אגדת–קיץ הודית

בעשרה ביוני באה גם הידיעה, שצוות של רשות העתיקות ההודית מצא לבנים מן התקופה המאורית באתר המסגד ההרוס בעיר איודיה, אשר במדינת אוטאר-פראדש. הידיעה העבירה רטט של עונג בגוום של פטריוטים הינדואים; ורטט של חלחלה בגוום של פעילי הוואקף המוסלמי.

הוואקף מיהר להאשים את רשות העתיקות בהטעיה זדונית. אולי היו לבנים - הוא אמר - אבל הן לא באו מאתר המסגד. מומחי הוואקף התלוננו כי הלבנים נועדו ליצור את הרושם שהן מצטרפות לכלל מעגל, בסגנון הבנייה המסורתי של מקדש הינדואי.

ובזה היה כל העניין: המשלחת הארכיאולוגית נועדה לקבוע אחת ולתמיד, אם באיודיה עמד מקדש לאל ראם לפני שנת 1528, ואם אומנם באותה השנה הקיסר המוסלמי באבור הרס את המקדש כדי לבנות תחתיו מסגד. שלומה של הודו היה תלוי במידה לא מעטה בתוצאות הבירור הזה. 3,000 בני-אדם כבר מתו ב-11 השנה האחרונות במהומות דת, שהיו קשורות במישרין או בעקיפין בשאלת המסגד והמקדש.

לבנים מן התקופה המאורית, אם אומנם נמצאו מתחת לחורבות המסגד, מעידות שהיה שם משהו עוד במאה ה-11, כאשר אימפריה הינדואית עדיין פרסה את כנפיה על-פני רוב תת-היבשת.

עשרה ביוני היה יום משונה בהודו, מפני שלא יצאו אלא שעות אחדות מפרסום הידיעה על הלבנים המאוריות, והדלפה דרמטית באה מרשות העתיקות: לא היה מקדש. זאת-אומרת, במרוצת שלושה חודשים של עבודה לא התגלתה שום ראיה, שמקדש לאל ראם עמד אי-פעם באיודיה.

רטט של עונג חלף בגוום של נציגי הוואקף, שאמרו, 'אמרנו לכם', רק כמה שעות אחרי שהאשימו את הארכיאולוגים במשוא-פנים; ורטט של זעם עבר בגוום של הפטריוטים ההינדואים, שאמרו משהו מעין גליליאו גלילאי לפני מעניו, "ובכל-זאת, קום יקום".

היה מקדש, אמרו ההינדואים, ויהיה מקדש.

מקדש היה למלך שלמה?

ישער-נא הקורא הישראלי תרחיש מעין זה: אושיותיה של כיפת-הסלע מתמוטטות (נניח שהיתה איזו רעידת-אדמה קטנה, או חס ושלום התערבות מידי אדם). נאמני הר-הבית הולכים אל בית-המשפט העליון, ודורשים צו-על-תנאי, שיורה לעכב את מלאכת השיקום, כדי להעניק לארכיאולוגים את ההזדמנות להציץ פנימה, ולמצוא את חורבות מקדש-שלמה. בית-המשפט, נגד דעת היועץ המשפטי לממשלה, אומנם מוציא את הצו.

החפירה מתחילה בנוכחות משקיפים מאונסק"ו ומוועידת הארצות המוסלמיות, בשעה שעוצר מלא מוטל בכל הגדה המערבית ובירושלים. המזרח התיכון כולו עוצר את נשימתו. אימאמים מהודו ועד קישקוש מוכנים לצוות על ג'יהאד. השר בני אלון וידידיו הנוצרים האוונגליסטים מאמריקה מופיעים אצל הרב אבינר בישיבת עטרת כהנים, מגישים לו איפוד וחושן, ומפצירים בו שיתכונן להיכנס אל קודש-הקודשים, ולהכריז על כינון מלכות ישראל השלישית. האוונגליסטים עשו חשבון, ששבע דקות אחר-כך תתחיל מלחמת עולם, ובסופה, עם ארבעה מיליון פחות יהודים, יופיע ישו בראש צבא השמים.

חופרים. וחופרים. וחופרים. ובסוף מוצאים מים. ומה אין מוצאים שם? אין מוצאים שם את מקדש המלך שלמה. הדם אוזל מן הלחיים, והריאות מתרוקנות מאוויר, וחיוך רחב מתפשט על פניו של יאסר ערפאת ("אמרתי לכם"), והבי.בי.סי מודיע שמעכשיו לא ישתמש עוד בביטוי "הר הבית" (Temple Mount) אלא רק "חראם אש-שריף", ושלמה המלך לא היה ולא נברא, אלא משל היה.

זה לא קרה אצלנו, וספק אם זה יקרה, אף כי באמת אין כל ראיה ארכיאולוגית ששלמה המלך, או אפילו דוד המלך חיו והתקיימו. אחת הסיבות שזה קרה בהודו היא שב-1992 צלחה רוח טירוף על קנאים הינדואים, והם הסתערו על מסגד באבור בעיר איודיה, והרסו אותו עד היסוד. ומאז הם תובעים שבמקומו ייבנה בית-המקדש השני של אלוהיהם ראם.

איודיה אינה ירושלים של ההינדו, במובן זה שאין היא העיר הקדושה היחידה - אבל בפוליטיקה הלאומית של הודו היא התרוממה ב-50 השנה האחרונות למדרגה כמעט-אקסקלוסיבית. כפי שקורא בדרך-כלל בנסיבות כאלה, מאיודיה הופקעה משמעותה המיידית, והיא הפכה למטאפורה.

מטאפורה על מסכת ייסוריהם של ההינדו תחילה מידי המוסלמים, ואחר-כך מידי הבריטים, ולבסוף מידי ממשלותיה הסוציאליסטיות החילוניות של הודו העצמאית.

מיתולוגיה זה לא נורא

במאתיים השנה האחרונות, ההיסטוריה היא לעתים קרובות שפחת הפוליטיקה. כל מנהיג פוליטי יכול להיות סמוך ובטוח שנבירה בתוך כרעיה תספק לו די עבר אפוף הוד, כדי לתבוע מדיירי ההווה משמעת וחזון והקרבה.

ספק אם יש נשק אפקטיבי בשביל תנועת התעוררות לאומית יותר מאשר הזיכרון של גדולה קדמונית. סוף-סוף, איזו מין התעוררות היא זו, אם אין היא יכולה להוכיח עבר הראוי לחיקוי ולהערה?

קשה לחשוב על תנועה לאומית אחת, שלא עסקה בעיצוב מחדש של העבר, כדי להתאימו לצורכי העתיד. ההווה? הוא אינו מעניין. בהווה צריך למרוד. ההווה הוא ביטול זמן, מצב של נהנתנות ושל אנוכיות. אנחנו, החיים, מתהלכים לשעה קלה בפנתיאון של ענקים מתים, ושל ענקים שעדיין לא נולדו. אנחנו, שהגענו לכאן להרף-עין, הננו החוליה שבין זוהר לזוהר.

תנועות התעוררות זקוקות למיתולוגיה. זה לא נורא. לא הכול מוכרח להיות טבוע בחותם של רציונליות. לא כל אמת היסטורית צריכה להיות אמת ארכיאולוגית. לפעמים דמויות או מאורעות מקבלים תוקף היסטורי, מפני שאנשים רבים האמינו בהם לאורך זמן. המדע אינו צריך לתקן את האמונה הדתית, כל זמן שהאמונה הדתית אינה מנסה לתקן את המדע. המיתולוגיה היא מקור בלתי נדלה של עושר. אי-אפשר כלל לתאר את הציוויליזציות הגדולות (והקטנות) של העולם בלי המיתולוגיות שלהם.

ובלבד שהמיתולוגיות לא יעבירו אנשים על דעתם. לרוע המזל, בדרך-כלל הן נוטות להעביר. במקרים כאלה אין מנוס מלטפל במיתולוגיה באופן מדעי, עד כמה שאפשר כמובן.

מאורעות איודיה ב-1992 בישרו מהפך פוליטי גדול בהודו. עד אמצע שנות ה-90 היה בה מונופול של מפלגה אחת, שהטעימה את חילוניותה של הודו, את אנטי-מערביותה ואת קשריה ההדוקים עם העולם השלישי. ארבע שנים לאחר איודיה, מפלגה לאומנית, ה'באראטיה ג'אנאטה', עשתה ניסיון ראשון להרכיב ממשלה. ב-1998 היא הצליחה, והיא מוסיפה להחזיק בשלטון עד עצם היום הזה.

זו מפלגה עם היסטוריה מעניינת. בגלגולה הקודם היא נקראה 'ג'אן סאנג', והיתה היחידה בהודו שדגלה ביחסי קרבה עם ישראל. זה היה בזמן שישראל הורשתה להחזיק רק קונסוליה זעירה בבומביי, וממשלת הודו לא החמיצה שום הזדמנות להפגין את איבתה. 'ג'אן סאנג' התנגדה ליחסי הודו עם אש"ף, וקיימה אפילו קשרים עם תנועת החירות של מנחם בגין.

צדדי הדמיון בין הפוליטיקה ההודית ובין הפוליטיקה הישראלית אינם מקריים ואינם שטחיים. יש כמובן הבדלים גדולים, אבל מה דומה היא ההתרחקות מאתוס חילוני ושוויוני, וההתחזקות של מגמות עדתיות, כתיות ופונדמנטליסטיות. אין זו הגזמה לטעון שבין הודו ובין ישראל יש כיום תחושה ממשית של שותפות-גורל.

זה המתואר לפעמים כאיש החזק בממשלת הודו, אולי ראש הממשלה הבא שלה, לאל קרישנה אדוואני, מואשם עכשיו כי הוא זה שנתן ב-1992 את ההוראה להרוס את המסגד. עצם ההאשמה אינה חדשה. חדשה היא נכונותם של אנשים להתייצב בפומבי, ולהודיע כי הם קיבלו את ההוראה במישרין מאדוואני.

החודש יפקע המנדט של שתי חקירות בהודו: זו של הארכיאולוגים באיודיה וזו של ועדת חקירה ממלכתית לבירור הנסיבות של הריסת המסגד. בממצאי שתיהן יש פוטנציאל דרמטי. כרוכה בהן קריאת תיגר על מיתוסים ועל פרקטיקות. מקדש למלך ראם באיודיה מצריך התבוננות ישראלית ארוכה ומהורהרת.

עוד על ההיסטוריה של סכסוך איודיה ועל צדדי דמיון בין הודו ובין ישראל אפשר לקרוא באתר הרשת של יואב קרני

notes.co.il/karny/614.asp