גליל ים: לחיות בקיבוץ מבחוץ

בשבוע שעבר ניתן בבית המשפט המחוזי פס"ד עקרוני בתביעה של עוזבים מקיבוץ גליל ים, המאפשר להם ליהנות מפירות נכסיים שייצר הקיבוץ בשנים שלאחר עזיבתם. השופט קבע, שמי שעזב לאחר ששינו את תקנון הקיבוץ (2.01) והוסיפו פיסקה, שמשמעותה שניתן לחלק את נכסי הקיבוץ בין חבריו בהחלטה שיתמכו בה שלושה רבעים מחברי הקיבוץ - עוזבים אלה יוכלו ליהנות מנכסי הקיבוץ. פסה"ד כתוב ומנומק, בהסתמך על ערכים, בעיקר של צדק, ללא אסמכתאות משפטיות, ועל כן זה לא יהיה יומרני מדי להתייחס אליו באותה אמת מידה.

השופט נסים ישעיה קובע בפסה"ד, ש"החלטתו זו תואמת את עקרונות הצדק השיתופי והשוויוני". לדעת השופט, בעת ששונה התקנון קמו זכויות לכל מי שהיה אז חבר בקיבוץ, בעוד שלעוזבים קודם לשינוי ההחלטה לא קמה זכות, כי הם ידעו ש"הם מוותרים על-ידי כך על זכויותיהם".

לעניות דעתי נהפוך הוא. העוזבים לאחר היום הקובע, הגם שידעו על השינוי בתקנון, החליטו החלטה מושכלת לוותר על מה שמעניק להם השינוי בעוזבם את הקיבוץ. חז"ל אמרו, "מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים - עונשו חמור ממי שלא למד כלל ועיקר". והצד השני של אותו המטבע, "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש", דהיינו ידיעת החוק קל וחומר.

ועכשיו נבחן את ההלימה ל"עקרונות הצדק והשיתופיות". אליבא דכולי עלמא, שיתופיות וצדק משמעותם, בין היתר, הדדיות. היכן כבוד השופט עושה צדק וגורם להדדיות במצב עולם החדש שהוא קובע? חברי הקיבוץ נותנים, והעוזב מקבל.

ניקח דוגמא מהחיים. גליל ים הוציא מתוכו שני מצליחנים. לגבי המצליחן שעזב, כל פירות הצלחתו היו לו מקור לשימושיו הפרטיים על פי כללי המשחק. בו זמנית, פירות שכרו הגבוה של המצליחן בקיבוץ היוו מקור לשימושה של הערבות ההדדית, בין היתר אולי לתחזק את ההורים של המצליחן שעזב. גם זה לפי כללי המשחק. בעצם זה נהנה וזה חסר.

חבר הקיבוץ, בגלל השיתופיות והשוויון, "נהנה" מהתקציב הקיבוצי, שהיה בבואה ליכולת הממוצעת של חברי הקיבוץ ולהחזר החובות שייצרו בין היתר הורי המצליחן בעיר. כאשר הקיבוץ ימצא דרך להיטיב עם חבריו, או אז נשית עליהם את חובת "הצדק החלוקתי", והם ייטיבו עם העוזבים - לשיטתו של בית המשפט. על זה אמר קוהלת, "יש אדם שכל עמלו בחכמה דעת וכשרון ולאדם שלא עמל יתננו חלקו גם זה הבל ורעות רוח". כמו שהפסוק הזה טומן בחובו את האבסורד שברעיון הקיבוצי, הוא ודאי מאיר את האבסורד שבשיתופיות בין העוזב לבין החבר.

מתן דמי עזיבה (ע"פ נוסחה שכיום היא בעייתית בגלל יצירת הקשר בין הכנסות כלל הקיבוצים לדמי העזיבה), מנתק את הקשר הכלכלי עם העוזב - אלא אם בית המשפט היה קובע שתופיות בין העוזבים לחברים עוד בטרם שמחלקים נכסים מבוננזה חד-פעמית. שהרי אין דבר כזה לחיות בקיבוץ מבחוץ. יותר מבית משפט אחד, לרבות העליון, קבעו במחלוקות "קיבוציות" שהובאו בפניהם, שהם גוזרים את הדין ע"פ "כללי המשחק הקיבוצי".

יש צורך לקבוע דרך לעניין ירושה, של למצער נכסים ומטלטלים שהוחזקו בפועל ע"י הורים. כי הרי ירושה זה הליך מיוחד ומשפחתי מעצם טבעו. כיום מוקדם, לדעתי, לנסות ולהכיל גם על נכסי האגודה שיש להם מטלות רבות שאינן אישיות. אבל בזה לא עסק בית המשפט אלא במשתמע.

בתקשורת כולם מבינים "קיבוץ" כפי שכל הגברים מבינים במכוניות. כולם גם משתמשים במונח "צדק חלוקתי" בכל הזדמנות. כפי שמבחן בוזגלו נלמד מאירוע שכלל לא התכוון להשוות בין יוצאי עדות שונות, כך כל אימת שינגסו בגוויה של הקיבוץ המסורתי, יעשו את זאת בשם "הצדק החלוקתי". עדות המזרח, הבנקים ועכשיו העוזבים. עוד מישהו רוצה לעמוד בתור? ממש "נס" אירע לקשישי הקיבוצים אליבא דהתקשורת. שכן אלמלא החסד שעשה עימם בית המשפט, גורלם כגורל בני השנתון שלהם בגרינלנד.

חברים, אין דבר כזה היום "קיבוץ" בהגדרתו הקלאסית והמשפטית - וטוב שכך. ברם, אין זו סיבה להתעלם במכוון, למשל, מהיחס והמשאבים העצומים שהקיבוץ, על אף תלאותיו, ממשיך להעניק לקשישים שחיים בו.