חזר בגדול, גביזון

"האסונות של נינה (קומדיה עצובה מאוד)", סרטו של שבי גביזון. צילום: דוד גורפינקל; משתתפים: ענת וקסמן, איילת זורר, יורם חטב, אלון אבוטבול, אביב אלקבץ, שמיל בן-ארי, דב נבון.

הסרט זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של נדב (אלקבץ) בן ה-14. אביו (בן ארי) חזר בתשובה וחלה בסרטן, אמו (וקסמן) מעצבת אופנה, והוא מאוהב בדודתו נינה (זורר), אחותה הצעירה של אמו. נינה, אלמנתו של חיימון, שנהרג בפעולה צבאית, דווקא נמשכת לאבינועם (אבוטבול).

אורי קליין ("הארץ") סבור ש זו "קומדיה מלאת יופי, רגש ואהבה", שעשויה "בכישרון רב ובדיוק רגשי בוגר ומרשים". גביזון, כמו גם בסרטו הקודם "חולה אהבה בשיכון ג'", משתמש "בשלל סיפורים שנפגשים ומשתלבים זה בזה, כדי לחשוף את מהותה הסהרורית של המציאות הישראלית".

הפעם, "אף יותר מהסרט הקודם, כל המציאות ב'האסונות של נינה' מתגלה כהזיה, כל הזיה היא מציאות, והשניים משתלבים להוויה, שהיא לפעמים מצחיקה מאוד, לפעמים עצובה מאוד, ותמיד ראוייה לאהבה".

"בעזרת הדמויות וסיפוריהן מפרק גביזון את המציאות הישראלית למרכיביה, ומחבר אותם מחדש, להוויה שנעה בין מוות ללידה, והיא בו-בזמן אמינה לחלוטין, גם פועלת בצד המציאות הישראלית העכשווית, כמין אלטרנטיבה מהורהרת ומלאת רגש. 'האסונות של נינה'", חותם קליין, "הוא סרט יפהפה".

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") כותב שלמרות "הרבה התחלות, הרבה סיומים והרבה תפניות באמצע", הסרט נותר "קומדיה פושרת", שאירועיה הרבים לא ממש מצליחים "להפיח בה רוח עליזה".

יש כאן אמנם "סיפורים כיד ההומור הטובה על גביזון, עם כמה בדיחות מצוינות, שלא נפלו ברמתן מהרוח האבסורדית שהפגין בסרטיו הקודמים 'שורו' ו'חולה אהבה', אבל שלא כמו ביצרותיו הקודמות, חסרו בסרט הזה עריכה מהודקת ונרטיב החלטי יותר. כתוצאה מכך - הסרט שט על מי מנוחות, מבדיחה אחת לשנייה".

עם זאת, הצילום של גורפינקל "מפתה ומרשים", והמשחק, בעיקר של וקסמן, בן-ארי ונבון משובח. לסיכום, "גביזון הנעים את זמנם של הצופים, אבל סרטיו הקודמים המריאו גבוה בהרבה".

עירית שמגר ("מעריב") טוענת, ש"'האסונות של נינה' אינם האסונות שלנו. להיפך. האסונות של נינה הם הנאה צרופה לצופה בהם". ההפוגה שגביזון לקח לעצמו אחרי שזכה בפרס וולג'ין על "שורו", ב-95', "הועילה". הוא "חוזר מנוסה ובוגר יותר(...).והתוצאה היא סרט בוגר של במאי השולט במדיום, של תסריטאי היודע לספר סיפור העובר בין המצחיק למרגש, בין המצחיק נורא לנורא".

גביזון "משכיל להימנע מנפילות. לפעמים הוא מצחיק עד היסטרי, אך לעולם אינו וולגרי. הגבולות שלו מדויקים והעין מביטה בגיבוריו מן המקום הנכון". במצבים שהוא מתאר, גם ב"מוגזמים והגרוטסקים", יש "אמת אנושית ויכולת התבוננות רעננה בבני אדם", והוא "מסיים את הסרט כך, שהקהל שצחק כל הדרך ינגב דמעה בסוף".

בקיצור: הרוב סבור - יפהפה, מצחיק, מרגש ועצוב.