המבצר האחרון

במהלך השבוע האחרון ניסיתי להבין את היחסים המיוחדים השוררים בין הפוליטיקאים הישראלים לבין הבנקים שפשטו את הרגל לפני כעשרים שנה, והולאמו על-ידי המדינה. איך קרה שדווקא הפוליטיקאים של העשורים האחרונים המשיכו - ועודם ממשיכים - להתייחס ביראת-קודש כה עמוקה למערכת הבנקאית ומנהליה, שכשלו בפיאסקו הרעשני?

איך ייתכן, שדווקא אותם פוליטיקאים שהתפרסמו בבחישותיהם בחברות הממשלתיות, נעמדו דום מול מערכת עסקית שזה אך נמסרה לידם?

ראוי להזכיר: מאז שנות ה-80, השרים הכלכליים ולשכותיהם מנהלים מערכות פרועות של התערבות אינטנסיבית בניהול החברות הממשלתיות הגדולות, כמו-גם ברשויות ממלכתיות הפועלות לצדן. כך, למשל, בבזק, שבה התמנו לא-פעם מנכ"לים, יו"רים ומנהלים על-פי אמות-מידה מפלגתיות ומחנאיות, ולא לפי אמות-מידה עסקיות טהורות (רק השבוע הודתה החברה כי בני וקנין מונה לדירקטור, כדי להתמנות ליו"ר פלאפון). כך כמובן גם בחברת החשמל, בדואר, ברשות השידור, בתעשייה האווירית וכולי. אפילו המערכת של בתי-המשפט אינה נקייה ממינויים בעלי גוון פוליטי: גם בבית-המשפט העליון יש "כיסא דתי", "כיסא נשי", ומדי פעם גם "כיסא ערבי". אפילו מערכת הביטחון אינה חפה מלחצים פוליטיים המובילים למינוי כזה או אחר. ספק אם במהלך העשורים האחרונים מונה בפיקוד המרכז מפקד בכיר שהמתנחלים סירבו לקבלו. לא פעם הפעילו אלה לחצים אינטנסיביים להעברתו של מפקד זה או אחר לגזרתם. מערכת הביטחון אינה חפה מלחצים פוליטיים גם בהקשרים אסטרטגיים ותקציביים: ידם הארוכה של הפוליטיקאים בוחשת במינויים בחברות הקשורות בתעשייה הצבאית, כמו-גם בדחיית שירות המילואים של אחרון בני-הדודים של חבר מרכז המפלגה ממעלה-הדסים.

ודווקא הבנקים שהולאמו, כמו-גם המערכת הבנקאית כולה, חפים-לכאורה מכל אלה. מתקבל הרושם, כי הבנקאות היא שמורת-הטבע האחרונה שנותרה סגורה בפני הפוליטיקאים. והשאלה המתבקשת היא, למה?

אחרי הרעש - מלחמת יום-כיפור טלטלה גם את המערכת הבנקאית

נפילת המניות הבנקאיות התרחשה על רקע השינויים החברתיים והפוליטיים שאירעו כאן לאחר מלחמת יום-כיפור. המלחמה הובילה למהפך הפוליטי של 1977, ובהמשך ריסקה שורה של ממסדים ותיקים שהוקמו עוד ערב הקמת המדינה. רעידת-האדמה זעזעה גם את המערכת הבנקאית המקומית.

בתחילת שנות ה-80 נראתה המערכת הבנקאית כמו סוג של העתק-שמש משוכלל של המערכת הפוליטית הוותיקה. בנק הפועלים - שהיה זה שהוביל בשעתו את הרעיון שאפשר, מותר ומשעה מסוימת אף הכרחי לווסת את המניות - לא היה אלא זרועה הארוכה של ההסתדרות, קרי תנועת העבודה. בנק המזרחי היה בבעלות תנועת הפועל המזרחי, ושימש זרוע מימונית ופיננסית לציבור הדתי שאותו ייצגה. בנק לאומי היה הזרוע הפיננסית של הסוכנות היהודית, ונקשר בזרם המרכזי-אזרחי של תנועת העבודה. העובדה שדיסקונט היה בנק פרטי, שנוהל בהיקפים קטנים מאלה, רומזת למקומו של ההון הפרטי במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה הצעירה.

פרופיל קיבוצי של הנהלות הבנקים מורה כי במהלך העשורים הראשונים של המדינה, הדירקטוריונים נהנו ממידה של דומיננטיות ביחס להנהלות הבנקים. אבל מרגע שרעידת-האדמה הגדולה העלתה את הליכוד לשלטון, החלו המערכות הפוליטיות לשקשק, והמערכות העסקיות שלהן רעדו באמפליטודה הולכת וגדלה. לפתע, מנהלי הבנקים הגדולים היו צריכים להציג הישגים מקצועיים, שגברו על ציפיות המערכות הפוליטיות ששלחו אותם לתפקידיהם. זה כבר לא היה מספיק להיות "בסדר" עם הגורמים ההסתדרותיים ששלחו אותך לנהל את בנק הפועלים; בתרבות החדשה שהחלה להתחזק כאן היית צריך להוכיח ביצועים מקצועיים של מנהל בנק מהשורה. טורי רווח והפסד היו לעניין העיקרי. מנהלי הבנקים החלו לתפוס את עצמם כמנהלים של מוסדות פיננסיים מערביים. הם הלכו ובאו בעולם, גייסו הון וביקשו לעשות עסקים כמנהלים של חברות גלובליות. הם גם ביקשו להרוויח כך. מנהלי הבנקים המערביים היו המודל לחיקוי, ולהם ביקשו להידמות.

הולדת הקומבינה - איך הפכו הג'ובים למנוף הפוליטי הגדול

הלאמת הבנקים הגדולים התרחשה על רקע התבססות הממשל הליכודניקי של מנחם בגין ויצחק שמיר. המערכות הכלכליות פגשו אז מנהיגות ממלכתית חדשה בדמותם של אנשים כמו יורם ארידור, יגאל כהן-אורגד, דוד לוי, משה נסים ויצחק מודעי. ליד האנשים הללו פעלו עוזרים פוליטיים שפילסו בעבורם את הדרך במרכז הליכוד. אלה כבר שנות ה-80, קרוב מאוד לשערוריות שליוו אז את כינוסי מרכז הליכוד. בתוך שנים אחדות יתפרסם שמו של אחד, גסטון מלכה, שהשתולל באחד מאותם כינוסי מפלגה שבהם נותקו המיקרופונים, וראש הממשלה שמיר הושפל כאחרון הנערים.

על רקע המאבקים הפנים-מפלגתיים הללו, עשו השרים לחיזוק מעמדם בתוך מרכז הליכוד בכלים שהפתיעו אף אותם-עצמם: המינויים הפוליטיים, למשל. תמיד היו מינויים פוליטיים במערכות הכלכליות שהמדינה הפעילה, אבל מאז שנות ה-80, השתנו האווירה ומידת הברוטליות שליוו את המינויים הללו.

רק לפני שנים אחדות נתפסה שרת החינוך והתרבות הנוכחית, לימור לבנת, בחילופי-דברים קשים עם חברי מרכז הליכוד. בשביל מה באתם לכאן? בשביל ג'ובים? שאלה לבנת. כן, הם ענו לה.

לפי ההיגיון הזה, מערכת הבנקאות הישראלית היתה אמורה לשמש כר נרחב למינויים פוליטיים של חברי מרכז ומקורבים. למעשה, מדובר במבנה ארגוני אידיאלי לפוליטיקאי המבקש לחזק את אחיזתו בסניפי המפלגה, בפריפריה כמו-גם במרכז. העובדה שמדובר בארגונים רחבים, עם סניפים כמעט בכל יישוב, היתה אמורה לפתות כל פוליטיקאי בכיר שביקש לחזק את אחיזתו בקרב חברי מפלגתו. אבל, האם זה קרה?

שמורת-הטבע של הבנקים - למה זה לא קרה (ואולי זה דווקא כן)

באמצע שנות ה-80 התעוררו שרי האוצר של הליכוד כשבכיסם מניות בנקאיות, שהולאמו בעקבות משבר הבנקאיות. כך קיבלו לרשותם ארגונים מסקרנים, שנוהלו במשך שנים תחת בעלים חזקים ודומיננטיים. לבנק הפועלים היתה אומנם הנהלה חזקה, אבל הבעלים שלו היו חזקים ממנה - ולראיה, היחסים המיוחדים שניהל הבנק עם הקיבוצים, ועם חברת העובדים של ההסתדרות הכללית. על רקע התרבות הפוליטית האופיינית, אפשר היה לצפות שהשרים שהופקדו על הבנקים יבקשו להמשיך את המסורת של בעלות חזקה ומתערבת, ואולי אף לחזק אותה.

יתרה מכך: זה לא רק שהפוליטיקאים היו לבעלי-הבית העיקריים של הבנקים (דרך המדינה), אלא שההנהלות הקודמות של הבנקים היו אמורות להיחלש, שלא לומר להתאדות, בשל כישלונן המהדהד. הם היו חלשים, שם למעלה בבנקים, ואפשר היה לצפות שיימצא הפוליטיקאי שיזנק לתוך הריק הכוחני הזה, ויעשה ממנו הון.

אבל זה לא קרה, ויש לכך כנראה כמה תשובות מתחרות.

תשובה אל"ף: הממסד הפוליטי הליכודניקי היה ירוק, בוסרי ומפוחד. על רקע האינפלציה הגוברת והקשיים הכלכליים, אנשיו פשוט חששו לסכן את המוסדות שבהם מונח הכסף. הם שמחו להעבירם לאחריותם של אחרים, ושמרו מרחק מהדברים "המסובכים והמסוכנים" הכרוכים בניהולם.

תשובה בי"ת: האליטות הוותיקות המשיכו לשלוט בשוקי ההון המקומיים למרות התרסקות מניות הבנקים, ולבם לא היה עם הממסד החדש. הם החזיקו בכסף, הם ידעו איך ולאן הכסף הולך, ולמרות החילופים השלטוניים, לא עלה בדעתם לחלוק מידע זה עם האליטה הפוליטית החדשה - במיוחד לאור העובדה שבתקופות מסוימות כיהן בלשכת שר האוצר בשר מבשרם, שמעון פרס. וכשזה עזב, הליכודניקים המשיכו לחשוש מהבנקאים, ולא העזו להתעמת איתם.

תשובה גימ"ל: הפקידות הבכירה של האוצר לא היתה מזוהה עם הימין, שכבש את השלטון. הם התחנכו באליטות הוותיקות, בחוגים לכלכלה ומינהל עסקים שקירבו אותם, יש להודות, לתנועת העבודה. כיוון ששרי האוצר התחלפו חדשות לבקרים, נהנתה הצמרת האוצרית הזו ממעמד חזק במיוחד; והיא זו אשר, מתוך תפיסת-עולמה הפוליטית-חברתית, הוציאה את הבנקים ממגרש המשחקים של סניפי המפלגה. ובסופו של דבר, פקידי האוצר יוצאים לאזרחות, ונעשים הנהלות הבנקים עצמם; על-כן הם המנצחים הגדולים של משבר המניות.

תשובה דל"ת: יכול להיות שמדובר בטעות אופטית. שהפוליטיקאים שהחזיקו במניות הבנקים גם נהנו מכך, אלא שסוג ההנאה והפיצוי היה שונה ממה שהפיקו בחברות ממשלתיות גדולות, והתקבל בצנעה ובשקט. אחרי הכול, תקציבי הפרסום הגדולים של המערכת הבנקאית הבטיחו תמיד טיפול תקשורתי מאופק במה שקורה מאחורי הדלפקים. לבנקים יש מערכות דוברות, פרסום, יחסי-ציבור ושיווק כה יעילות, שעצם העיסוק באירועים פוליטיים מעין אלה הוצא, טושטש והורחק על-ידם במה שכבר מקובל כ"שפה" מוסכמת. האם מישהו ראה פעם דיווח פומבי על מינוי חריג של מנהל סניף שיש לו קשרים פוליטיים?

תשובה ה"א היא, כנראה, אחת התוצאות החשובות של משבר התרסקות הבנקים: המנהלים השכירים התחזקו, והרבה פעמים הפכו לבעלי-הבית האמיתיים של הבנקים. זהו התהליך הקשה שגם הנהלות הבנקים המופרטים צפויות לעבור עכשיו: להסכין להחלשתן מול הבעלים. ולמה שגליה מאור תתנדב להחליש את עצמה? ומדוע שיונה פוגל יאפשר את החלשתו מול בעלי הבנק? הנה, תראו מה קרה בבנק הפועלים כשהמנכ"ל עמד על דעתו, מול הבעלים.

"כי שם יושב הכסף" - סיבת-כל-הסיבות היא כוחו של הכסף

מספרים על ווילי סאטון, שודד בנקים אגדי בארצות-הברית של שנות ה-30, שנשאל פעם מדוע הוא שודד דווקא בנקים.

"כי שם יושב הכסף", ענה סאטון.

כסף הוא דבר מרגש. אפוף מיסטיקה, חשש, ואפילו יראת-כבוד. אולי לכן הפוליטיקאים כל-כך מפחדים ממנו, כלומר מהבנקים. הבנקים, כמי ש"השתלטו על הכסף", זוכים מהם ליחס מעריץ-כמעט. ההנהלות השכירות שלהם נהנות מההערצה הזו, ופועלות ללא בעלי-בית אמיתיים.

במהלך השנים הרגילו אותנו לסוג של "דיון מקצועי" בשאלה מדוע לא מכרו עדיין את בנק לאומי, למשל. פעם אין קונה רציני, פעם המשא-ומתן התארך, פעם המשקיעים הזרים לא רוצים לבוא לכאן, וכולי וכולי. העובדה היא, שמשבר הבנקאיות התרחש לפני כ-20 שנה. מאז, מנסות כל הממשלות שכיהנו כאן למכור את הבנקים. עשרים שנה חלפו! והמכירה לא הסתיימה.

הגיע הזמן להוציא את הילד התמים מהארון, ולאפשר לו לצעוק: איך יכול להיות שעשרים שנה לא מצליחים למכור כאן את הבנקים? האם ייתכן שהפוליטיקאים נהנים להחזיק במניות הבנקים? האם אפשר שגם הפקידים הבכירים שלהם מחבבים את מעמדם המיוחד מול המניות המולאמות?