אוי כנרת - של מי

משרד החוץ טוען באופן מסורתי כמעט, שלסורים יש היסטוריה של כיבוד הסכמים, ולכן ניתן לסמוך עליהם שגם במקרה זה יכבדו הסכם שיביא לחלוקת המים.

גם מצדדי ההסכם במשק המים אומרים, שכבר כיום אין לסורים כל קושי טכני להטות 510 מיליון מ"ק מהמים הנכנסים לכנרת, והעובדה שהם אינם עושים זאת, יכולה לשמש סוג של תעודת ביטוח.

למה קו 4 ביוני

פסימיסטים אומרים לעומתם, שהניסיון מלמד שהסורים כבר ניסו בעבר לבצע הטיה כזו, שהביאה בסופו של דבר לקרב על המים ב-1964, והובילה במידה מרובה למלחמת ששת הימים. רק פעולה ישראלית עיקשת מנעה מהם באותה עת להרוס את מקורות המים של ישראל והאיזור כולו. אלה גם אומרים שבפני הסורים עומדת שיטה נוספת, והיא לעשות פעולות מזדחלות, כדוגמת שאיבת מים מהחצבני ומהווזאני בתחום לבנון, הקמת סכרים ועוד. נסיונות אלו נעשים כל העת, והם צריכים לשמש פעמון אזהרה.

אזהרה נוספת באה מצד אלה שטוענים שהעובדה שהסורים מתעקשים על קו 4 ביוני 1967 ולא על קו הסכם רודוס, משמעותה שהם מבקשים מוצא ישיר לאגם כדי שיוכלו לבצע תוכניות שאיבה. גישה ישירה לאגם מסוכנת לא רק בשל כמות המים שהם עלולים לשאוב, אלא גם בשל איכותם. רואי שחורות אומרים, שגישה ישירה לכנרת תאפשר לארגוני חבלה להרעיל את הכנרת, ובכך יבוא הקץ לא רק למקור השתייה העיקרי של ישראל אלא גם לפנינת טבע חשובה.

גורמים אחרים במשק המים מזהירים, שלסורים חסרים מים במיוחד בשטחים שעל גבול ישראל. העיר דמשק מונה כיום 3 מיליון תושבים. תוך מספר שנים תוכפל כמות האוכלוסיה, ולסורים לא תהיה ברירה אלא לחפש מקורות אחרים למים. אחת ההצעות היא אמנם להעביר מים מנהר הפרת, מרחק 600 ק"מ. בעת מצוקה, גם הכנרת תיראה כאופציה.

סכנה של מליחות

מומחי מים מזהירים עוד, שהסכם שלום מהווה איום לא רק על כמות המים אלא גם על איכותם. אלה מזכירים שבמהלך שיחות השלום שניהל אהוד ברק עם הסורים, הם הודיעו שבכוונתם ליישב את הגולן בחצי מיליון בני אדם. משמעות הדבר היא תופסת גדולה של זיהום שיגלוש מהגולן לכנרת.

לדברי פרופ' אמנון סופר מהחוק לגאופוליטיקה באוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי, אם סוריה רוצה לקלקל את הכנרת, כל מה שעליה לעשות הוא למלא את הגולן בחצי מיליון עדרי בקר, ששפכיהם יגיעו ישר לאגם. להערכתו, גם סוגיה זו ניתן לפתור באמצעות הקמת מתקני טיפול בנחלים.

לא רק זאת: אם הסורים יתחילו לשאוב אף הם מהכנרת, קיים חשש אמיתי להגברת המליחות באגם כתוצאה מירידת המפלסים. מומחים אלה טוענים, שבמקרה של הסכם, יש לדאוג לכך שהמים יובלו אל מחוץ לאגן ההיקוות, ובכך יסייעו להפחתת המליחות.

אובדן מחצית מהמים

אין ספק, שיחד עם הרצון לחתום על הסכמים עם השכנים, צריך לקחת בחשבון גם את שאלת העלות. משמעות הסכם עם הפלשתינים הוא העברת 350 מיליון מ"ק מים בשנה מאקוויפר ההר. הסכם שלום עם סוריה משמעו הפסד של 40 מיליון מ"ק מים, במקרה שהסורים ימלאו את הסכם ג'ונסטון מסוף 1955, והפסד של 580 מיליון מ"ק מים במקרה שיתעקשו לשאוב מהאגם. משמעות הדבר היא אובדן של מחצית מכמות המים השפירים העומדים לרשות ישראל.

מצדדי הסכם יאמרו, שבעקבות פיתוח טכנולוגיות של התפלה, מים חדלים להיות עילה למלחמה. מתנגדי גישה זו אומרים, שיחד עם ההוצאות על הובלה ואיגום, הסכום שנשלם בעבור התפלה יכול להגיע למיליארד שקל בשנה.

לדברי פרופ' סופר, כאשר ישראל תתחיל להתפיל מים, אין ספק יופעל עליה לחץ בינלאומי לתת יותר מים לסורים, לפלשתינים ולירדנים, בטענה שאין שום היגיון לשאוב מים מהכנרת ולהעבירם לנגב, כשאפשר להתפיל מים באשקלון. "למדינת ישראל יהיה קשה להשיב על היגיון זה".