בלי חוזה, פלוס הוצאות כיס

תשלום בגין "השירות המשפטי אותו נתן משרדנו, בעיקר באמצעות עו"ד יגאל ארנון, עבור עיריית תל-אביב-יפו והן עבור עזרה ובצרון", וזאת בכל הנוגע למכרז "מרכז השלום", שלדברי ארנון החל לטפל בו ב-1987 והמשיך עד 1995 .

מבקש,לא מקבל. בינתיים. בכירי העירייה לא יודעים איך נכנסו לזה, לא יודעים איך לצאת מזה. לא לבלוע ולא להקיא. ואפילו היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כבר התבקש להכנס לעניינים.

מצד אחד, עו"ד בכיר וידוע, שמעורבותו בפרויקט מרכז השלום ידועה ומוכרת, שראש העירייה רון חולדאי מבקש לשלם לו, ושבכירי העירייה החפצים ביקרו מעבירים החלטה בוועדת הכספים. אבל מצד שני, בעיה ציבורית חריפה שהתעוררה, וחשש מפני פתיחת תיבת פנדורה עירונית, שעוצרת את כל הליך התשלום שיועד היה להסתיים במהירות ובשקט.

מה שעוצר הכל הן מסקנות בדיקה שנערכה על-ידי ועדה מיוחדת של מועצת העיר, הקובעות כי "ועל פי החומר המצוי בידי, אין עיריית תל-אביב חייבת בתשלום כלשהוא, מאחר ולא הועסק על ידה". גילה הרץ, יו"ר הוועדה לביקורת במועצה, שבדקה את הפרשה במטעם הוועדה המיוחדת, כותבת: "השאלה העומדת על הפרק מבחינתנו כאנשי ציבור היא, לא מה גובה שכ"ט של עו"ד יגאל ארנון, אלא אם עיריית ת"א צריכה לשלם תשלום כלשהו. ותשובתי היא, על פי החומר, לא!" (סימן קריאה בגוף המסקנות).

לא זו אף זו: מרדכי וירשובסקי, חבר ותיק במועצה והנהלת העירייה, איש ועדת הבדיקה לצד הרץ וענת שכנאי, שהצביע נגד בקשת חולדאי לאשר את התשלום בוועדת הכספים לפני כשנה, כותב: "ועמדתי היא כי במצב העניינים הנוכחי, ולפי המידע שבידנו היום, אין כל מקום לתשלום מטעם העירייה לעו"ד ארנון, או לקיום משא ומתן או בוררות, מאחר ונראה כי לא היתה כל התקשרות בין העירייה ועורך הדין המחייבת זאת".

ואולי היתה ההתקשרות עם עזרה ובצרון? ובכן, מרק אוקון, מנכ"ל החברה העירונית, שנכנס לתפקיד רק בתחילת שנה זו, פתח תיקים ישנים, חיפש וחיפש, והנה מה שמצא: " על פי הבדיקות שערכנו בתיקי ארכיון החברה, לא נמצא תיעוד להתקשרות עם עו"ד ארנון".

אם לא די בכך, הרי יש גם מכתב חתום על-ידי היועץ המשפטי לעירייה, אחז בן-ארי, הכותב: "מבחינה עובדתית, מעולם לא היתה התקשרות בין עיריית תל אביב לבין עו"ד ארנון. ככל הידוע, גוייס עו"ד ארנון למשימה ע"י ליאור דושניצקי, ששימש באותה עת, סוף 1987, כמנכ"ל החברה (עזרה ובצרון). אנו מבינים גם, כי מר דושניצקי, אשר פרש מעבודתו בחברה במהלך שנת 1988, המשיך לטפל בפרויקט כיועץ".

בקיצור: עיריית תל-אביב לא התקשרה עם עו"ד ארנון, עזרה ובצרון לא התקשרה עם עו"ד ארנון - אז איך קרה שארנון נכנס לסיפור? איך המשיך בו שמונה שנים תמימות, וגם מגיע לו הרבה כסף עבור זה? "בלגן" בהתגלמותו. סערה העלולה לסחוף איתה עוד ועוד בדיקות, חקירות, אולי אפילו תביעות משפטיות שיחשפו את עיריית תל-אביב, ראשיה, מנהליה ובכיריה ב-15 השנים האחרונות, מאז ימי שלמה (צ'יץ') להט העליזים.

לעניינו של להט, תומכי התשלום לארנון אומרים, כי הקשר נפתח בישיבה בראשות להט, בנוכחות 12 איש.

אף פעם לא היה שלום במרכז השלום. אפילו השם הרשמי של הפרויקט היוקרתי ביותר של העיריה הפך ל"מרכז עזריאלי". היו תביעות, היו משפטים, טענות, בוררויות, מלחמות אדריכלים, תחושות רעות, איכלוס לפני טופס 4 ותעודת גמר, סחבת אדירה בפיתוח התחבורתי, שינוי תב"ע ועוד ועוד.

את סיפור הפרשה הנוכחית אפשר להתחיל ב-1987, כאשר מרכז השלום עלה לאוויר העיר. אפשר להתחיל גם לפני כן, כפי שאומר ליאור דושניצקי: "פרויקט מרכז השלום 'נולד' בעזרה ובצרון כבר בשנת 1983, כאשר אני יזמתי אותו לאחר תחילת עבודתי כמנכ"ל החברה".

ושמא הוא מתחיל בסוף דצמבר 1988, כאשר עו"ד ארנון פנה לראשונה לחברת עזרה ובצרון בדרישה של 50,000 שקל על חשבון, "עד להסכמה על הסדר שכ"ט קבוע תמורת שירותי לפרויקט הנ"ל", כמצוין במסמכים.

ואולי 5 שנים אחרי כן, באוקטובר 1993, כאשר מגיע לעזרה ובצרון מכתב נוסף מעו"ד ארנון, עם דרישה לשכ"ט "על שרותים משפטיים שנתנו על-ידי לפרויקט מרכז השלום". או אחרי שנתיים, כאשר ביוני 1995 שולח ארנון מכתב נוסף בגין שכר טרחה והוצאות הכיס.

בקיצור, כל כמה שנים מכתב, אחר כך שקט, אולי שכח, אולי המתין, לא שם לב, או משהו כזה. בכל מקרה, עו"ד ארנון מקפיד לציין, כי מדובר במחיר מיוחד. בהנחה מיוחדת. עו"ד אמנון לורך ממשרדו כותב לעירייה: "עו"ד ארנון הסביר בדרישת התשלום ששלח, כי היות ומדובר בעיריית תל-אביב, הוא מבקש שכ"ט נמוך בהרבה משכ"ט שהיה דורש עבור שירות דומה ללקוח אחר (כאחוז אחד ממחיר המכירה בחוזים מסחריים), ונמוך עוד יותר מהמקובל בשוק (אחוז עד אחוז וחצי)".

באמצע הקיץ שעבר, 5.8.02, זומנה ועדת הכספים. הגזבר מבקש לשלם. הפרוטוקול מציין כי: "ראש העיר משיב כי מדובר על החלטה מלפני כ-10 שנים, ומבקש מהנוכחים שלא להשאיר דברים פתוחים לבאים אחריהם". הוחלט לאשר שכר טירחה, שיתוקצב ויבוצע ב-2003. מרדכי וירשובסקי מתנגד.

כמה ימים אחרי כן, מתכנסת מועצת העיר. חולדאי חוזר על בקשתו באותו נוסח. על ועדת הכספים יש לקבוע שכר טרחה לעו"ד ארנון. גילה הרץ, יו"ר ועדת הביקורת ו"משגיחת כשרות" מוכרת במועצת העיר, מתחילה לשאול: למה דחוף פתאום? למה 10 שנים ולא 15 שנה? מי החליט? מי חתם?

בירור קצר העלה, כי ארנון מאיים בתביעה משפטית. ראשי העירייה רוצים לגמור עם הסיפור, ומוכנים, אם חברי המועצה מתעקשים, ללכת לבוררות לקביעת סכום התשלום. הרץ התעקשה לבדוק, וירשובסקי הצטרף אליה. בלית ברירה הוחלט להקים ועדת בדיקה: וירשובסקי, יו"ר, הרץ ושכנאי.

בחודש מאי השנה מעבירה הרץ את מה שלמדה מהררי החומר שהגיעו אליה. העירייה לא שכרה את שירותיו של עורך הדין, והיא איננה חייבת בתשלום מאחר ולא הועסק על ידיה. תוך כדי הבדיקה, היא כאמור מגיעה לעוד כמה תעלומות עירוניות, וכך התחילה המערבולת, שמאז רק הולכת ומחריפה.

הנה רק כמה עניינים שכבר צצים, ומעמידים את שיטות הניהול של ת"א וכספי תושביה באורח תמוה ביותר. איך קרה, שעיריית תל-אביב בחרה להעביר את הטיפול בפרויקט מרכז השלום, הכי גדול שלה מאז ומעולם, לחברה העירונית עזרה וביצרון? מי קבע? מי שילם? כמה ולמה?

איך קרה שמנכ"ל עזרה ובצרון דאז, ליאור דושניצקי, אשר "ככל הידוע גייס את עו"ד ארנון למשימה" (על פי מכתב אחז בן-ארי), "פרש מתפקידו כמנכ"ל חברת עזרה ובצרון בשלהי שנת 88, ו"לקח" איתו את תיק עזריאלי למשרדו הפרטי" (על פי הכתוב במסמך בדיקת גילה הרץ).

ואם מעולם לא היתה התקשרות בין עיריית תל-אביב לבין עו"ד ארנון (כפי שעולה ממסמכי הרץ ובן-ארי), ואם "ככל הזכור לי לא סוכמו ע"י עזרה ובצרון כל תנאים שהם עם עו"ד ארנון, וממילא לא נחתם עימו חוזה" ( כפי שכותב בתשובתו ל"גלובס" ליאור דושניצקי, היום ה.ד. יזום וניהול פרויקטים בע"מ) אז איך בכלל נכנס ארנון לתמונה? איך יכול היה דושניצקי ל"גייס" (כפי שכותב בן ארי) אותו על דעת עצמו? מי ואם בכלל סיכם איתו על שכר הטירחה? למה דווקא הוא? באיזה הליך? ואם לא נחתם עימו כל הסכם, אז מי צריך לשלם לו? האם בכלל צריך לשלם לו?

דושניצקי אומר בתגובתו: "שירותי עו"ד יגאל ארנון בפרויקט מרכז השלום ניתנו לעיריית תל-אביב, על פי בקשתה, ובוצעו בחלק מהזמן בתיאום עם עזרה ובצרון ובחלקו ישירות על-ידי העירייה. ככל שזכור לי, לא סוכמו על-ידי עזרה ובצרון כל תנאים שהם עם עו"ד יגאל ארנון, וממילא לא נחתם עימו הסכם".

מה מהות הקשר בין ליאור דושניצקי, עו"ד יגאל ארנון ופרויקט מרכז השלום שנבנה על ידי דוד עזריאלי? דושניצקי כותב לנו בתגובה: "לאחר סיום תפקידי, העירייה הציעה לי לקבל על עצמי את הניהול, התיאום והפיקוח על מרכז השלום. לא "לקחתי", אלא הסכמתי להצעת העירייה, שעוגנה בהסכם שחתמה איתי העירייה בשנת "1994.

אם ההסכם בין העירייה לדושניצקי נחתם רק ב-1994, למרות שעל פי המסמכים הוא החל לטפל בנושא כבר ב-1988, עת עזב את החברה העירונית ופעל באמצעות משרד פרטי, מה היה בין השנים 1988-1994? מי שילם לדושניצקי? " בהתאם להסכם כותב דושניצקי: "ביצעתי את שירותי הניהול בפרויקט, ועל פיו שילמה לי העירייה את שכריו כמו כן נקבע בהסכם, כי אם יהיה צורך במומחים ו/או יועצים אחרים בפרויקט, שירותיהם ילקחו על ידי העירייה ועל חשבונה.. לקבוצת עזריאלי לא הייתה מעולם שום נגיעה, במישרין או בעקיפין, למימון או תשלום שכר הטירחה שלי".

גילה הרץ כותבת בתגובה לעניין זה: "על פי החומר המצוי בידי, גם העבודה מול חברת עזרה ובצרון לא ברורה. ההתנהלות של דושניצקי כמנכ"ל עזרה ובצרון, והעברת הפרויקט למשרדו הפרטי, ללא מכרז, הינה התנהלות שבגינה פניתי ליועץ המשפטי לבדיקה".

דובר עיריית תל-אביב כותב בתגובה לעניין זה: "באשר לליאור דושניצקי, הרי שאינו מקבל כל שכר בגין פרויקט השלום, לא מעיריית תל-אביב-יפו ולא מחברת עזרה ובצרון".

לאחר פניה נוספת שלנו, המתייחסת להתקשרות עבר עם דושניצקי, אומרת עיריית ת"א: "אינג'יניר ליאור דושניצקי שימש בשנים 1988-1983 כמנכ"ל עזרה ובצרון, ויזם, בין היתר, את פרויקט מרכז השלום. לבקשת העירייה, המשיך דושניצקי לנהל את הפרויקט גם במסגרת משרדו, ועבודתו הסתיימה בשנת 1999 . בשנת 1993 אישרה ועדת הכספים של העירייה את ההתקשרות עמו לניהול הפרויקט. שכר טירחתו שולם על-ידי העירייה בין השנים "1999-1994.

הגירסה, במילים שלנו: ב-1987 התחילו ראשי העירייה לדבר בפרויקט, ב- 1988 הוא הועבר לניהולו האישי של דושניצקי במשרדו הפרטי, רק ב-1993 אישרה ועדת הכספים את ההתקשרות עימו, ורק ב-1994 הוא התחיל לקבל כסף.

ומצד שני, האם משרד עו"ד ארנון, שהכין ספר עב כרס ובו סידרת הוכחות על פעילותו רבת השנים בפרויקט, כולל מסמכים חתומים, יסתפק באמירה שלא נחתמו הסכמים, יוותר על חצי מיליון דולר ועוד "הוצאות כיס", וגם יוצג לקלס בציבור חבריו הגדולים כמי שעבד, ביקש, ולא קיבל שכר טירחה?

גילה הרץ: "דרישת ראש העירייה לאשר תשלום של כחצי מיליון דולר ב"איחור" של 15 שנה היתה תמוהה בעיני, ביחוד לאור העובדה, שדרישתי לקבל מסמכים כמו הסכמי עבודה וכו' לא נענתה. רשות עירונית צריכה להתנהל על פי כללי מינהל תקין, ומחובת חברי המועצה לשמור על כך. לא מצאתי בחומר כל מסמך אשר יקשור בין עבודת עורך הדין לבין עיריית תל-אביב. באופן תיאורטי, אישור כזה יכול להוות תקדים מסוכן למצבים בהם יידרשו דרישות כספיות מעירית ת"א- יפו, לגבי עבודות לא מתועדות, ללא הסכמים וללא מכרזים, והכל בטווחי זמן בלתי סבירים, באופן שיקשה על בדיקת ההליכים".

דובר עיריית תל-אביב: "מרכז השלום הינו פרויקט של עיריית תל-אביב- יפו, אשר הליכי המכרז בקשר אליו בוצעו ע"י חברת עזרה ובצרון מטעם העירייה עוד בסוף שנת 1987. אכן, מעולם לא נחתם הסכם בין עיריית תל-אביב-יפו לבין עו"ד יגאל ארנון, אך אין ספק שהוא זכאי לשכר טירחה עבור השירותים המשפטיים שנתן בקשר לפרויקט זה. בימים אלו אנו בודקים פעם נוספת את מערכת החשבונות בינינו ובין עזרה ובצרון לגבי פרויקט זה. למיטב הבנתנו, אין לבדיקה זו קשר לזכותו של עו"ד ארנון לקבל שכר טירחה כאמור".

עו"ד יגאל ארנון נמנע מלהגיב.