ב-6.10.95 פורסמה ב'ידיעות אחרונות' מודעה סטטוטורית על הפקדת תכניות מס' לד/במ/
730/ 1 /ג' לשינוי יעוד במספר מגרשים. במודעה זו ובמודעה נוספת פורטו בעיקר
הגושים החלקות והמגרשים הכלולים בתוכנית. רוכשי הדירות בפרויקט, ששמו לא הוזכר
במודעות, פרויקט זניח ל-5,000 דירות חדשות בלוד, ודאי לא שיערו בנפשם, כי כך
מתכוונים להקטין לכמחצית את הפארק הירוק ורחב המימדים שתוכנן במרכז השכונה.
ההתיישנות, ממנה סובלים רבים שנפגעו מתוכניות אך איחרו את המועד לתביעת פיצויים
(כולל חלק ניכר מהפיצויים המגיעים בהליכי הפקעה), מבשילה לרוב כתוצאה מהרחקת
התוכנית מעיני הנפגעים בזמן אמת. את הבעיה תיארה השופטת דרורה פלפל, מביהמ"ש
המחוזי ת"א, בפסק דינה בעת"מ (בג"ץ קטן) 1206/01, 'מן נגד הועדה המקומית':
"האדם הממוצע לא רק שמתקשה...לזהות את ביתו וקניינו.. דרך מספרי גושים וחלקות,
אלא שפרסום כזה בלבד מרחיק אותו מעשיית מאמץ לקרוא.. עד שרוב הציבור כיום כבר
אינו טורח לנסות ולהבין את אותם פרסומים".
סעיף 92 לחוק התכנון והבנייה קובע, כי "הודעה על הפקדה תכלול ככל האפשר...את
שם השכונה ואת הרחוב ומספרי הבתים שהתכנית נוגעת להם; כן תכלול ההודעה את עיקרי
הוראות התכנית". השופט מאיר שמגר אף הדגיש בפס"ד בבג"ץ 123/75 - שמואל אור
נ' הוועדה המחוזית: " רשויות התכנון אינן צריכות לעשות שימוש בהיתר הנובע מן
המילים "ככל האפשר", אלא בנסיבות יוצאות דופן.. מספרי החלקות והרחובות הוא
תנאי מהותי ליעילות ובהירות הפרסום".
לבסוף באה השופטת פלפל, באותה עתירה מנהלית מס' 1206/01, ולא השאירה עוד מקום
לאי הבנות: "במקרה שלפנינו לא טרחו המשיבים להסביר בשל איזה קשיים או נסיבות
לא התאפשר הפרסום של מלוא הפרטים.. טענה המשיבה 1 שהסעיף איננו מטיל חובה על
הרשות לפרסם גם את שמות הרחובות ומספרי הבתים ונדמה שסבורה היא שמדובר בהמלצה
גרידא, שהיא לא יותר מעניין שברשות. הלכה היא שלא כך! .. מקרה שניתן לעלות
על הדעת בו מן הנמנע שהרשות תפרסם את כל המידע הוא בתוכניות הנוגעות לעשרות
אלפי חלקות מקרקעין.. לא כך המקרה בו עסקינן.. גם כאשר קיימת מניעה מוצדקת
מפרסום כלל הפרטים.. הרי שהפרטים שזוכים לפרסום צריכים להיות.. דווקא שמות
הרחובות ומספרי הבתים ולא מספרי הגוש והחלקות".
באותו פסק דין, בנוגע לתוכנית אחרת, מצאה השופטת פלפל, כי הפגיעה הנובעת מהתוכנית
לא הובהרה דיה במודעה. וכך פסקה: "הפרסום הלקוי מנע מהעותרים את הידיעה שיתכן
ויש בתוכניות הוראות הפוגעות בזכויותיהם.. פעולה מינהלית שהיה חובה לפרסמה
- כפי המקרה כאן - ולא פורסמה כדין- הינה פסולה".
התוצאה בשני המקרים: "מן הטעמים הנ"ל אני קובעת שההוראות בתוכנית הנוגעות לשימור
בניינים ומיקומם המדויק של הוראות השימור.. המודעות יפורסמו בשנית. כמו כן
בהתאם לקבוע בדין .. תיתנה למי שרואה עצמו נפגע מאותן הוראות את ההזדמנות לבוא
ולהשמיע את השגותיו והתנגדותו להן".
נקל להבין כאן את המשמעות לגבי התיישנות כביכול בזכות לפיצויים: היה וההתנגדויות
לאחר פרסום ההפקדה מחדש אכן יידחו, בחלקן או במלואן, ייהנו הנפגעים, מן הסתם,
מתקופה חדשה להגשת תביעות פיצויים, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות המקורית. ייתכן
ודווקא אותם פרסומי גוש וחלקה סתומים הם הם שיביאו כעת לעדנה למי שזכותם לפיצויים
התיישנה, כביכול.
אנו עדים לרפורמה לא רק בתוכן, אלא גם באופי ובמיקום ההודעות הנדרשות. גם כאן
ההקפדה של רשויות התכנון אינה מלאה, וניתן לצפות לכרסום נוסף במגבלת ההתיישנות.
חוק התכנון והבנייה מחייב את הממשלה להודיע ברשומות על אישור תוכנית מתאר ארצית
וכן לפרסמה "בדרך ובמידה שתורה המועצה הארצית". תוכניות בדרגה נמוכה יותר שנכנסות
לתוקף, טעונות לפי החוק פרסום ברשומות, בעיתונים, על לוחות מודעות בשכונות
הנוגעות בדבר ובמשרדי הרשויות המקומיות. לדרישה בדבר פרסום על לוחות המודעות
קיימת התייחסות בפסיקה: בג"ץ 501/85 חייט נ' שר הפנים; עת"מ (ת"א) 1168/00
גאולה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב.
ב-19.8.03 (ביום ג', מחרתיים) ייכנס לתוקף תיקון 63 לחוק (סעיף 89א לחוק התכנון)
לפיו יש להציב הודעה על הפקדת תוכנית מתאר מקומית או מפורטת "על גבי שלט במקום
בולט בתחום התוכנית, למשך התקופה שנקבעה להגשת התנגדויות". קיימות בחוק הוראות
מיוחדות לפרסום "תוכנית דרך".
גם כאשר המקום והתוכן של המודעות הנם ללא דופי, יכולים מי שנפגעו מהתוכנית
לבקש משר הפנים ארכה להגשת תביעת פיצויים (לפי הלכת סולימני, גם לאחר יותר
מ-10 שנים מפרסום התוכנית). תקופת ההתיישנות הייתה שנה אחת עד ל-1/1/96, אז
הוארכה ל-3 שנים. ואולם, בו בזמן הוגבל שר הפנים בסיבות למתן ארכה, מ"סיבות
סבירות" ל"טעמים מיוחדים שיירשמו".
בבג"ץ 7250/9, סולימאני נגד שר הפנים, הגדיר ביהמ"ש העליון מהם אותם "טעמים
מיוחדים": "שוקל מנכ"ל משרד הפנים מהי ההצדקה לעצם האיחור בהגשת תביעת הפיצויים.
האם קיימים שיקולים סוציאליים, הומניטריים, או אחרים המצדיקים היענות לבקשה,
מהי מהות הפגיעה והשלכותיה, והאם קיימת סיבה סבירה לאיחור, או סיבה סבירה להיעתר
לבקשת הארכת המועדים, על-אף האיחור".. במסגרת השיקולים.. עליה (הרשות, שר הפנים
- ד.ל.) לתת דעתה לשיקולים.. סובייקטיביים ואובייקטיביים.. במסגרת הטעמים הסובייקטיביים
יש להביא בחשבון טעמים אישיים.. כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, חוסר אפשרות סבירה
לדעת על התכנית הפוגעת.. נבצר מהמבקש להגיש תביעה במועד. במסגרת הטעמים האובייקטיביים
יש לבחון את מידת האיחור בהגשת התביעה ואת מידת הפגיעה הנטענת כתוצאה מהתכנית.
מנגד, יש לבחון את הקשר שבין האיחור בהגשת התביעה לבין הנזק שנגרם לרשות כתוצאה
מן האיחור; במיוחד יש לתת את הדעת להשפעתו של האיחור על היכולת של הרשות לממן
את הפיצוי.. שיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון בנסיבות מיוחדות הינו.. הידברות
עם הרשות כדי להגיע לפיצוי בהסכמה, ללא הגשת תביעה.
זאת, כמובן, רק כאשר הרשות עצמה יוצרת בהתנהגותה ציפייה ממשית לקבלת פיצויים
בגין תכנית, אף ללא הגשת התביעה. כאשר מתנהל משא ומתן רציני במגמה להגיע להסדר,
ונוצר מצג כלפי בעלי הקרקע כי ניתן להשיג הסדר ללא תביעה לפיצויים, יש מקום
לשקול נתון זה בין יתר השיקולים לעניין הארכת המועד להגשת התביעה.. המשקל שיש
לתת להתנהלותו של משא ומתן.. ישתנה על-פי נסיבות העניין. בדרך כלל, כאשר הפונה
לרשויות אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק והוא ממשיך ופונה אל הרשויות
באופן חד-צדדי, יש לראות בכך שיהוי השולל את הבסיס לתביעת פיצויים ואף לפנייה
לבית משפט זה".
הכותב הוא שמאי מקרקעין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
