הדמוקרטיה הישראלית רחוקה משלמות, אבל היא עולה הרבה כסף. במדינה שיש בה עשרים
מפלגות ובכל מפלגה כמה סיעות וכמה עסקנים הטוענים למנהיגות, מוכרחים לרכוש
המון תומכים - וניפוח הרשויות המקומיות הוא אחד המכשירים שבעזרתם רוכשות הצמרות
את תמיכת השורשים. יתר על כן, ניפוח הרשויות המקומיות דמוקרטי יותר מדרכים
אחרות לרכישת תמיכה.
הנה, כאשר קמה ממשלה, טורחים שרי הקואליציה לזרוק מתפקידיהם את ממוני הקואליציה
הקודמת בתאגידים הציבוריים. שר התחבורה אפרים סנה שמט את כסאותיהם של מנהלי
הרכבת ושדות התעופה והושיב תחתיהם את מקורביו. בא אביגדור ליברמן והשליך החוצה
את מקורבי סנה, כדי להושיב תחתיהם את תומכיו. לא כך ברשויות המקומיות. בימי
שלטון הליכוד יש רשויות התפוסות בידי העבודה, ובימי שלטון העבודה יש רשויות
התפוסות בידי הליכוד. לכן, השלטון המקומי יכול לחלק את המשרות חלוקה צודקת
בהרבה מזו המקובלת בשלטון המרכזי.
מכאן שהוויכוח על מספר הרשויות המקומיות ועל מספר הסגנים המכהנים בהן הוא ויכוח
סרק, וגם חקיקה בנושא זה - כמו בנושאים רבים אחרים - לא תביא לחיסכון כלשהו
בממשל המוניציפלי. ישראבלוף תתגבר על החקיקה.
דבר זה טוב לא רק לדמוקרטיה שלנו, המבוססת על ההנחה שלא רק לשני יהודים יש
שלוש דעות אלא גם לשני ערבים ישראלים יש שלוש דעות - כפי שמראה הפיצול הפוליטי
במגזר הערבי. הדבר טוב גם לתעסוקה. חובבי איחוד הרשויות המקומיות וצמצום מספר
הסגנים מאמינים, שאפשר לחסוך בשטח הזה 2 מיליארד שקל. היו אפילו שדקדקו: 2.2
מיליארד! פירוש החיסכון הזה הוא תוספת של כ-12 אלף איש ואישה למעגל האבטלה.
החשבון פשוט. השכר הממוצע במינהל הציבורי הוא כ-9,400 שקלים בחודש שהם 112,800
שקלים בשנה. אם נוסיף לכך 50% זכויות סוציאליות, מתקנים וציוד שהעובד נזקק
לו, נקבל הוצאה שנתית של 169,200 שקלים לעובד בשנה. אם נחלק 2 מיליארד שקלים
בסכום הנ"ל נקבל 11,820 עובדים ועובדות, שיצטרכו לעלות על פיגומי ענף הבנייה,
לקטוף חצילים בערבה או לסעוד קשישים - כדי להחליף את הזרים העובדים בתחומים
אלה. עבודה אחרת לא תימצא. הבנקים, למשל, סובלים מעודף בכוח האדם והם לא יקלטו
את מפוטרי הגזברות של אזור או באר-יעקב - שיישארו בלי עבודה לרגל איחוד יישוביהם
עם חולון ונס ציונה.
לפני ימים מספר פרסם המוסד לביטוח לאומי את "מקבלי דמי אבטלה בשנת 2002", נתונים
שריכזה אסתר טולידנו. מספר מקבלי דמי אבטלה באזור היה 116 ובבאר יעקב 103.
מאחר שתשלום דמי אבטלה מוגבל בזמן, זוכה בהם רק מחצית המובטלים והשאר פונים
להבטחת הכנסה. במלים אחרות, איחוד היישובים הנ"ל יגדיל את מספר המובטלים, אם
לא בהם אז בנס ציונה, שבה יש כבר 459 מקבלי דמי אבטלה, ובחולון, שבה מגיע המספר
ל-2,446!
חשוב לציין, כי שני מיליארד שקלים אינם שני מיליארד שקלים. המפוטרים מהרשויות
המקומיות יישארו מובטלים אפילו אם חלק מ-200 אלף המובטלים הוותיקים יחליפו
את הזרים העוזבים את הארץ. כל אחד מהם יפסיד בממוצע 9,400 שקלים בחודש, אבל
המגזר הציבורי לא יחסוך את הסכום הזה. שליש מהסכום יינתן למפוטרים כקיצבה,
ולו גם מקוצצת. האוצר גם יפסיד מיסים, כי המפוטרים לא ישלמו מס הכנסה. גם פיצויי
הפיטורין יעלו כסף וגם שולחנות העבודה וארונות התיקים המיותמים יעלו כסף. בקצרה,
פיטורי עובד ממוצע לא יחסכו כ-170 אלף שקלים בשנה אלא חצי מזה במקרה הטוב ביותר.
אבל המקרה הטוב ביותר לאוצר ולשר הפנים לא יקרה. הרשויות המקומיות בישראל רגילות
להמציא המצאות ולצבור גירעונות. הן תמצאנה דרך לתמוך בעסקנים ובמקורביהם הזקוקים
לפרנסה, מפני שחיפוש התמיכה בממשל העירוני מוכרח לרדת אל השורשים, והשורשים
מאוד מסועפים במדינה שיש בה עשרים מפלגות, עשרות סיעות וגם הרבה אישים העומדים
לבחירה מוניציפלית על בסיס אישי ולא מפלגתי.
ובהקשר זה, טענת הבל היא הטענה, שערים קטנות מעשרת אלפים תושבים עולות ביוקר
מערים גדולות יותר. אמת היא, שיישובים קטנים ועניים מעסיקים ברשות המקומית
שיעור גבוה במקצת של עובדים מיותרים, כי ביישובים אלה קשה למצוא עבודה בשוק
הפרטי. עם זאת, הגירעונות הגדולים נרשמים בערים הגדולות. לא היישובים הקטנים
הם האשמים בגירעון מוניציפלי שנתי של 2 מיליארד שקלים, ולא הם האשמים בכך שמספר
הרשויות שתסיימנה את 2003 באיזון ירד ל-70 לעומת 90 ב-2002 ו-100 ב-2001.
ראוי לדון בנפרד בדו"ח מבקר המדינה על הרשויות המקומיות, שראה אור לפני ימים
מספר. אבל כדי להבהיר שבמערכת הפוליטית הישראלית איש הישר בעיניו יעשה - עם
חוק ובלי חוק - די במובאה הבאה מדו"ח המבקר: "על נבחרי ציבור ועובדי ציבור
חל איסור לקבל טובות הנאה בקשר למילוי תפקידיהם. אחד מסוגי טובות ההנאה הוא
מתן כרטיסי חינם לאירועים ולמתקנים בתחומי התרבות הבידור והספורט. בבדיקה של
ארבע רשויות נמצא, כי לנבחרי ציבור ובעלי תפקידים ברשות המקומית הוענקו מאות
כרטיסי חינם בשווי מאות אלפי שקלים".
באילו יישובים מדובר? חצור הגלילית? כסייפה שבנגב? המדובר, כמובן, הוא ביישובים
שיש להם מה להציע ויש להם ליכולת לצפצף על האיסור: ירושלים, תל אביב, חיפה
ורמת גן. אז יש מחיר לדמוקרטיה הישראלית, וכל עוד הדמוקרטיה שלנו נראית כפי
שהיא נראית - ממשל מוניציפלי יעיל וחסכוני לא יהיה בישראל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
