אנחנו והיורו, ואולי בעצם הדולר

השקת "היורו", היא קודם כל ארוע פוליטי והיסטורי בעל משמעות מרחיקת לכת. אחרי שתיים מהמלחמות הנוראות ביותר בתולדות האנושות, בהן הקיזו העמים האירופים, ובמיוחד הגרמנים והצרפתים, את דם אזרחיהן לשווא, הבינו המנהיגים שחייבת להימצא דרך אחרת, בלתי אלימה, לפתרון הניגודים.

כשהחליטו דה גול ואדנאואר להרחיב את "אמנת רומא" (1952) ולהקים את "השוק האירופי המשותף", זו היתה קודם כל הכרעה היסטורית פוליטית. הכלכלה היתה המנוף, הסוכריה, אבל המניע היה פוליטי.

11 מדינות האיחוד הכלולות במטבע היורו לא יכולות לפתוח יותר במעשי איבה האחת נגד רעותה. הצלחת השוק האירופי ואח"כ האיחוד המוניטרי, איננה רק מהפיכה מקומית-אירופית, זו גם ראשיתה של מהפיכה עולמית.

העולם מתגבש על פי שלושה גושי מטבע עיקריים: הדולר, היאן והיורו. בשלב הבא, שיגיע בעתיד הלא רחוק, ישלים מטבע עולמי-אנושי אחד את הגלובליזציה הבלתי נמנעת. בדיוק כמו שהססטרצה, המטבע הרומי, היה הכסף של העולם העתיק שהתקיים סביב הים התיכון.

מה שמפתיע בתהליך איחודה המוניטרי, הכלכלי והפוליטי של אירופה שאצלנו, כאן בישראל, כמעט ואין דיון ציבורי, ממלכתי וממשלתי מסודר ושיטתי. ליורו יש ותהיינה השלכות של ממש על המשק הישראלי. באותם מקומות בהם כן מתקיים דיון כלשהו מעריכים שהשקל, בעקבות "חיסולן" של 11 מטבעות אירופיים, עשוי לעמוד מול מיתקפות ספקולטיביות מסיביות שעלולות לפגוע קשות ביציבות המטבע והמחירים שלנו.

בשיחה שקיימתי עם אחד מהמנהלים של המחלקה הכלכלית באחד הבנקים הגדולים נאמר לי שאין מנוס לישראל מהצטרפות לאחד מגושי המטבע הגדולים כבר בעתיד הקרוב - ליורו או לדולר. אבל גם שם לא הוכנו ניירות עמדה, וכאן מדובר בגוף פרטי-עיסקי, או הערכות מנומקות על ההשפעות וההשלכות של אי הצטרפות לאחד הגושים, של הצטרפות ליורו, או לחילופין לדולר האמריקני.

העניין הזה איננו שולי. לכל החלטה או הימנעות ממנה יש השלכות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת. להצטרפות ליורו ישנם יתרונות בתחום הסחר ויציבות המטבע והמחירים אבל גם חסרונות מנקודת המבט של תנאי הסחר של היצוא הישראלי.

תיאורטית, כל עוד אנו לא חלק מהיורו, אנו יכולים ליצור עדיפות ליצוא באמצעות פיחות השקל כלפי היורו. כתבתי "תיאורטית", היות ובנק ישראל, פרט למחצית השניה של 98', ניהל בשנים האחרונות מדיניות מכוונת ויזומה של ייסוף השקל.

היות ומרגע ההצטרפות ליורו לא מתקיימת יותר תנועה יחסית בין המטבעות, כלומר שער החליפין נותר קבוע ויציב, יש חשיבות גדולה לשאלה מהו השער ברגע ההצטרפות. מזה גם נובעת התשובה לשאלה מתי להצטרף ליורו, כל זה בהנחה שכל הבעיות הפוליטיות בינינו לבין האירופים נפתרו והם ממתינים רק להחלטה שלנו, וזה כמובן איננו כך.

ייתכן שצריך לקבוע כבר היום מסלול בן 5-4 שנים שבסופו נצטרף ליורו, או אולי דווקא לדולר. על זה צריך להתקיים דיון ציבורי, פוליטי, עקרוני, כלכלי ואפילו אידיאולוגי. כרגע אין שום דיון של ממש.

להצטרפות ליורו יש השלכות פוליטיות, ומה שחשוב יותר - תנאי קבלה מינימליים פוליטיים. כפי שזה נראה כרגע אין שום סיכוי שמדינות ה"יורו" יסכימו להצטרפותנו אלא אם נבצע את "הסכמי אוסלו" ונגיע להסדר כזה או אחר עם סוריה ולבנון. בעניין הזה לא נקבל שום הנחות מהאירופים, כפי שהתרגלנו בשנות ה-50 וה-60. הסובלנות של האירופים למדיניות כוחנית נגמרה.

להחלטה על הצטרפות ליורו תהיינה גם השלכות מוניטריות. מעשית יחדל הבנק המרכזי - בנק ישראל - להתקיים כישות מוניטרית וימשיך לתפקד כמפקח על הבנקים וכמחלקת מחקר כלכלי מקומית. את המדיניות המוניטרית קובע ויקבע הבנק האירופי המרכזי ובמיוחד את שערי הריבית. להצטרפות יש גם משמעות פיסקלית. תנאי אמנת מסטריכט מחייבים שהגרעון בתקציג לא יחרוג מ-%3 מהתוצר, תנאי שאנחנו עומדים בו כבר כמה שנים רצופות, למעט 1996, מאז 1993. מומלץ, אחרי הבחירות כמובן, שהממשלה החדשה שתקום אחריהן, תקיים סידרה של דיונים מקדימים ותפעיל את הגופים הממלכתיים להכנת ניירות עבודה מסודרים, בסוגייה החשובה של הצטרפות לגוש היורו, או הדולר.

בכל מקרה, גם אם בסופו של דבר נחליט להישאר לבדנו עם השקל, שהעניין יוכרע כתוצאה מבדיקה מעמיקה ורצינית של הנושא ולא, כנהוג במקומותינו, מתוך נוחיות של אי-עשייה