ביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה ודחה עתירת צ'רנוי נגדה בעניין אזרחותו

צ'רנוי עתר לבית המשפט נגד המדינה לקבלת סעדים הצהרתיים לפיהם קיבל כדין את אזרחותו הישראלית ב-1994 וכי הוא אזרח ישראלי לכל דבר ועניין, קיבל כדין דרכון ישראל ב-1994 והוא זכאי להחזיק בדרכון ישראלי בר תוקף.

בנוסף ביקש להצהיר, כי המדינה פעלה שלא כדין בתביעתה מ-2000 שלא יוכל להחזיק ולהשתמש בדרכון ישראלי אלא בתעודת מעבר בלבד וכי יש ספק בתוקף אזרחותו הישראלית ובכשרות קבלתה.

צ'רנוי ביקש עוד להצהיר, כי שלילת השימוש בדרכון ישראלי ממנו בטלה, אין לו עבר פלילי כלשהו שיש בו כדי לשלול את אזרחותו הישראלית. לטענתו, המדינה נמנעה שלא כדין מלנקוט בדרכי החקירה הראויות כדי לאושש או להפריך את חשדותיה נגדו.

לטענת צ'רנוי, העברתו לסטטוס של "אזרח המוטל בספק" מבלי לתת לו אפשרות לטהר את שמו היא פגיעה קשה בשמו הטוב ובכבודו.

המדינה עתרה לסילוק העתירה על הסף הן מאחר שהעתירה מוקדמת כאשר טרם נשללה אזרחותו וטרם בוטל דרכונו, והן בשל העדר סמכות עניינית הנתונה לדעתה בידי בג"ץ.

השופטת הילה גרסטל השתכנעה כי אין המדובר בעתירה תיאורטית, אקדמית, ומוקדמת אולם החליטה לקבל את טענת המדינה לפיה הסמכות לדון בעתירה נתונה לבג"ץ. השופטת קיבלה את טענת המדינה לפיה הסעדים המבוקשים בעתירה נובעים רובם ככולם משאלת זכותו של צ'רנוי לאזרחות ישראלית, סוגיה הנתונה לסמכות בג"ץ.

לדברי השופטת, אם צ'רנוי היה מנסח את עתירתו לסעדים הצהרתיים בעניין שמו הטוב גרידא יתכן שהיה יכול להישאר באכסניה של בית המשפט המחוזי, אך משבחר לשים את הדגש על אזרחותו ודרכונו לא ניתן להתעלם מהעומד בבסיס התביעה.

לדבריה, מטרת העתירה מהבחינה המעשית היא לכפות על הרשויות מתן החלטה סופית בעניינו של צ'רנוי בכל הקשור לדרכונו ולאזרחותו. גרסטל קבעה כי מן הדין שהעתירה תתברר בפני בג"ץ ועל כן יש לדחות את העתירה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. אולם אין בכך כדי למנוע מצ'רנוי לעתור לבג"ץ בעתירה מתאימה.

(ה.פ 468/03).