שניים, זה תמיד ביחד?

מעניין לגלות את שני הבמאים החשובים האלה נפגשים באותה נקודת-זמן, שלושים שנה לאחר שפרצו לתודעה העולמית. היום יימו הוא המקובל והפופולרי ביותר, אבל קאיגה הוא השגריר הבלתי-מעורער של הקולנוע הסיני בן-ימינו (בכל-זאת, הוא היה הראשון).

לפני שלושים שנה הופק הסרט הראשון של בוגרי האקדמיה לקולנוע של בייג'ין. את הסרט, "האדמה הצהובה", ביים קאיגה, וזאנג יימו צילם. הסרט תיאר את חייהם של טירונים בצבא האדום, אפוס רחב-יריעה ומרשים, שהקרנתו כעבור שנה, בפסטיבל הונג-קונג, הביאה לו את המקום הראשון של הקולנוע הסיני מן היבשת.

היו אומנם סרטים סיניים תוצרת הונג-קונג, אז עדיין מושבה בריטית. גם טייוואן הביאה לעולם במאים משובחים, שעבודתם התגלתה כבר בשנות ה-70. אבל הציפייה מתרבות הקולנוע הסינית, של הרפובליקה העממית, התממשה רק עם "האדמה הצהובה".

קאיגה ויימו נמנים עם הדור "החמישי" של הקולנוע הסיני, אף שלא ברור בדיוק מי היו ארבעת הדורות שקדמו לו. לעומת זאת ברור מה קרה בין לבין.

עם מהפכת התרבות של מאו ב-1966, נסגרו שעריה של האקדמיה לקולנוע, ותעשיית הסרטים שבקה חיים. רק ב-1978, עם יורשו של מאו, נפתחו השערים מחדש. חמש שנים אחר-כך יצרו בני המחזור הראשון את סרטיהם המופלאים.

אבל סיפורו האישי של קאיגה, שמשהו ממנו מחלחל גם ל"ביחד", הוא סיפור טעון מאוד. בהיותו תלמיד תיכון, ולאחר שלמד לנגן בכינור ולגלות כישרונות אמנותיים נוספים בעצמו, נאלץ קאיגה להוקיע בפומבי את אביו כאנטי-מהפכני. האב, במאי קולנוע בזכות עצמו, נכלא לשנים ארוכות.

הטראומה הזו, שממנה לא החלים קאיגה הצעיר, שופכת אור על סרטיו, שרק חלקם הוקרן אצלנו. עד סרטו האחרון, "ביחד", הוא הוכיח עצמו כקשוח יותר מיימו, גם יותר אכזר וחמור בעשייה המקצועית. פחות מחניף לקהל. ב"ביחד", שהופק לאחר כישלון סרטו הבריטי, "הורג אותי ברכות", הוא בעקיפין מבקש מחילה מאביו.

שיאוצ'ון (טנג יון) הוא נער עצוב בן 13, שמפליא לנגן בכינור. אביו, לו צ'נג (לו פייקי), מוותר על עבודתו בכפר קטן ונידח, וגורר את הבן המוכשר לעיר הגדולה, בייג'ין. זוהי כבר עיר מודרנית, של ימי הגלובליזציה. עיר מערבית לכאורה, אבל הומה, ומאוד לא מאירה פנים למי שבא אליה חסר כול.

האב הנחוש מוליך את בנו לפרופ' זאנג (יונג ציוון), שמלמד אותו את אמנות הנגינה. אבל האב מתעקש שהבן יזכה גם לתהילה ולעושר, ומעביר אותו לטיפול של מורה מתאים יותר, פרופ' יו (צ'ן קאיגה בעצמו). ואכן פרופ' יו הופך את הגאון הצעיר לכנר משובח, לא לפני שהוא מתיר את התעלומה שאופפת את ילדותו.

אביו גידל את שיאוצ'ון ללא אמא, כשהוא מספר שהיא נטשה אותם כאשר הילד היה בן שנתיים. אבל הסוד האמיתי מתגלה לקראת חציו השני של הסרט, גילוי שמוביל למפגש סוחט-דמעות בין "צ'רלס דיקנס" ו"דייוויד קופרפילד" שלו, לבין הטלנובלה הדביקה, עם הרבה דמעות, קיטש ומוסיקה.

הסרט מבוים בכישרון בלתי מעורער, משוחק להפליא, סוחף, רעשני כהלכה. אבל הסיפור הבסיסי, שנשען על איזה אירוע טלוויזיוני זניח, נראה כאן גם מופרך מעיקרו וגם מביך בסופו של דבר.

לא רק סיפורם של האב והבן מעורר תמיהה, אלא סיפור האהבה המשונה, שנרקם בין הילד הביישן לנערה קלת-הדעת (צ'ן הונג), סיפור שהומצא כנראה כדי לתמוך בעלילה המרכזית, שביסודה רזה מאוד מבחינה דרמטית.

הסרט מזמין השוואה מיידית לסרטו של סקוט הוקס, האוסטרלי, "ניצוצות" (1996), שבו אב יהודי, קשוח, הופך את בנו לפסנתרן מצליח ולאדם עלוב-נפש. קאיגה ממתן את היחסים ומושך אותם אל עבר הדמעות הבלתי-מחייבות והפיוס הבלתי-נסבל בסוף.

אבל המוסיקה נעימה לאוזן לאורך כל הסרט. במיוחד מהדהד הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, שמככב שלוש פעמים לפחות על הפסקול, ולצדו דביסי, מאסנה, פגניני, שטראוס, ליסט ובראהמס. ממש כיף לאוזן, ומתכון בדוק להצלחה בקרב קהל רגיש, שאינו כל-כך תובעני מבחינה קולנועית.