ביזראל סיד מאמינים בשרון אזולאי, מייסד קונדקט, שפיתחה טכנולוגיית ניטור תעבורת נתונים ונמכרה למרקורי

אין דבר שקרנות הון סיכון אוהבות יותר ממשהו בטוח. וכשאין משהו בטוח ב-100%, הולכים על הדבר שכנראה הכי קרוב לזה: EIR (Enterpenuer In Residence). המודל הזה גורס, שכל עוד יש לך אדם שהיזמות בעורקיו, ושכבר הוכיח את עצמו בעבר, מציאת הטכנולוגיה עמה הוא יתעסק הופכת לפרוייקט משני.

את מספר ה-EIR בקרנות הישראליות אפשר להעריך בקצת יותר מ-10. הגיוס הגדול ביותר שהניב המודל הזה היה של סילייט (Celight), שגייסה כ-50 מיליון דולר מאז הוקמה ב-1999 בידי אמיר שקד, ממייסדי אקורד, וד"ר יצחק שפנצר. החברה נחשבת כמיזם EIR של קונקורד, על אף שהמשקיעה הגדולה בה היא גולדמן-זאקס.

מיזמי EIR נוספים כבר יצאו - או עומדים לצאת - גם מתוך ג'רוזלם גלובל, ג'מיני, וולדן ובעבר דובר גם על אייפקס. מי שמשמיע את קולו רבות באשר לעדיפות המודל הזה על פני המודל המוכר יותר של מיזמים, תוכנית החממות, הוא מייקל אייזנברג, שותף ביזארל סיד פרטנרס.

"כשאתה בונה חברה מהתחלה יותר קל לאחר מכן לגייס לה כסף, ויותר קל למצוא לה שכבת הנהלה", הוא טוען. אייזנברג מעודד מההשקעות האחרונות של קרנות אמריקניות בחברות ישראליות בשלבים המוקדמים יחסית, כפי שהודגם גם בשבוע שעבר, עת הצטרפה לייטספיד לבנצ'מרק, כרמל ומופת בגיוס השני של סקייבוקס סקיוריטי.

ניסיון קודם במודל EIR בוצע ביזראל סיד ב-Qlusters, שהחלה בכלל כחברת סטורג' והפכה למפתחת מוצר לשימוש באשכולות של מעבדים ("הולך טוב, אבל יכול ללכת יותר טוב", הוא מגדיר את מצבה הנוכחי). הפרוייקט הנוכחי שייך לשרון אזולאי, אחד ממייסדי קונדקט (Conduct), שנמכרה למרקורי.

אזולאי, יחד עם דוד ברזילאי ורן לוי, ייסדו את קונדקט ב-1996. המשקיעים בחברה כללו בין השאר את Telus Venture Partners, קרן ההשקעות של חברת התיב"ם קיידנס. זו התעקשה על פתיחת סניף אמריקני, ואזולאי היגר לקליפורניה.

עם 4.4 מיליון דולר שגויסו ב-1996-1997 הם פיתחו את ה-SiteRunner, שאיפשר לאנשי ה-IT בארגון לקבל תמונה ויזואלית של משאבי הרשת שלהם. אולם המוצר הבא היה מה שהסב את תשומת ליבה של מרקורי, שרכשה את קונדקט ב-1999: מערכת המבצעת בדיקה של פעילות המשתמש מול אתרי אינטרנט, ומודדת את קצב עליית הדפים והיחס שבין פעולותיו ותגובת האתר. המוצר של מרקורי שנגזר מהמוצר של קונדקט נמכר כיום תחת השם Prism. השוני העיקרי לעומת ה-Topaz, שפותח בחברה, מתבטא בכך שהוא בונה סימולציה המתבססת על נתונים המוזרמים לרשת, ואילו הפריזם מנטר פעילות בעולם האמיתי.

הרכישה בידי מרקורי התרחשה בעת שקונדקט ניסתה לאתר משקיעים לגיוס שני. בנובמבר 1999 הודיעה מרקורי על הרכישה, בעסקת מניות ששוויין באותו יום עמד באיזור ה-30 מיליון דולר. עם סגירת העסקה, בתחילת 2000, צמח השווי ל-150 מיליון דולר.

מעשה בתוכנת טלאים

אזולאי, שהצטרף למרקורי עם הרכישה, עזב אותה באמצע 2001 עם תוכניות, שלא התגשמו, להקמת מיזם משלו. ב-2002 שב לישראל, ועדיין לא זנח את השאיפה היזמית. לערן ירקוני מיזראל סיד הוא הגיע עם רעיון אחד, ולאחר שהתחוור שהמוטיב העסקי לא מזהיר הוחלט על רעיון אחר.

השם (הזמני) לחברה החדשה של אזולאי הוא קורידאן (Coridan). חיפוש בגוגל מעלה שמדובר בשמו של כוכב שמצוי רק בעולם "מסע בין כוכבים", מה שמיד מעניק לאזולאי כמה נקודות זכות, לפחות אצלי.

אייזנברג: "משיחות עם CIOs אמריקניים הבנתי שבעתיד הלא רחוק תיווצר בעיה. אני מודה שהידע הטכני שלי לא איפשר לי להבין בדיוק מהי הבעיה, אבל היא נשמעה לי מספיק חשובה בכדי למצוא מישהו שיבין מהי, וכמובן ימצא לה פתרון".

אז מהי הבעיה? הנה מה שאזולאי הסכים לחשוף, מבלי שנאלצתי לחתום על NDA. מוסדות גדולים שמפתחים יישומים לשימוש עצמי, כמו בנקים, חברות ביטוח וכדומה, שמחים למחזר חלק מהם לצורך בניית יישומים אחרים. כך, לדוגמא, יישום המבצע חישוב ריביות יוכל לתרום את רוב חלקיו לצורך יישום המבצע חישוב בתוכנית חיסכון כזו או אחרת. הבעיה, מסביר אזולאי, היא שבנית היישומים מחלקים של יישומים אחרים בשיטת ה"טלאים" צופנת בחובה בעיות תאימות, מה שצפוי ליצור כמות נכבדת של באגים.

המטרה היא ליצור תהליך שמאפשר לקחת את ה"גרעין" או ה-Business Logic של היישומים המקוריים, ולעשות בהם שימוש בבניית היישומים החדשים - לא כלבנים המשמשות ליצירת קיר, אלא יותר כקבלני משנה המסייעים לקבלן הראשי.

"גלובס": נשמע דומה מאוד ל-Web Services. לא נפלתי.

אזולאי: "זה משתלב בחזון ה-Web Services, אבל מהצד של הארגון - אתה לא מפתח יישומים בכדי שתוכל למכור אותם לגוף חיצוני אלא מפתח לשימושך. בנוסף, Web Services הוא מתודולוגיה, ולא טכנולוגיה. וכשאני מנסה לתאר את הרעיון מאחורי מה שאני מנסה לעשות אני מעדיף למעט בשימוש במושג Web Services כיוון שהוא נותן קונוטציה של אינטרנט, בעוד שאני מתעסק בתחום ששייך לרשתות של ארגונים. אפשר להגיד שזה גם חלק מטרנד ה-BPM (Business Process Management), שנועד לעקוב אחר התוכנות שהארגון משתמש בהן ויחסי הגומלין ביניהן".

חברות כמו ItemField (שקיבלה לאחרונה 4 מיליון דולר מאקסל, ג'מיני ואוורגרין), יוניקורן (בהיבטים מסויימים), Power ,MindReef ,WebMethods Data ואחרות מטפלות בהמרה של מידע אל ומ-XML. בנוסף לשאיפה להציע מנוע שיאפשר המרה מסביבות מונוליטיות, המאפיינות מערכות כבדות במוסדות כמו אלו שצוינו לעיל, בקורידאן מבינים שה-XML יתפוס חלק נרחב מאותם יישומים. לכן, הם מתכוונים להציע מנגנון שיוכל להניע XMLים קטנים בין היישומים ומאגרי המידע, מבלי להזדקק למחשבי על.

מהעובדה שאזולאי כבר עסק בעבר במדידת ביצועים של אתרים ויישומים, ניתן להניח שאותו מוצר שהוא ואנשיו יפתחו יכלול גם אפשרות לקבל חיווי על יעילות מנגנון ההעברה או המרה של אותם תכנים אל ומ-XML. אייזנברג מעדיף להסתפק ב"שרון היה בקונדקט ואח"כ במרקורי. אתה יכול להבין מזה מה שאתה רוצה".

מכל מקום, לאחר שיגבש סופית את הרעיון ויחל לגייס כוח אדם לפיתוח נוסף בזמן הקרוב, אזולאי מתכוון לקבל ואלידציה ממוסדות פיננסיים וחברות ביטוח, כמו גם מחברות תעופה, שמערכות הכירטוס שלהן דורשות מגוון חבילות ואפשרויות. "אני לא רוצה לקפוץ מהאמבטיה ולהגיד 'אאוריקה'. אם יש רעיון טוב צריך להקדיש לו את הזמן הראוי ולא לקפוץ לפני שזה מוכן. רק אחרי זה נתחיל לחשוב על סיבוב גיוס".

הבוז לבזבוז

בשבוע שעבר הודיע הצבא האמריקני כי הוא מקים קרן חדשה להשקעות, שהוקצבו לה 25 מיליון דולר. היוזמה, Venture Capital Initiative, מיועדת להשקעות בנושא יחיד: מקורות אנרגיה ניידים לחייל בשטח. לצורך כך תשתף הקרן, שתנוהל בידי OnPoint Technologies (ארגון ללא מטרת רווח, אגב), פעולה עם יזמים וחברות פרטיות.

המודל דומה לזה שהוליד את In-Q-Tel, קרן ההשקעות של ה-CIA, שמצוידת בתקציב של 30 מיליון דולר והשקיעה בארבע השנים לקיומה ביותר מ-40 חברות. אינקיוטל מאתרת השקעות הקשורות בפעילויות המאפיינות סוכנים, ולא חיילים, דהיינו טכנולוגיות לאיתור מידע, אבטחה ויישומים הנגזרים מכך.

נקודה אחת מאחורי המיזם החדש ראויה להבלטה: לא פחות מארבע שנים לאחר שהצבא קיבל לראשונה מסמך ובו המלצה להתחיל בפעילות השקעות במודל של הון סיכון, הוא מיישם אותה. מחברי המסמך, אנשי חברת הייעוץ RAND, הגיעו למסקנה שעל הצבא ללמוד מחברות מסחריות גדולות כמיקרוסופט, לוסנט וזירוקס, שבנוסף לפעילות מחקר ופיתוח עצמי מקיימות פעילות השקעות הון סיכון. כך, הם טוענים, אותן חברות חושפות עצמן לטכנולוגיות רבות יותר.

במסמך המקורי מצוין כי אחת הסיבות להקמת קרן ההשקעות של הצבא תהיה העובדה, שעם פריחת הטכנולוגיות הללו יוכלו משקיעיהם לזכות בהחזר כספי משמעותי על השקעתם. כך, שחור על גבי מסמך, אמור הצבא להפוך למשקיע עם תמריצים פיננסיים לכל דבר. בשורה התחתונה, מחברי המסמך סוברים שמעורבות בחברות הללו, דהיינו רכישת חלק מהאחזקות בהן, תאפשר לצבא לזכות בעמדה עדיפה בבואו לרכוש את מוצריהן.

מקורות אנרגיה ניידים, קטנים ובעלי חיים ארוכים, תוארו בידי אחד מהמעורבים ביוזמה כ"גביע הקדוש" של הצבא. בניגוד למסלול הרגיל של הפיתוח הטכנולוגי, שבו טכנולוגיות שפותחו בצבא מוצאות יישומים מסחריים (כמו רשתות סלולריות, רשתות אלחוטיות וכמעט חצי מהרעיונות שמזינים את הסטארט-אפים הישראליים), השאיפה במיזם החדש היא "לגייס" טכנולוגיות מסחריות. לא ברור האם ההגדרה הראשונית של "מקורות אנרגיה" אינה ניתנת להרחבה גם לצד המקבל אנרגיה. מדובר, למשל, בשיטות שונות להפחתת הצורך בחשמל, כפי שיושמו במעבדים החדשים של אינטל, AMD, טרנסמטה וכדומה.

אז חוץ מציפי שביט ושמעון פרס, אילו עוד מקורות אנרגיה בלתי נדלים יכולה ישראל לתרום? יש כמובן את Arotech (לשעבר אלקטריק פיול) הציבורית, שיצאה מתחום אספקת סוללות אבץ-אוויר לצרכנים פרטיים ומתמקדת בלקוחות צבאיים וכמובן ב-Homeland Security. בנוסף למספר זעום של סטארט-אפים יש גם את חוות הגידול המקורית: בחממות ניתן למצוא כ-15 מיזמים העוסקים בהיבטים שונים של אנרגיה, ולאחר סינון אלו שאינם רלוונטיים (דלק כבד, טכנולוגיות ידידותיות לסביבה הקשורות בהשלכת תוצרי הלוואי של תהליך ייצור האנרגיה וכדומה), ניתן לאתר כמה מיזמים שיוכלו ליהנות מהדולר הצבאי.

אפשר למשל למנות חברות כמו SMM Pulse Systems מחממת אשקלון, שפיתחה מערכת להעברת חשמל באופן יעיל יותר למנועים; PHBT מחממת אריאל, שמפתחת טרנזיסטורים חסכניים בחשמל; ועוד. גם במוסדות האקדמיים מתבצעת פעילות רלוונטית, כמו זו של הטכניון שב-1999 הפיקה "סוללות ברזל" יעילות פי 1.5 וניתנות לטעינות חוזרות. על הנורה שתאיר את כל רמת-גן הם כבר שמעו?