סיפורים על כדורגל

שני סיפורים על כדורגל. האחד, סיפורה של קבוצת "מסגד הג'יהאד" מחברון. השני, סיפורן של שתי הסינדרלות של השבוע: "מכבי אחי נצרת" ו"הפועל בני סכנין". בשלוש הקבוצות משחקים ערבים. כולן משחקות אותו משחק ומצייתות לחוקי הכדורגל: על נבדל שורקים, ואם שחקן מכשיל שחקן, מקבלת הקבוצה היריבה בעיטת עונשין. בשלוש הקבוצות משחקים צעירים, שכל עתידם לפניהם. בערב, מן הסתם, אלה גם אלה חושבים על אותם כוכבי-על מאירופה ודרום אמריקה, כמו כל אוהד ושחקן כדורגל בעולם.

אך איזה הבדל. איזה פער נוראי של תפיסת עולם וראיית האחר בין שלוש הקבוצות. הקבוצה החברונית עלתה בשבוע שעבר לכותרות, לאחר שכמה משחקניה הצעירים ביצעו פיגועי התאבדות בישראל. אביו של אחד המתאבדים הצטלם בגאווה עם החולצה מספר 15 של בנו, השחקן-המחבל. שישה משחקני הקבוצה ביצעו פיגועי התאבדות בשם החמאס בחברון. החמאס מעודד, מסתבר, פעילות ספורטיבית ליד מסגדיו. הוא משלב את הספורט עם תרבות הרצח וההתאבדות.

במרחק לא גדול מהקבוצה החמאסית-חברונית משחקות קבוצות הכדורגל של נצרת ושל סכנין. השבוע הן עשו היסטוריה, כאשר העפילו שתיהן לליגת העל של הכדורגל הישראלי. אחי נצרת הביאה העונה כבוד רב לתושביה הערבים של נצרת. למרות תקציביה הנחותים בהרבה מיריבתה היהודית השכנה, נצרת עילית, היא גברה עליה בכל הפרמטרים. מאמנה הוא ערבי נוצרי ישראלי, נשוי ליהודיה, ומי שאימן עד לפרוץ האינתיפאדה את נבחרת פלשתין. שחקניו סופגים קללות וגידופים גזעניים במשחקים רבים. אני מניח שהם ישמעו את הקריאות הגזעניות גם במשחקיהם בליגת העל.

אחי נצרת ובני סכנין מבטאות את הצד היפה של הספורט, שמבלי להקהות גאוות לאומיות, הוא מהווה בראש ובראשונה גשר של שלום וידידות בין יריבים, של שילוב זהויות שונות. ניצחון של כל אחת מהן הוא מקור גאווה לתושביה הערבים של ישראל, אבל הוא מושג במסגרת כללי משחק ספורטיביים, שהקונפליקט הלאומי אסור לו שישבש אותם. אוהדיהן הערבים של שתי הקבוצות יריעו לשחקנים שייצגו אותם בנבחרת ישראל, ויזדהו עם הצלחותיה ויבכו את כישלונותיה של הנבחרת הלאומית, על אף סמל המנורה שעל חולצות שחקניה, ונגינת התקווה בפתח משחקיה.

כי זו המשמעות האמיתית של דו-קיום בין רוב למיעוט: שמירת הייחוד הלאומי, תוך השתלבות מלאה במסגרת המשותפת של המדינה. זה לא קל, לעיתים זה מחייב לחיות עם סתירות ותהיות רבות, אבל אין דרך אחרת.

צריך להצדיע לכל מי שטורח כל הזמן, וללא ליאות, לבצר את הערכים הללו, ולאפשר לנו לחיות יחד, עם כל הקושי. זו הסיבה שאני מאחל לאחי נצרת ולבני סכנין הצלחה של ממש בליגת העל. כדי שקבוצה ערבית המשלבת בתוכה שחקנים יהודים לא תהיה שונה מקבוצה יהודית שמשלבת בתוכה שחקנים ערבים, וכדי שיבוא יום, ומאמנה של אחי נצרת יוזמן לאמן בקבוצות יהודיות על סמך כישוריו, ולא יידחה, כפי שהוא מרגיש היום, רק בגלל ערביותו.