אי סבירות קיצונית בחקיקת צווי הטלת ארנונה

בית משפט השלום ברמלה ביטל צווי ארנונה שחוקק הוועד המקומי בית חנן. ביהמ"ש קבע, כי הצווים נחקקו בחוסר סבירות קיצוני וכי לא נתקבל אישור פורמלי בכתב מהמועצה האזורית. ביהמ"ש פסק, כי על הרשות להקפיד באופן דקדקני בכל הוראות החוק, שעה שמוציאה היא תחת ידה צווי ארנונה.

38 תושבי המושב בית חנן וחברי האגודה השיתופית בית חנן (להלן "התובעים") הגישו תביעה כנגד הוועד המקומי בית חנן (להלן "הוועד המקומי"), במסגרתה ביקשו כי ביהמ"ש יכריז על בטלותם של צווי הארנונה שהוציא הוועד המקומי בשנים 95'-97' (להלן "הצווים"). כמו כן עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע כנגד הוועד המקומי, המחייב אותו להימנע מביצוע כל פעולה לאכיפת תשלומי הארנונה, אשר מקורם בשומות והודעות חיוב בלתי חוקיות לתשלום ארנונה ומיסי ועד מקומי.

לטענת התובעים, בטלים הצווים בשל אי קיום הליכי החקיקה הנדרשים וכן בשל חוסר סבירות. לטענתם, מעמדם של צווי הארנונה זהה למעמד חקיקת משנה, אשר תוקפה מותנה בקיומם התקין של כל שלבי החקיקה. על כן, משלא הוצאו הצווים כדין, מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, וככאלה בטלים הצווים מעיקרם, בבחינת VOID.

לטענת הוועד המקומי, אושרו הצווים כדין, תוך הקפדה על מילוי כל התנאים. הוועד המקומי מנסה אף לתמוך את טענותיו בחזקת תקינות המינהל, כמו גם בנטיית הפסיקה להכשיר חקיקת משנה ולא לפוסלה. התביעה נדונה בפני השופטת דליה גנות מבית משפט השלום ברמלה.

הוועד המקומי טען, במסגרת הטענות המקדמיות, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל השיהוי בהשגתה. לטענתו, הגשת התביעה שלוש שנים לאחר שהוצא צו הארנונה הראשון, תביא אותו לכדי גירעון בלתי מוצדק, שכן הכספים שנגבו מכוח אותם הצווים הוצאו זה מכבר.

השופטת גנות דוחה טענה זו. בין שאר הנימוקים לדחיית טענת השיהוי הוסיפה השופטת גנות את הנימוק, כי מוטב היה לו לוועד המקומי - בהיותו רשות שלטונית מינהלית - לו לא היה מעלה טענה זו כלל. שכן אין זה ראוי שרשות מרשויות השלטון תתחמק מדיון בטענות מהותיות המועלות כנגדה מצד תושביה, על ידי שחוסה היא בצילן של טענות פרוצדורליות. משנה תוקף מקבלים הדברים שעה שעוסקים אנו בפגיעה בקניינו המוגן של האזרח, הטוען כי ידו הארוכה של השלטון חדרה לכיסוי וגבתה כספים שלא כדין.

כעת עוברת השופטת גנות לדיון בשאלה האם אושרו הצווים כדין על ידי המועצה האזורית. סמכויותיו של ועד מקומי להטיל צווי ארנונה על תושביו מעוגנות בצו הרשויות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, אשר סעיף 133 שבו קובע, כי על הוועד המקומי לקבל את אישור המועצה האזורית להטלת צווי הארנונה.

אישורה של המועצה הוא מהותי, ואין לראותו בבחינת "חותמת גומי", אלא מצריך הוא דיון מהותי ועמוק, שהרי המדובר בכניסת השלטון לכיסו הפרטי והמוגן של הפרט.

לטענת התובעים, משלא נמצא כל אישור מפורש של המועצה לצווים בשנים 95'-96', מתבקשת המסקנה כי צווים אלה לא אושרו כנדרש, ונראה כי אף לא נבדקו כראוי.

באשר לצו לשנת 97', טוענים התובעים, כי אף שלכאורה אושר צו זה על ידי המועצה, הרי ש"אישור" זה הוא בבחינת "חותמת גומי", שכן בדיוני המועצה כעבור שנה, בעניין אישור צו הארנונה לשנת 98', נדחה אישורו של הצו המבוקש, אשר היה זהה לחלוטין לצו משנת 97', ש"אושר" ללא כל בעייה.

מאידך טוען הוועד המקומי, כי צווי הארנונה לשנים 95'-96' אושרו על ידי המועצה כדת וכדין בצמוד לתקציב המושב. ומשאישרה המועצה את התקציב, יש להסיק כי אף אישרה היא את צווי הארנונה.

השופטת גנות דוחה את טענת הוועד המקומי בעניין זה. שכן, אין זכר לבקשת הוועד מהמועצה כי יותר לו להטיל צווי ארנונה, וממילא גם לא נמצא אישור מפורש כזה בחתימת המועצה. ואילו באשר לצו לשנת 97', קובעת השופטת גנות, על אף שנתקבל אישור פורמלי מהמועצה, הרי שאין אישור זה עונה על דרישות החוק, משניתן כחותמת גומי ובלא שנדון קודם לכן. ומכאן, כי יש לראותו כאישור לכאורה בלבד, אשר אינו נושא בחובו הרשאה אמיתית לוועד להטיל ולגבות מיסי ארנונה.

רצונו של הוועד להסיק אישור שכזה מעצם אישור הצעת התקציב, הינו מנוגד לרוח החוק ולתכליתו, ואסור באופן מוחלט, בבחינת מעשה שלא יעשה. שכן, בכספי ציבור עסקינן, ובהטלת מיסים המהווים פגיעה בקניינו של האזרח אין לנהוג קיצורי דרך כשלהם, אלא יש לפעול בדווקנות על פי הוראות החוק, לפנות בכתב בבקשת רשות ולקבל בכתב את הרשות. (לדיון מעמיק בסוגיה זו ראה ת.א. (רמלה) 4676/95 הוועד המקומי כרמי יוסף נ. זמיר ואח').

לאור האמור לעיל, קובעת השופטת גנות, ניתן לקבל את התביעה כבר בשלב זה. יחד עם זאת, בוחן ביהמ"ש אף סוגיות אחרות שעלו בתיק זה.

השופטת גנות בוחנת את השאלה, האם עומדים הצווים בתנאי הסבירות. לטענת התובעים, צווי הארנונה הם בלתי סבירים באופן קיצוני, הן בבחינת הפן האובייקטיבי והן בבחינת הפן הסובייקטיבי.

בפן הסובייקטיבי, סומכים התובעים טענה זו על בסיס הקפיצה המשמעותית והבלתי מוסברת, לטענתם, שחלו בשיעורי הארנונה שנדרשו לשלם מאז כינונו של הוועד המקומי, בלא שזכו לקבל שירותים חדשים או נוספים כלשהם, שאותם לא קיבלו בעבר ואשר מצדיקים ייקור שכזה.

בפן האובייקטיבי, מועלית טענתם על בסיס השוואה שערכו עם שיעורי הארנונה שנגבים על ידי ועדים מקומיים בישובים דומים. השוואה ממנה נלמד, לטענתם, כי הפער הוא כה גדול עד כי לוקה הוא בחוסר סבירות קיצונית.

הוועד המקומי טוען מנגד, כי תעריפי הצווים אינם חורגים מהסביר, וכי נעשו על פי צורכי הישוב.

השופטת גנות סוקרת את ההלכות באשר לפסילת הליך מינהלי בעילת אי הסבירות. ההלכה קובעת, כי די בעילת אי הסבירות לפסילת ההליך המינהלי, אולם זאת רק כאשר ההליך המינהלי לוקה בחוסר סבירות באופן קיצוני, או כאשר אי הסבירות מהותית ויורדת לשורשו של עניין.

במקרה שלפנינו, קובעת השופטת גנות, העלו התובעים את טענת חוסר הסבירות כשהיא סתומה במידה כה רבה עד כי גובלת היא בהעלאת טענה בעלמא. ואולם, הוועד המקומי, מאידך, לא עשה כל מאמץ לסתור טענה זו, ונמנע אף הוא מהבאת תשתית עובדתית כלשהי התומכת בטיעוניו.

ברם, די במעט הפרטים שהביאו התובעים להצביע על חריגה שהינה, לכאורה, קיצונית. שכן הם השכילו להצביע על עלייה בשיעור %35 בתעריפי הארנונה בין השנים 94' ו-95', עלייה המנוגדת לאמור בתקנות ההסדרים, אשר אישרו עדכון תעריפים בגובה של %13.8, ועל כן חורגת בכ-%250 משיעור העדכון שהותר בתקנות.

על כן, קובעת השופטת גנות, צווי הארנונה לוקים בחוסר סבירות קיצוני, אשר מגיע כדי אי חוקיות, ועל כן דינם לבטלות.

האם פגם זה בצווים מבטל את הצווים מעיקרם, דהיינו האם הינם VOID?

על אף שהפגמים שנפלו הינם במישור הפרוצדורלי של ההליך, הרי שהם גוררים נפקויות רבות בפן המהותי. שכן, הם גורמים, בראש ובראשונה, לפגיעה בקניינו המוגן של האזרח על ידי הרשות המינהלית כשליחת השלטון, ופגם זה אין לקבלו והוא אינו בר ריפוי, ולכן הצווים בטלים מעיקרם.

התוצאה הסופית: ביהמ"ש קובע, בין השאר, כי הצווים התקבלו שלא כדין וככאלה דינם להתבטל. הצווים אף חורגים באופן קיצוני מכללי הסבירות. המדובר בפגם שיורד לשורשה של החלטה מינהלית, דבר ההופך את הצווים לבטלים מעיקרם - VOID.

ניתן אף צו מניעה קבוע, האוסר על הוועד המקומי לנקוט פעולה כלשהי, שתכליתה גביית כספים שמקורם בצווים.

ת.א. 1611/98, בית משפט השלום ברמלה. השופטת: דליה גנות. בשם התובעים: עו"ד ע. שפיר. בשם הוועד המקומי: עו"ד גולדס