תביעות לפיצויי הפקעת מקרקעין: אין התיישנות

הגבלת זכות התביעה לפיצויים בזמן היתה משמיטה את הצידוק מתחת לזכותו של הציבור להפקיע את המקרקעין באותם מקרים שבהם לא משולם לבעלים פיצוי הוגן וראוי

לפני שלושה שבועות, ביום 4.5.03, אישרה ועדת השרים לחקיקה טיוטה של הצעת חוק מטעם הממשלה לתיקון החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי הציבור. בהצעת תיקון זו מבקשת הממשלה לתקן את סעיף 8(ג) לחוק, בעניין הצמדת פיצויי ההפקעה בהפקעות מקרקעין שנעשו מכוח חוק התכנון והבנייה לפני 1.4.77.

להצעת תיקון זו השלכה מרחיקת לכת בשאלה התלויה ועומדת להכרעה בבית המשפט העליון: האם תביעה לפיצויי הפקעה מתיישנת כעבור שבע שנים מיום היווצר העילה, ככל תביעה כספית רגילה, או שמא אין דיני ההתיישנות הכלליים חלים על תביעה שכזו, וזכותו של בעל המקרקעין לתבוע ולקבל פיצויים בעד הפקעת מקרקעיו קיימת בידיו גם שנים רבות לאחר ביצוע ההפקעה.

הצעת התיקון האמורה מלמדת, כי עמדתן של הממשלה והכנסת היא, שהדין הכללי בדבר התיישנות תביעות כספיות אינו חל על תביעות לפיצויי הפקעה ואלה אינן מתיישנות. מסקנה זו מתבקשת מכך, שהצעת התיקון האמורה קובעת הסדרים להצמדת פיצויי ההפקעה לתקופה שבין אפריל 1974 לבין אפריל 1977 בהפקעות שנעשו מכוח חוק התכנון והבנייה לפני 1.4.77. אם אומנם היה מקום להתיישנות של התביעות לפיצויי הפקעה כעברו 7 שנים מיום ההפקעה, מדוע טורחת הממשלה לתקן בשנת 2003 הסדרי הצמדה לגבי הפקעות שבוצעו לכל היאוחר 26 שנים קודם לכן?

הצעת תיקון אחרונה זו איננה האינדיקציה היחידה לעמדתן של הרשויות באשר לאי-התיישנותן של תביעות לפיצויי הפקעה. קדם לה תיקון לאותו סעיף בחוק שנחקק על-ידי הכנסת בשנת 1995. אותו תיקון מלמד על כך, שהכנסת סברה בשנת 1995, כי יש רלוונטיות לפיצויי הפקעה בגין הפקעות שבוצעו לכל היאוחר 18 שנים קודם לכן, עד אפריל 1977, מכוח חוק התכנון והבנייה.

באותו חוק הוכנסו במרוצת השנים תיקונים נוספים, המלמדים אף הם, כי עמדתה העיקבית של הכנסת היתה והינה, שאין התיישנות של הפיצויים בעד הפקעת מקרקעין. בתיקון לחוק שנעשה עוד בשנת 1977 נקבע, כי הריבית והפרשי ההצמדה לפי החוק יהיו עד מועד מסויים או עד תום עשר שנים מיום ההפקעה. אילו סבר המחוקק, כי קיימת התיישנות של פיצויי ההפקעה, היה הוא מגביל את תקופת הריבית וההצמדה ב-7 שנים, ולא ב-10 שנים.

בתיקון נוסף שהוכנס בחוק ב-1988 נעשתה הארכה של תקופת ההצמדה. בדברי ההסבר לתיקון זה הוסברה הארכת תקופת ההצמדה, כיוון ש"ההארכה דרושה כדי לאפשר תשלום ריבית והפרשי הצמדה לזכאים שטרם פוצו על הפקעות ישנות, אף שעברו למעלה מעשר שנים מיום ההפקעה". הנמקה זו חוזרת ומלמדת, שעמדתו של המחוקק הינה, שפיצויי הפקעה אינם מוגבלים בהגשת התביעה תוך 7 שנים מיום היווצר העילה, כפי שהדבר בתביעות כספיות רגילות.

בהצעת חוק ההתיישנות מ-1957 נאמר: "תביעות בענייני הפקעות, אשר אופיין שונה מכל סוגי יתר התביעות, אינן כלולות במסגרת החוק המוצע ובהן יישארו גם להבא תקופות ההתיישנות הקבועות בחוקים מיוחדים אלה".

עמדת המחוקק הינה עמדה ראויה. בהפקעה קיימת התנגשות בין שני אינטרסים שאינם עולים בקנה אחד: האינטרס הציבורי, המחייב את רכישת המקרקעין, ולעומתו - האינטרס של הפרט לקיים את הקניין במקרקעין. בהתנגשות זו גובר האינטרס הציבורי, המחייב את ביצוע ההפקעה. אולם, כל זאת בתנאי שלבעלים ישולם פיצוי הוגן וראוי. הגבלת זכות התביעה לפיצויים בזמן היתה משמיטה את הצידוק מתחת לזכותו של הציבור להפקיע את המקרקעין באותם מקרים שבהם לא משולם לבעלים פיצוי הוגן וראוי, ולפיכך, אין מקום להגבלת פרק הזמן להגשת תביעות הפיצויים ולקבלתם.

הכותב הינו עורך המהדורה השישית של הספר אריה קמר - דיני הפקעת מקרקעין.