החטא הקדמון:תולדות ה-500 מ"ר

כיום אומרת רצ'בסקי, שהמעשה הזה נבע מחשש כבד מכך, שדו"ח קדמון, שנועד להסדיר את השימושים החורגים בקרקע החקלאית, יביא לכך שבסופו של דבר יקבלו החקלאים 500 מ"ר למטרות תעסוקה שאינה חקלאית, בחלקה א', ובנוסף עוד 50 דונם באזור התעשייה שיקום ליד המושב. לכך היא לא יכלה להסכים.

"ידענו שההחלטה לא טובה, ודו"ח קדמון הוא הרסני", אומרת רצ'בסקי, "אך חשבנו שהיא הרע במיעוטו. אז לפחות קיווינו, שהדו"ח לא יתממש בהיקף המלא, במיוחד על רקע העובדה שהוא כלל איסור על השכרת מבנים. עתה אני חוששת, שאם יתאפשר לכל מושבניק להקים מבנה תעסוקה בשטח 500 מ"ר, הדבר ייצור תוהו ובוהו במושבים, שיהפכו בסופו של דבר לאזורי תעשייה".

בימים אלה חוזר התסריט על עצמו. בשבוע שעבר אימצה מועצת מקרקעי ישראל את מסקנות הוועדה להיוון חלקת המגורים במושב, בתוספת פרס - אפשרות להוון 500 מ"ר לתעסוקה ליד הבית, כפרנסה חליפית ופיצוי על הקשיים בעבודת החקלאות.

ההסבר שנתנה מועצת מקרקעי ישראל לאישור היה בכך, שאין בה כל חידוש, וכי הרעיון על הקצאת שטח לתעסוקה שאינה חקלאית אושר בעבר על ידי הממשלה, שאימצה את דו"ח קדמון, ואושר על ידי מועצת מקרקעי ישראל. אם כך, מה כאן לא בסדר?

אם המועצה היתה בודקת את העובדות ואת ההיסטוריה המתגלגת של הפרשה כולה, היתה מגלה, שכל עניין הפרנסה החלופית נכפה במשך השנים על הממשלה ועל מועצת מקרקעי ישראל (שתרגמה את דו"ח קדמון להחלטה 755 המפורסמת), באמצעות יצירת עובדות בשטח על ידי החקלאים. במשך השנים הקימה הממשלה ועדות לבחינת הנושא, קיבלה את מסקנותיהן, אך לא יישמה אף אחת מהן. כשמי שהתמיד לעסוק בנושא באופן עקבי וללא לאות, היה ראש הממשלה, אריאל שרון, שניסה להתערב פעמיים בהחלטה, עד שספג ביקורת ממבקר המדינה.

גם הפעם, בדיוק כמו בעבר, קיבלה המועצה החלטה מבלי שנפרשה בפניה התמונה הכוללת, ומבלי שהובאו בפניה מכלול השיקולים בעד ונגד. לכן אין להתפלא, שגם החלטה זו תככב בבג"ץ שהגישו פורום הקרקעות ופורום 15 הערים הגדולות, בטענה שהיא אינה סבירה, היא פוגעת בצדק החלוקתי ומהווה פגיעה קשה באוכלוסיה העירונית.

כבר בראשית שנות ה-90' הצטברו במשרד הפנים ובמשרד לאיכות הסביבה תלונות מצד חברי מושבים, בעיקר במרכז הארץ, על כך ששכניהם מקיימים פעילות שאינה חקלאית המקלקלת את איכות חייהם, מזהמת את הסביבה, מזהמת את מי התהום ויוצרת תחרות לא הוגנת לעסקים העירוניים. התושבים התלוננו על כך, שמינהל מקרקעי ישראל מודע לתופעה אך אינו מנסה למנוע אותה ואף אינו גובה דמי שימוש ראויים.

בסוף 1989 החליט משרד הפנים להיענות לתלונות, והקים את ועדת שיש, בראשות מינהל מחוז המרכז, דב שיש, שמסקנתה היתה: יש להקים אזורי תעשייה קטנים בתוך המושבים. המשרד לאיכות הסביבה ערך גם הוא סקר שימושים, שבעקבותיו פנה השר לאיכות הסביבה, יוסי שריד, לשר השיכון, בנימין בן אליעזר, בדרישה חד משמעית להפסיק את התופעה, שמהווה נזק קשה לסביבה בשל העדר תשתיות מתאימות.

בנובמבר 1993, כשמימדי התופעה רק גדלו, והמינהל המשיך שלא לגבות דמי שימוש ועודד בכך את החקלאים להקים עוד ועוד מבנים, מינה משרד החקלאות את ועדת קדמון, ברשות מרדכי כהן (קדמון) ובהרכב נציגים של משרדי ממשלה, הסוכנות היהודית, מועצות אזוריות וחקלאים, לבחון את סוגיית הבנייה לייעודים לא חקלאיים במושבים ולהציע הצעות להסדרת הנושא.

באוגוסט 1994 הגישה הועדה את מסקנותיה בדו"ח "פעילות יצרנית נוספת במשק המשפחתי - היבטים מרחביים פיזיים וארגוניים", ובו המלצה להקים בכל מושב אזור מלאכה מרכזי בשטח של עד 50 דונם; להקים פארק תעשייה אזורי בשטח שבין 200 ל-300 דונם; אך גם לאפשר להקים מבנים ועסקים שונים בחלקה א' של הנחלה. מבנה חדש יהיה בשטח של עד 300 מ"ר ואילו מבנה קיים בשטח של עד 500 מ"ר. המגבלה העיקרית: כל העיסוקים יהיו לשימוש עצמי ולא להשכרה.

עוד קבעה הוועדה, שעסקים שאינם עומדים במגבלות איכות סביבה, ייסגרו לאתר. עסקים במבנים שאינם עומדים בקריטריונים של חוק התכנון והבנייה, אך עומדים בקריטריונים של איכות הסביבה, יקבלו היתר לשימוש חורג למשך שלוש שנים, שיאפשרו להם להעביר את עסקיהם לאזור מלאכה מרכזי או לסגור את העסק.

עוד הוחלט, שדמי החכירה ישולמו כמקובל בכל אזור. מבנים עסקיים שיועברו בתוך שלוש השנים הראשונות מיום השלמת הקמת אזור התעשייה, יתבקשו לשלם דמי חכירה בשיעור של 25% מאלה שיוטלו על קרקעות לשימוש עסקי בתחומי חלקות א'.

נציג המינהל בוועדה הסתייג מהפחתת דמי החכירה, והציע שלבעלי העסקים תינתן אפשרות לפרוס את תשלום דמי החכירה לתקופה של עד 10 שנים. עוד המליצה הוועדה על הקמת מינהלת מיוחדת, שתרכז ותתאם את הסדרת הפינויים ותקים את אזורי התעסוקה המשותפים.

אגף התקציבים הודיע שהוא מתנגד לכמה סעיפים בדו"ח, ובמיוחד להקמת אזורי תעסוקה משותפים, בטענה שההחלטה נוגדת את תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 31, לפיה יש להקים אזורי תעשייה גדולים בהם ירוכזו התשתיות, יטופלו המפגעים, וינוצל היתרן הגלום בניהולם השוטף של אתרים גדולים. אגף התקציבים גם התנגד להמלצה להפחית את דמי החכירה שישולמו החקלאים.

למרות הסתייגות זו אישרה הממשלה את דו"ח קדמון כלשונו כאפריל 1995, ואף הורתה על הקמת מינהלת פל"ח (פעילות לא חקלאית), שתרכז את הטיפול בנושאים הקשורים בפעילות הלא חקלאית. ועדה זו פורקה עד מהרה.

כשנה אחר כך, בפברואר 1996, אישרה גם מועצת מקרקעי ישראל את דו"ח קדמון, והעניקה להחלטה את המספר 755. במסגרת ההחלטה קבעה המועצה את דמי השימוש עבור השימושים השונים, הותר להשתמש ב-500 מ"ר קיימים או להקים 300 מ"ר חדשים, והוטלה המגבלה של תעסוקה עצמית, דהיינו איסור השכרה ושותפויות.

ביולי 1996 שוב החליטה הממשלה החלטה שונה. הפעם היא הגיעה למסקנה, שתופעת השימושים החורגים עוברת כל גבול סביר, ולכן, במטרה לצמצמה, על המינהל לגבות את מלוא דמי החכירה על השימושים החורגים.

כאן נכנס שרון לתמונה בפעם הראשונה. מדו"ח מבקר המדינה 50 ב' עולה, שבאוגוסט 1996, חודש בלבד לאחר החלטת הממשלה מיולי 1996, שדרשה לגבות את מלוא דמי החכירה, נפגשו שרון, שהיה שר אז שר התשתיות ויו"ר מועצת מקרקעי ישראל, שר החקלאות דאז רפאל איתן ומנהל המינהל עוזי וכסלר, ויחדיו החליטו שיש לאפשר לחקלאים שימושים עסקיים בשטח 500 מ"ר, אך הפעם מבלי לשלם דמי שימוש.

עוד החליטו השלושה להקים ועדה בראשות היועץ המשפטי של משרד התשתיות (הכפוף לשרון), עליה הוטל להגיש הצעות לפעולה. הוועדה קיימה מספר דיונים, אולם לא הגישה המלצות, מה שלא הפריע למינהל להמשיך בשלו: לא לגבות דמי שימוש. מדו"ח המבקר עולה, שאי גביית דמי השימוש גרמה למדינה נזק של מיליונים רבים. המינהל הסביר זאת בכך, שקיים ספק באם המדינה רשאית לגבות תשלומים בעבור שימושים לא חוקיים.

באוגוסט 1996 החליט משרד החקלאות לבחון מחדש את התקדמות מינהלת פל"ח, הוא פיטר את היו"ר והפסיק את פעילותה. חודש אחר כך, בחודש ספטמבר 1997, מינה שר החקלאות איתן ועדה, שתבדוק את התקדמות יישום דו"ח קדמון - אך זו לא הגישה מסקנותיה מעולם.

במהלך השנים לא נעשה שום נסיון להתמודד עם הבעיה באופן יסודי. במושבים נוספו שימושים חורגים רבים, שלא זכו מעולם לאישור הרשויות, שלא הטריחו את עצמן להגיש כתבי אישום כנגד מפרי החוק. מדו"ח ביקורת מעקב של משרד הפנים שפורסם בסוף 2002 עולה, שמתוך 9,354 עסקים החייבים ברישוי במועצות האזוריות, רק 5,555 אכן השיגו רשיון, אלה מהווים כ-60% מכלל העסקים הפועלים במועצות האזוריות. בשיא המפוקפק מחזיקים בקעת הירדן, חבל מודיעין, דרום השרון, מטה בנימין ועמק חפר.

אך בכך לא תמה הפרשה. לאחר ששלום שמחון מונה לתפקיד שר החקלאות, הוא החל לפעול ל"שיפוץ" משמעותי של החלטה 755, כדי שתתיר למושבניקים להשכיר את המבנים והמחסנים שבחלקה א' ותאפשר לבנות 500 מ"ר חדשים. הנימוק של שימחון היה שחקלאים רבים הגיעו לגיל הפרישה, והשכרת המבנה תסייע להם מבחינה כלכלית. מנהל המינהל, יעקב אפרתי, התנגד לכך מחשש להשתלטות של בעלי נכסים על זכויותיהם של חקלאים קשישים.

למרות זאת בתום הדיון שזימן שמחון, באוגוסט 2002, נקבע שהמינהל יחד עם משרד החקלאות, ישקלו הקלות שיש בהן לאפשר השכרת מבנים ומחסנים עד לשטח של 500 מ"ר.

חמישה ימים אחר כך, ב-20.8.02 נפגשו שמחון וראש ממשלה שרון, שהיה יו"ר מועצת מקרקעי ישראל ומנוע מלעסוק בנושא החקלאי, וסכמו ביניהם שנושא השכרת המבנים יועלה בישיבה למועצה. במהלך הדיון התקשר שרון לאפרתי וביקש ממנו לתמוך ב"שיפוץ" החלטה 755, למרות התנגדותו, ולהכין הצעה לישיבת המועצה. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שנודע לו על המהלך, אסר על מועצת מקרקעי ישראל לדון בהצעה לתיקון החלטה 755. לדעת מבקר המדינה, בפנייתו לאפרתי פעל שרון בניגוד עניינים, שכן השינוי שביקש לקדם עשוי לשפר את זכויותיו וזכויות בני משפחתו.

מה שלא הלך דרך הוועדות ודרך הממשלה ודרך החלטה פרטנית, עוגן עכשיו במסגרת "הזכויות האישיות" של חבר המושב. עתה נתון הכל להכרעת בג"ץ.