הנקראות ביותר

"המשפט הוא תעודת עניות ופופוליזם"

שישה רואי–חשבון הועמדו לדין במשפט הבנקאים, אחרי שהמדינה טענה כי הם היו מודעים למעשי הבנקים וראשיהם, אך לא דיווחו על כך. עניינם של ארבעה מהם הועבר ללשכת רואי–החשבון. חמישי נפטר במהלך המשפט. דן בבלי היה היחיד שהגיע לערעור בעליון, וזוכה לחלוטין. היום הוא אומר: "הדוחות שיקפו את המצב בדיוק כפי שרצו בנק ישראל ומשרד האוצר"

למזלם של רואי-החשבון שהיו מעורבים בפרשת המניות הבנקאיות, זה קרה להם הרבה-הרבה לפני פרשת אנרון. באווירה הנוכחית, עם האחריות המוגברת המוטלת על רואי-חשבון והחשדנות המלווה את פעילותם, הם לא היו יוצאים בזול יחסית, כפי שאירע לפני 15 שנה.

במשפט הבנקאים הועמדו לדין שישה רואי-חשבון: דן בבלי, ראש משרד בבלי, שהיה רואה-חשבון משותף בבנק לאומי; חיים ברמן, ממשרד סומך-חייקין, גם הוא רואה-חשבון משותף בלאומי; ישראל סולגניק ממשרד ברוידא, שהיה רואה-חשבון משותף בבנק המזרחי; ויונתן האפט, שרגא בלבול ושרגא שטרנליכט ממשרד האפט, רואי-החשבון של בנק דיסקונט ובנק הפועלים.

סעיף האישום נגד השישה היה רישום כוזב במסמכי תאגיד, שהעונש המרבי עליו הוא ארבע שנות מאסר. התובע משה לדור (כיום פרקליט מחוז ירושלים) טען כי רואי-החשבון שיתפו פעולה עם הבנקים וראשיהם, ומנעו מהציבור מידע חיוני על הוויסות ועל הסכנות שהיו טמונות בו. לשיטתו, הפרטים על הוויסות היו חייבים להופיע הן בדוחות השנתיים של הבנקים, והן בתשקיפיהם המרובים באותן שנים.

המניע של רואי-החשבון, טענה התביעה, היה העדפת טובת לקוחותיהם על-פני טובתו של הציבור: "כדי להצליח בהנפקת מניותיהם וביצירת הביקושים להן בבורסה, תוך הפקת תועלת מרבית ממנגנוני הוויסות שהפעילו, ביקשו הנאשמים (הבנקאים) למנוע היצעים או ביקושים של הציבור, שעשויים היו להיות מושפעים ממידע מלא ונכון בדבר פעולות הוויסות. לפיכך, פעלו הנאשמים להגביל את המידע שיימסר לציבור, לתוצאת מדיניות התשואה החיובית בלבד (עליית שערי המניות), מבלי לחשוף בפניו את המידע החיוני להערכת שווי המניות והסיכונים שבהחזקתן".

ההתייחסות הספציפית לרואי-החשבון הגיעה בעמודים האחרונים של כתב-האישום. המדינה טענה כי הם היו מודעים למעשי הבנקים וראשיהם, אך לא ציינו זאת בחוות-דעתם על הדוחות. "בעשותם כך, נמנעו הנאשמים ממילוי חובתם, להבטיח את מהימנותם של הדוחות הכספיים, ונמנעו ביודעין מלנקוט רמת זהירות ומומחיות שנדרשו מהם על-פי דין ועל-פי תקני ביקורת מקובלים. בעשותם כאמור, השתתפו גם נאשמים אלה בהטעיית הציבור".

משפטים אלה הם המפתח להבנת הבעייתיות שהיתה כרוכה בעצם העמדתם לדין של רואי-החשבון. ההיגיון הפשוט אומר, שאי-עמידה ב"תקני ביקורת מקובלים" היא עניין למוסדות המקצועיים של ענף ראיית-החשבון (קרי: מועצת רואי-החשבון), ולא לבית-המשפט. נכון שהפרקליטות טענה שכתוצאה מכך בוצעה גם עבירה פלילית - רישום כוזב במסמכי תאגיד. אך אם בסיס העבירה אינו במישור הפלילי, האם יכולה להתקיים העבירה עצמה?

תורנות הדיונים של האפט

מקרהו של רו"ח ישראל סולגניק היה שונה משל האחרים. שמו לא הופיע ברשימה המקורית של הנאשמים, ונוסף כמעט ברגע האחרון. משרד ברוידא (שמאז התמזג עם סומך-חייקין וירד מהמפה) היה רואה-החשבון של בנק המזרחי, אך במהלך המשפט התברר שלמשרד ולסולגניק לא היה בעצם קשר לנושא הוויסות. בתחומי ניירות הערך והמט"ח בבנק, שהיו המרכזיים בנושא הוויסות, טיפל באותן שנים משרד ש. רבינסקי, והדבר הוכח בעת עדותו של רו"ח צבי שיוביץ ממשרד זה.

הפרקליטות ידעה עוד לפני המשפט שהמקרה של סולגניק שונה. עובדה: רק לגביו נאמר בכתב-האישום, כי הוא היה "יחד עם אחרים, מבקר חיצוני של הבנק". אולי דבר זה מסביר, לפחות חלקית, את נכונותו של לדור להגיע לעסקת-טיעון עם סולגניק.

לאחר עדותו של שיוביץ, זימנה השופטת מרים נאור (אז במחוזי בירושלים, כיום בעליון) ללשכתה את לדור ואת סנגורו של סולגניק, עו"ד אלקס הרטמן. נאור פנתה ללדור, ושאלה משהו כמו: "מה בעצם האיש הזה (סולגניק) עושה כאן?". מבלי לדעת, היא כיוונה לדעה שרווחה בספסלי-ההגנה. אחד הסנגורים אמר לסולגניק: "אני חושב שאתה כאן רק בגלל שבמקרה עברת במסדרון, ומשכו אותך פנימה".

במגעים בין לדור להרטמן, גובשה העסקה. הפרקליטות הסכימה לעכב את ההליכים נגד סולגניק - מהלך שחייב את מעורבותו האישית של היועץ המשפטי דאז, יוסף חריש. הדיון בעניינו הועבר למועצת רואי-החשבון, כאשר שני הצדדים מסכימים לסיימו בנזיפה. אלא שאחדים מחברי המועצה סברו שאפילו זה יותר מדי, וביקשו לזכות את סולגניק. לבסוף, הוחלט לנזוף בו, מתוך כיבוד ההסכם שהובא בפני המועצה. נזיפה, ראוי לציין, היא מהעונשים הקלים ביותר שמטילה המועצה.

בעקבות העסקה עם סולגניק, נסללה הדרך לעסקה בין התביעה לבין סנגורם של אנשי משרד האפט, עו"ד יעקב וינרוט. נראה שאם הדבר היה תלוי בו, היה וינרוט עומד עד הסוף על זיכויים של לקוחותיו. הוא טען שלפי הכללים החשבונאיים המקובלים, כלל לא היו רואי-החשבון חייבים לתת ביאור בדוחות הכספיים של הבנקים, אשר יתייחס לוויסות. כקו-הגנה שני, אמר וינרוט, שבכל מקרה זהו עניין מקצועי, ולא עניין פלילי. ובכלל: הרשויות ידעו ושתקו, אז מה רוצים מרואי-החשבון?

המדינה העלתה לדוכן העדים את ד"ר יוסף צור כעד מומחה. וינרוט חקר אותו במשך שבוע, כשהוא יושב בכיסא-גלגלים, ורגלו המגובסת מושטת קדימה - תוצאה מתאונת-הדרכים הקשה שעבר במהלך המשפט. משקיפים מהצד התפעלו מהצורה שבה נכנס וינרוט לנבכי כללי החשבונאות, דבר שהביא את צור להודות מספר פעמים שעדותו מתבססת על שיקול-דעת, ולאו-דווקא על כללים ברורים.

הדרך לזיכוי נראתה, לפחות לסנגורים, בטוחה למדי. אבל יום אחד נכנסו האפט, בלבול ושטרנליכט למשרדו המרווח של וינרוט, ואמרו לו: "אתה תזכה אותנו, אבל אנחנו לא נזכה לראות את הזיכוי. אין לנו כוח יותר". האפט היה אז בן 76, ובילה את רוב זמנו בארצות-הברית ובשווייץ. שני עמיתיו היו כבני 72. הם לא היו מסוגלים אפילו לנסוע יום-יום לירושלים, ועשו ביניהם תורנות. השלושה הופיעו לא רק לדיונים שנגעו להם ישירות, אלא גם לאלה שעסקו בבנקים שאותם שירתו - בנק הפועלים (האפט ושטרנליכט) ובנק דיסקונט (בלבול). למעשה, כמעט בכל דיון נכח רק אחד מהם.

וינרוט הלך ללדור, והשיג עסקה משופרת מזו של סולגניק. אנשי משרד האפט זוכו מאשמה פלילית, וסוכם שהם יועמדו לדין בפני מועצת רואי-חשבון - רק לאחר שיינתן פסק-דין סופי בבית-המשפט העליון. וינרוט סירב להסכים מראש לנזיפה, והשיג את הסכמתו של לדור לכך ששני הצדדים יוכלו להעלות בפני המועצה טיעונים לעונש. ועוד נקודה: במבוא להסכם צוין שאחד הגורמים לחתימתו, הוא ידיעתן של הרשויות על הוויסות.

הסכמתו של לדור לעסקה זו, שמשמעותה המעשית היא זיכוי מוחלט של מחצית מרואי-החשבון שהועמדו לדין, עשויה ללמד רבות על דעתו האישית בנושא. בניגוד לפרסומים שונים, השלושה לא חויבו לפרוש מפעילות בראיית-חשבון. במבוא להסכם נאמר שהם כבר למעשה פרשו, ושזוהי אחת הסיבות לחתימתו. בפועל, בלבול ושטרנליכט עוד עבדו באותה עת כמה שעות בשבוע, בדיוק כפי שעבדו בשנים האחרונות.

"המדינה הרוויחה הרבה כסף"

מי שרצה ללכת עד הסוף, מתוך אמונה מלאה בחפותו, היה ברמן. אלא שברמן לקה בדום-לב חודשיים לפני מתן פסק-הדין במחוזי, בעת ביקור בעיר זלצבורג שבאוסטריה. היו בני-משפחה שאמרו, כי המשפט לפחות תרם למותו בטרם עת. ברמן היה אז בן 72, ולא סבל מבעיות לב קודם-לכן.

לפיכך נדרשה נאור להתייחס בפסק-דינה רק לדן בבלי (על ברמן אמרה: "בחזקת חף בחייו וכך נשאר במותו"). היא הרשיעה אותו בעבירה שיוחסה לו, וזאת בעקבות עדותו של מי שהיה חשב בנק לאומי, חיים בוקסבאום, שלפיה "רואי-החשבון בגדול ידעו" על כך שהבנקים לאומי ודיסקונט החליפו ביניהם מניות ערב פרסום הדוחות השנתיים, על-מנת להימנע מגילוי האמת על מלאי הוויסות הענקי.

עניינו של בבלי היה היחיד שבו הפך בית-המשפט העליון את פסק-דינה של נאור ב-180 מעלות; בנוגע לנאשמים האחרים, היו זיכוי מחלק מהעבירות והקלה בעונש. "את ההלם הגדול קיבלתי אחרי שזוכיתי. כשהייתי עסוק במלחמה, לא היה זמן לא לסבל ולא לעוגמת-נפש; כעסתי. ההלם והעייפות נפלו יותר מאוחר", אומר היום בבלי.

דוחות הבנקים לא היו מטעים?

"הדוחות שיקפו את המצב בדיוק כפי שרצו בנק ישראל ומשרד האוצר. לא היה דבר אחד בוויסות שלא היה ידוע לראשי האוצר, בנק ישראל ורשות ניירות ערך".

ומה היתה חובתכם כרואי-החשבון?

"הבעיה טופלה בתיאום עם רשות ניירות ערך ובנק ישראל, ובאופן הדרגתי - לפחות בבנק לאומי - כתבנו יותר. הפרוטוקולים הראשונים שבהם אנחנו דיברנו על זה הם כבר מ-1978, בטענה שזו לא דרך עשיית עסקים תקינה. כולם ידעו את זה; זה לא עניין של הטעיית הציבור. זה הדבר השקרי במשפט. המשפט הוא תעודת-עניות ופופוליזם".

בבלי דוחה בתוקף את הדעה הרווחת, שלפיה הציבור והמדינה יצאו ניזוקים מהפרשה: "הטענה הזו היא חלק מהפופוליזם. המדינה קנתה בזיל הזול את בנק הפועלים, שלחה את המנכ"ל גיורא גזית לעבודות שירות, הרוויחה הון ממכירת המניות לאריסון ושות', וקיבלה בנק שדרך הניהול שלו הרבה יותר גרועה מאשר קודם המשבר, בנושאים כמו הפרשות ועסקות עם בעלי עניין.

"זוהי טענה מיסטית - שמשלם המסים בגדול הפסיד. היתה קבוצה קטנה מאוד שהפסידה, מי שקנו את המניות בתחילת 1982. כל מי שקנה קודם - לא הפסיד על מניות הבנקים. המדינה הרוויחה הרבה כסף, זה היה אחד העסקים הטובים ביותר שהיא עשתה".

בבלי זוכר היטב את ארנסט יפת, המנכ"ל הכול-יכול של בנק לאומי בימי הוויסות, ומי שחשיפת תנאי שכרו יצרה סערה. גם כאן, הוא אינו מסכים עם הדעה המקובלת: "באופן יחסי, המשכורות שמשלמים היום הופכות את הכסף שקיבל יפת לבטל בשישים. המנהלים היום פחות טובים מאשר יפת. היו לו בעיות, החולשה העיקרית שלו היתה שלא היה בן-אדם סימפטי, אבל הוא היה בנקאי מצוין".

סוף דבר: בבלי פרש מהמקצוע בגיל 65, החל לעסוק במחקר במסגרת אוניברסיטת הרווארד, ופרסם מספר ספרים. כיום הוא מתגורר במצפה חרשים שבגליל, וניתק את עצמו לחלוטין מהענף; לפני מספר חודשים אף פרש מלשכת רואי-החשבון. את רוב זמנו מייחד בבלי לנושא הקרוב ללבו זה שנים - יחסי יהודים-ערבים.

יונתן האפט, אביו של יורם האפט (שותף בכיר במשרד זיו-האפט), זוכה לשיבה טובה; כיום הוא בן 87. בלבול ושטרנליכט גם הם בני למעלה מ-80. ישראל סולגניק פרש מהמקצוע לפני שנים אחדות, לאחר המיזוג בין ברוידא לסומך. בתחילת 2001 פרסם דוח ובו ממצאים חמורים על התנהלות כפר אז"ר, לאחר שמונה לחוקר בידי משרד הפנים. כיום הוא מנהל חיי פרישה שלווים. בנו, ד"ר אייל סולגניק, הוא רואה-החשבון הראשי של רשות ניירות ערך. על הוויסות הוא אינו רוצה לדבר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות