"חשמלית ושמה תשוקה", מאת טנסי ויליאמס, תיאטרון בית ליסין. תרגום: אהוד מנור; בימוי: אילן רונן; תפאורה: אלכסנדרה נדרי; תלבושות: דידי גולן; תאורה: פיליס רוס, משתתפים: גיל פרנק, מירב גרובר, הדס קלדרון, גולן אזולאי.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מציין את "המיניות המסוכסכת ואדי האלכוהול" של בלאנש ואת תחושת הבעלות של סטנלי, בן מהגרים, על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואת העובדה ש"זהו אחד המחזות המקיימים את נוכחותו של התיאטרון האמריקאי, הריאליסטי, הפיוטי, המוטרף והכואב".
אהוד מנור תירגם "בהיר וקולח", אבל התפאורה "בלתי סבירה ובלתי אפשרית", התאורה מבוצעת ברשלנות והבמאי "מכניס ומוציא את הדמויות מן הבמה בניגוד לכל היגיון".
כל אלה מקשים על המשחק, "ובכל זאת, השחקנים בתפקידים המשניים מצליחים לקיים איזו נוכחות סבירה, ובולטת במיוחד קלדרון בדמות סטלה".
עם זאת, מבחנה של ההצגה הוא בתפקידים של בלאנש וסטנלי. בהפקה הזו "בולטת בהעדרה המשיכה המינית הפרועה בין שני אלה. כמו כן, גרובר ופרנק משחקים, בעיקר בחלק הראשון, במעין עודף מודעות עצמית (...), עד כי לפעמים נדמה שמדובר בקומדיה.
אבל למרות הכל, "יש בהצגה הזאת חוויה תיאטרונית חזקה. עומק הכאב והמצוקה הנובע משני שחקנים אלה: השבירות המחוספסת והפגיעה כל-כך של גרובר (...) והעוצמה החייתית של פרנק (...). בלאנש וסטנלי, עצוב, עצוב, עצוב".
אליקים ירון ("מעריב") בדעה ש"זה אחד המחזות היותר יפים, לא רק של טנטי ויליאמס, אלא של הדרמה האמריקנית המודרנית בכלל. הצירוף של עולם אלים עם יסודות חזקים של פיוט מקנה לו את ייחודו.
"המתח המיני בין סטנלי לבין בלאנש (...) משורטט בהצגה כבר מתחילתה והוא הציר שלה. אבל ההצגה הזאת היא קודם כל של מירב גרובר. היא כאן הכוכבת האמיתית". לגבי פרנק, הוא אכן מתאים לדמותו של סטנלי המחוספס, "והניגוד ביניהם הוא בעל ערך בימתי רב, שני שחקנים מצויינים".
ירון משבח גם את שאר הצוות, את הבימוי של רונן "הרעיון שלו, לקרוא את הוראות הבמה בין התמונות, מוסיף להצגה נופך של סיפור מימים רחוקים". התרגום - "פשוט תענוג לאוזן" והסך הכל - "הצגה מרשימה של מחזה שלא נס ליחו".
עידוא דגן ("זמן תל-אביב") מוצא "בימוי עוצמתי ומתוזמן", ו"צוות שחקנים שיוצר על הבמה כוח חשמלי המעלה אור של תקווה באהיל הנייר הסיני של בלאנש; הדס קלדרון נפלאה, גרובר פשוט מהפנטת, פרנק משפריץ את זכרותו כיאה, וגולן אזולאי, כמיטץ', שובה לב בשלומיאליות המגושמת שלו".
דגן מתרשם גם מיעילות התאורה והתפאורה שמשרתים "ביעילות את המכניזם הדרמטי של ויליאמס", וכן מ"ההתחרמנות של סטנלי וסטלה, והסקס של סטנלי ובלאנש. הכל מתוזמר לקצב ג'אזי מדליק", על אף ש"קצב ההצגה לא תמיד אחיד וחלק".
בקיצור: למרות חילוקי דעות באשר לבימוי, למשחק לתפאורה ולתאורה - הרוב משבח. המחזה מעולה, התרגום משובח וההצגה - חוייה תיאטרונית חזקה ומרשימה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
