כללי המשחק לקראת שינוי?

לא מדובר בביקור ממשי, אלא במעקב אחרי הדיונים של כינוס 'ארגון הסחר העולמי' אשר ייפתח ב-10 בספטמבר, באתר הנופש המכסיקני. באופן רשמי, מטרת הכינוס היא להשיג סיבוב נוסף של ליברליזציה בסחר החוץ בעולם. באופן מעשי מדובר בניסיון, יש אומרים כמעט נואש, לתת למדינות העניות גישה לכלכלה העולמית, ולהגיע להסכם גלובלי של הורדת מחסומים.

למה צריכים אזרחי ישראל להתעניין בדיונים של 146 שרים ומשלחותיהם בנושאים כאלה? כי אם הוועידה תיכשל, החלופה תהיה המשך הפיתוח של אזורי סחר וכלכלה המבוססים על שכנות גיאוגרפית. בעולם יהיו כמה גושים כלכליים, האיחוד האירופי, אזור הסחר ביבשת אמריקה, והאזור האסיאני, ומדינות שיישארו בחוץ, וביניהן ישראל, יצטרכו להסתדר בכוחות עצמן בעולם לא בדיוק ידידותי.

מכיוון שמחוץ לישראל עדיין מתגורר חלק מסוים מהאנושות, כדאי להזכיר גם את ההקשר הרחב יותר של הדברים, את מה שעומד למבחן בדיוני קנקון.

על פי חישובים שערך ארגון אוקספם, אחד מארגוני הסיוע הפרטיים הגדולים בעולם, אם ניתן יהיה להגדיל את חלקה של אפריקה בסחר העולמי באחוז אחד, הדבר יביא ליבשת הכנסות בסדר גודל של 70 מיליארד דולר, על פני השנים הקרובות. מדובר בסכום שהוא הרבה יותר גדול מכל הסיוע שמקבלות מדינות אלה במהלך עשור שלם.

במשך דור שלם, כאשר הסחר העולמי גדל פי עשרים, כללי המשחק נקבעו על ידי המדינות העשירות ולטובתן. זו הסיבה שחלק הארי של הרווחים מהגידול בסחר הלכו לעולם המתועש ורק מעט ממנו הגיע לכיסים של האזרחים העניים של העולם. מה שהמדינות העניות דורשות הפעם הוא לא פחות משינוי מכללי המשחק.

מה שעומד לדיון בקנקון הוא בעצם עתיד היחסים של המדינות המפותחות עם החקלאים שלהן. כדי להגיע להסכמה בכל יתר הנושאים, דורשות המדינות העניות סוף למשטר של סובסידיות לחקלאים באירופה ובארצות הברית.

על הנייר זה נשמע הגיוני ביותר, כי בדרך זו ניתן לבסס את העולם על יתרונות יחסיים, לפנות משאבים לשימושים יעילים, לחסוך מיליארדים רבים של דולרים ושל אירו למשלמי מסים בארה"ב ובאירופה, ולהבטיח גידול בהכנסות של מדינות עניות, באמצעות השוק, ולא באמצעות פעולות צדקה.

יתר על כן, מכיוון שכשני שלישים מכל ההשקעות הזרות בעולם הולכות לסין, פלטפורמת הייצוא הגדולה בתבל, אין כל סיכוי לפתח את יתר המדינות העניות על בסיס של השקעות במפעלים תעשייתיים. הברירה היחידה היא להתבסס על יצוא של מוצרים חקלאיים.

אלא שבעולם כמו שלנו, להיגיון כלכלי יש מעט מה לעשות מול אינטרסים של קבוצות לחץ פוליטיים וכלכליים. את חקלאי אירופה, במיוחד אלה בצרפת, טובת המדינות העניות וטובת ההיגיון מעניינות מעט מאוד. את העניין שלהם בסובסידיות אפשר להזכיר לממשלות מדי פעם באמצעות הפגנות, לחץ פוליטי ופתקי הצבעה.

ממשלות אירופה, מודאגות מהגידול הצפוי בסבסוד החקלאי נוכח הכניסה הצפויה של עשר מדינות חדשות לאיחוד בחודש מאי 2004. באיחוד כבר אימצו תוכנית פושרת לרפורמה חלקית בשיטת הסבסוד החקלאי, ואף ניסחו יחד עם ארה"ב הצעת פשרה אשר תבטל באופן חלקי את הסבסוד ליצוא חקלאי ברמה העולמית.

מסמך הפשרה יוגש לוועידה לכשתיפתח, אך הוא צפוי להיתקל הפעם בהתנגדות עזה מצד המדינות העניות, אשר לא מוכנות יותר לקבל תכתיבים מצד ממשלות, שמדברות על סחר חופשי רק כאשר הדבר כדאי להן.

שבע עשרה מדינות "עניות", המרכזות כשני שלישים מאוכלוסיית העולם, עם פוטנציאל חקלאי גדול, כבר התארגנו ללובי בעל עוצמה גדולה, וספק אם יקבלו פחות מפשרה שתיטה בבירור לצד שלהן.

באופן אירוני, מפגינים נגד גלובליזציה צריכים, הפעם, דווקא לצאת לרחובות למענה, אם היא תכלול סחר חופשי יותר במוצרים חקלאים. לעומת זאת, אבירי הסיסמאות הליברליות במדינות עשירות יצטרכו להסביר למה ומדוע יש להמשיך בשיטה של הפליה נגד יצוא של מדינות עניות.

הלחץ עליהם הוא מספיק גדול כדי שינסו לשפר את עמדת המיקוח שלהם על ידי הקרבה של אינטרסים פחות חשובים בתחומים אחרים. כך, למשל, השבוע הציעו האמריקאים והאירופים פשרה בתחום התרופות, אשר לה התנגנה ארה"ב בתוקף במשך תקופה ארוכה.

זה שנים שמדינות עניות, במיוחד באפריקה, דורשות שתינתן להן הזכות לייבא תרופות גנריות, גם כאשר יצרניות תרופות בארה"ב מתנגדות לכך. לאותן מדינות אין כושר ייצור של תרופות, ויבוא גנרי היה מאפשר הורדת מחירים גדולה בתרופות.

במשך שנים ארה"ב ניהלה מאבק עיקש נגד דרישה זו, אולי מפני שיצרניות התרופות נחשבות לתורמות לא קטנות לפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות. אך הפעם הלחץ הוא מספיק גדול, ולאמריקאים לא נותרה ברירה אלא להסכים לפשרה בעניין זה. החברות האמריקניות עוד ידרשו שיוקם מנגנון שיבטיח שלא יהיה יצוא חוזר של תרופות זולות ממדינות אפריקה, אך בעיקרון זה כבר מלחמת מאסף.

עתה רק נותר לחשוב מה יקרה אם, בסופו של דבר, תגובש פשרה אשר תלך לקראת המדינות העניות.

המשמעות לגבי ישראל תהיה שהמגזר החקלאי הישראלי ייאלץ להסתגל למשטר חדש, שבו היכולת לחסום יבוא מתחרה תיפתח בהדרגה, ויהיה צורך להגדיר מה נחשב לסיוע לגיטימי או מה לא. מישהו יצטרך להסביר לראש הממשלה, אריאל שרון, מה זה אומר לגבי אי אלו יחידות חקלאיות בדרום ובמרכז הארץ, ומישהו יצטרך להסביר ללובי החקלאי המקומי, מה זה ארגון הסחר העולמי, ואיך זה שאנו לא בדיוק קובעים את ההחלטות שמתקבלות בוועידה עולמית, שבה משתתפים 146 מדינות.

מישהו יצטרך גם להסביר לחברות התיירות ולתיירים הישראליים, מה מצפה לאירופה החקלאית, מה יקרה לכל אותם כפרים ציוריים בצרפת או באיטליה החיים מתיירות ומסבסוד ממשלתי. אולי הסיסמה תהיה רוצו לראות, כל עוד זה שם, כי אירופה ללא סבסוד חקלאי לא תהיה אותו מקום, מבחינה של חלוקת המרחב הכלכלי.

מה שהמדינות העשירות יקבלו בתמורה לוויתורים בתחום החקלאות - אם הם יושגו - יהיו הקלות בתחומי ההשקעות, גישה נוחה יותר לשווקים, וכללים שקופים יותר בכל הקשור למכרזים ממשלתיים. כל זה תואם את האינטרס של ישראל, אך לא את האינטרס של קבוצות הלחץ המקומיות. משטר כזה, של יתר חופש בזרימה של הון, מוצרים ושירותים הוא החלופה הטובה מבחינת המשק המקומי. ישראל תצטרך להתבסס במהלך השנים הבאות, יותר ויותר על מגזר עסקי אשר לא רק מייצא לעולם, אלא גם משקיע בו. ההשקעות צריכות לזרום פנימה והחוצה.

החלופה לכל זה, מבחינת העולם, הוא כניסה לעידן שבו הסחר וההשקעות מתבצעות בעיקר בתוך גושים כלכליים גיאוגרפיים. העולם כבר הולך היום לקראת הכיוון הזה, והדבר רק ירע את מצבה האסטרטגי של ישראל. כך, למשל, באירופה יקום איחוד כלכלי של 27 מדינות עד 2007, באותה תקופה יחל לפעול אזור הסחר החופשי של מדינות אמריקה, וסין ויפן יחתמו ביניהן על הסכמים ויקימו, בפועל, אזור כלכלי אסייאני.

לישראל אין ברירה היום אלא להסתפח לגוש האירופי, תוך כניסה לשוק האחיד במהלך השנים הבאות. אם לא יושג הסכם שיאפשר פיתוח של סחר חופשי יותר ברמה הגלובלית, הסחר העולמי ייפגע, וישראל, שכל כך תלויה ביבוא וביצוא, עלולה להיפגע.

עולם כזה יהיה מאוד לא ידידותי למדינות עניות ולמדינות קטנות, שלא שייכות לגושים כלכליים רחבים יותר. צריך רק לחשוב על עולם שבו כמעט כל ההשקעות של חברות רב-לאומיות באזורים לא עשירים מבוצעות בסין ובמזרח אירופה, בגלל עלויות ייצור, ואילו ליתר המשקים העניים לא יישאר כלום. עולם כזה, שבו העוני ימשיך להתרחב, ואוכלוסיות שלמות במדינות לא מתועשות יהיו בסכנה של רעב, מחלות ומלחמות.

עולם כזה אינו בר קיימא לאורך זמן, והדבר יגרום לחוסר שווי משקל שעלול להוביל למשברים צבאיים וכלכליים מדי כמה שנים. הדבר כבר חורג מהתחום של ההיגיון הכלכלי, ומגיע לכדי הבטחת האינטרס של אוכלוסיית העולם, להבטיח תקופה שלווה יותר ממה שחיינו מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה.

השאלה היא, אם מדינות עשירות, הפוליטיקאים שבהן וראשי החברות הרב-לאומיות, יסכימו לשינויים מהותיים בדרך שבה מתנהל העולם, לשינויים בכללי המשחק הגלובלי, ולעימותים עם שדולות רבות עוצמה, בתוך כל מדינה ומדינה.

התשובה לכך תינתן בעוד שבועיים וחצי, בקנקון. עם תום הכינוס נדע אם העולם צועד לקראת גלובליזציה אחרת, או לקראת הנצחת העוני בעולם.