סיני, כדי לשכנע את הסולטן העוסמאני, שהציונים ראויים לתשומת לב. או-אז, הוא קיווה שהסולטן יואיל להחכיר להם את איזור חיפה, והמדינה היהודית תתחיל לרקום עור וגידים.
אבל איך אפשר ליישב יהודים אירופיים בלב המדבר, כאשר אין מים? הוא יצא איפוא לקהיר באפריל 1903, לדבר על לבו של קרומר. "האנגלי הבלתי נעים ביותר שפגשתי", הוא כתב ביומנו על האיש המתואר לפעמים כמייסד מצרים המודרנית. "קצת יותר מדיי יהירות, שמץ של שגעון טרופי ושררה בלתי מוגבלת".
הרצל ביקש מקרומר, שיסכים להטות מים מן הנילוס לאל-עריש. ב-12 במאי 1903 הונח על שולחנו המברק: מומחי קרומר בדקו ומצאו, שיהיו דרושים פי חמישה יותר מים ממה שחשבו תחילה. אין בנילוס די מים כדי לפרנס תוכנית כזאת.
המהלומה היתה כבדה מנשוא. הרצל היה כל כך בטוח בהצלחת התוכנית, עד שנמנע אפילו מלקנות אחוזת קבר משפחתית לאחר מות אביו. הוא התכוון להעביר את ארונו של אבא אל סיני. "עכשיו", הוא כתב ביומנו, "אני חושב את העניין לכל כך חסר סיכוי, עד שסרתי אל בית המשפט המחוזי, ורכשתי את אחוזת הקבר מס' 28".
מהלומת חודש מאי באה רק שלושה שבועות לאחר מהלומת אפריל, זו שזיעזעה במידה בלתי רגילה את כל יהודי העולם: הפוגרום בקישינייב. מתו בו 49 בני אדם במהלך סוף השבוע של חג הפסחא. ארבעים שנה אחר כך ימותו כמספר הזה אולי בכל רגע של השואה. אבל ב-1903, מאורעות קישינייב נראו כמו נלקחו מן הדפים הקודרים ביותר של ימי הביניים. ביאליק התעורר לכתוב את שיר הייאוש האיום ביותר שלו:
"אני - לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי, וכבר אזלת יד אף-אין תקווה עוד - עד מתי , עד-אנה, עד-מתי?"
חיים וייצמן, אז סטודנט צעיר בז'נווה, מיהר לחזור הביתה, אל פינסק, כדי לעזור בארגון הגנה עצמית יהודית. "ייאושם של היהודים התעצם והלך", הוא נזכר לימים, "וחיינו נעשו יותר ויותר בלתי-נסבלים". "אפשר לגדל שם סוכר וכותנה", אמר צ'מברליין אשר להרצל, קישינייב אימתה את חששותיו הקודרים ביותר על עתידם של יהודי אירופה. הסולטן אינו פותח את שערי ארץ ישראל, הבריטים אינם פותחים את חצי האי סיני, בבריטניה עצמה שוקלים הגבלות על הגירת פליטים יהודיים ממזרח אירופה, עד מתי יישארו שערי אמריקה פתוחים? האין הכרח בהול להציל את הגוף, עוד לפני שמצילים את הרוח?
במאי 1903 גמלה בלבו ההחלטה, שתקצר את חייו, ותסכן את חייה של התנועה הציונית. האיש שהאמין כי שעון החול של יהודי אירופה אוזל והולך (הוא חשב בייחוד על רוסיה ועל פולין, לא על גרמניה) הסכים לעיין בעצתו של שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין: מזרח אפריקה. הבריטים קראו לה "אוגנדה", אף על פי שהיתה חלק מקניה. "חמה באיזור החוף", הודה צ'מברליין, "אך האקלים בפנים הארץ מצוין בשביל בני אירופה. אפשר לגדל שם סוכר וכותנה".
לפני שתסתיים 1903, האגף המזרח אירופי של התנועה הציונית יעמוד על סף התקוממות, בהאמינו שהרצל ויתר על ארץ ישראל. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", נשבע הרצל לפני הקונגרס, והצליח למנוע פילוג רשמי. אבל לא יצאה אפילו שנה אחת, ו"מלך היהודים" היה מוטל מת, בגיל 44.
ב-1903, חלוצים ארץ-ישראליים לא ירדו מאוניות בנמל יפו, אלא להיפך, הם עלו עליהן, בדרכם לחפש להם מקומות מגורים קצת יותר ריאליים, קצת יותר בריאים לגוף ולנפש. משום מה, דווקא אוסטרליה היתה מן היעדים הפופולריים ביותר. איתמר בן אב"י, העיתונאי הצעיר והנועז, בנו של אליעזר בן יהודה, כתב בהתלהמות נגד "היורדים". יום אחד הוא עצמו עלה על אוניה, בדרכו ללימודים בצרפת. "גם אתה, גם אתה", לעגו לו היורדים, והטביעו את הסבריו בשריקות בוז.
העזתם ההיסטורית של הביל"ויים, 21 שנה קודם, היתה זיכרון עמום. פקידי הבארון רוטשילד התעמרו באיכרי המושבות, והמעטים שיכלו להרשות לעצמם פועלים שכירים העדיפו להעסיק עבודה ערבית זולה. בכל ארץ ישראל לא היו בזמן ההוא אפילו 25 אלף יהודים. מהם, אולי עשירית דיברו עברית בחיי היום-יום שלהם. באוזניהם הידהדו המלים הקשות של ביאליק, שנכתבו שש שנים קודם, "אכן חציר העם, יבש היה כעץ".
אליטה מהוללת, נועזת, דינמית ברומן הבדיוני שלו, "אלטנוילנד", הרצל תיאר מדינה יהודית פורחת בארץ ישראל בשנת 1923. אבל ב-1903, עשרים השנה הבאות נראו בלתי מבטיחות מאוד. ספק אם מישהו חשב על מאה שנה. אבל אילו היה אתר אינטרנט שווה לכל נפש, והוא היה מבקש מגולשיו להודיע מה הם חושבים על 2003 - ארץ ישראל תהיה חבל טורקי, ארץ ישראל תהיה פרובינציה מצרית, ארץ ישראל תהיה מושבה רוסית, בארץ ישראל תהיה מדינה יהודית - לא כל כך קשה לנחש כמה היו מצביעים בעד אופציה מס' 4.
ההיסטוריה, בעורמתה ובקריצותיה, מספקת לנו פרספקטיבות מועילות, אם גם לא תמיד רלוונטיות. היא מואילה להזכיר לנו עד כמה היא נוטה להשתנות, ומה מסחררת היא מהירות השינוי. עם שהיה שרוי בחוסר מוביליות כמעט מלאה במשך דורות מצא את עצמו פתאום מאיץ את מהלך התפתחותו, או לפחות נגרר בעקבות האצה כללית. בחוכמה שלאחר מעשה, הכול נראה כמעט בלתי נמנע. למתבונן ממאה שנה נראה ש-1903 ו-1904 היו קשורות בטבורן. לאמיתו של דבר עמדה ביניהן תהום.
ב-1904 ניתנה לתנועה הציונית זריקת המרץ הגדולה ביותר והחשובה ביותר שלה: העלייה השנייה. בתוך חודשים אחדים התחילו לעלות בחופי יפו בזה אחר זה האנשים שינהיגו את התנועה, את היישוב ואת המדינה בחצי המאה הבאה. אליטה מהוללת, נועזת, דינמית, בעלת רצון ברזל ורבת תושיה הגיחה כמעט בבת אחת, כמעט משום מקום. והאליטה הזו התחילה את ההתקוממות המוצלחת ביותר של הזמן המודרני נגד הנסיבות הטבעיות. יש ביטוי מחוספס באנגלית, "לשחק בקלפים שחולקו". האליטה הזו סירבה "לשחק בקלפים שחולקו".
בשבח המהפכה, בגנות המהפכה מהפכות הן עניינים מסובכים מאוד. כשלעצמן הן יכולות לעורר כיסופים רומנטיים עזים, אבל אין הן יכולות להתארך יותר מדיי. ניסיון להאריך מהפכה מעבר לתוחלת החיים הטבעית שלה משול לניסיון להוריש אימפריה כלכלית לנכדיהם של המייסדים. זה לא רעיון טוב, מפני שמהפכות - פוליטיות, או עסקיות - מחייבות העזה שהיא תוצאה של קושי: רעב, או עוני, או מצוקה. אחרי נצחונן, מהפכות נוטות להתנוון. וזה סביר ונורמלי ואנושי בהחלט, כל זמן שהן מבינות את הצורך בנורמליזציה.
מה לך ניצחון גדול יותר של מהפכה מן הנורמליזציה; ומה לך תבוסה גדולה יותר של מהפכה מנסיון-שווא להאריך את הלהט שלה. סוף סוף, הנורמליות היתה היעד העיקרי של המהפכה הציונית. ההישג הגדול ביותר של המהפכה הזו היה יכול להיות ייתורה. במושגי הזמן הזה, ה"פוסט-ציונות" יכלה להיות תוצאה טבעית ורצויה של הציונות. אין שום דבר פגום בוויתור על סימני קריאה חגיגיים.
חוץ מזה שיש מידה של סכנה בנורמליות, המוותרת על פרספקטיבות, ומחמיצה מעיקרו את הסיכוי ללמוד לקחים היסטוריים. כאמור למעלה, לא כל היסטוריה מלמדת לקחים, וגם אם היא מלמדת - לא כל לקח ראוי להילמד. אבל יש דבר אחד שהיא מספקת בשפע מבורך ורצוי: פרספקטיבות. היא מעניקה למתבוננים את היכולת לשמור על פרופורציות, ולהבין - בניגוד מטאפורי לתושבי בגדאד בשבועיים הראשונים שלאחר סדאם - כי לא כל הפסקת חשמל היא כישלון של הדמוקרטיה.
מהפכות מודרניות תמיד נטו להניב יותר רעות מטובות. מהפכנים תמיד נטו להאמין שידועה להם האמת, ומותר להם איפוא לכפות אותה על זולתם. בתור שכאלה, הם היו אויבים מושבעים של הרציונלי, גם כאשר תבעו לעצמם זכויות יוצרים על השכל הישר.
מהפכנים מצליחים היו מעטים מאוד. פעם חשבנו שמהפכני רוסיה הצליחו, אבל גם אחרי שהרגו אולי 50 מיליון בני אדם, ההיסטוריה היתה ערומה מהם, וטיאטאה אותם מעל במתה. עוד מעט אולי נחזה בקיצה הדמוקרטי של המהפכה הקומוניסטית הסינית. המהפכה האיסלאמית של איראן הפסידה בכל משאלי דעת הקהל בשש השנים האחרונות, וגם ימיה מתקצרים.
מה היתה בעייתן של המהפכות האלה? הן היו טוטליטריות מטבען, ויכלו להתקיים רק בוואקום. חשיפתן למשב האויר הקל ביותר התחילה את התפוררותן. הן לא ידעו מהי נורמליות, מפני שביסודן עמד בוז עמוק לנורמליות. הבוז הזה לא פסח גם על חלקים של התנועה הציונית ("שקט הוא רפש", כתב ז'בוטינסקי). אבל התנועה הציונית דחתה כל ניסיון להפוך אותה לטוטליטרית. היא היתה דמוקרטית מיומה הראשון, גם אם מעולם לא היתה ליברלית.
ממילא, המהפכה הזו לא התחילה מייד להתכווץ רק בגלל משב של אויר צח. היא גילתה כישרון בלתי פוסק "להמציא את עצמה מחדש", זאת אומרת, עמדו לה כוחה ותבונתה להתחדש. היא חזרה והגיחה מתוך התהומות הקודרים ביותר של ייאוש ושל ספקות עצמיים. היא המשיכה את חתירתה אל הנורמליות, גם כאשר הנורמליות התרחקה. כתבים זרים אינם חדלים להשתומם על בתי הקפה ועל המועדונים ההומים של תל אביב, גם כאשר פתיל של ג'יהאד עלול להתלקח בכל פינה.
ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי...
שתי הסכנות הגדולות ביותר, האורבות למהפכה הזו בדרך אל הנורמליות, הן אובדן הפרספקטיבות ואובדן יכולת ההתחדשות. את אובדן הפרספקטיבות אפשר למצוא באינטליגנציה השמאלית, שבה הביקורת העצמית התקרבה בשנים האחרונות במידה מסוכנת אל ניהיליזם. את אובדן יכולת ההתחדשות אפשר למצוא בימין, שבו התקפדות שונאת-זרים תפסה את מקום שיקול הדעת. אפשר למצוא צדדים של זכות בשני הצדדים. אפשר להגיד שההפרזה של השמאל היא תוצאה של הפרזת הימין, וההיפך. אבל אפשר אולי להציע, ממרחק ובמידה של נימוס, שהורדה דרסטית של הטמפרטורות, והפחתה דרסטית של מספר סימני הקריאה, יוכלו לחדש את הדינמיות. מהפכנים טובים הם אלה היודעים מתי לעצור. מהפכנים מצליחים הם אלה המבינים, שלא תמיד יוכלו לשנות את המציאות על פי צורכיהם. לפעמים המציאות היא זו המשנה את הגדרת הצרכים.
ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי, אין זה אלא מפני שלפעמים האמצעים חשובים מן המטרה, ולא כל רשימה עיתונאית המקווה להיות נוקבת מוכרחה להסתיים במסקנה. יום עצמאות גאה ושמח לכם.
כתובת הדואר האלקטרונית של יואב קרני היא karny@bellatlantic.net
כתבות
ני"ע
