מגורים זמניים וחזקת שיתוף

סייג מאיר ואסתר (להלן: "הנתבעים") נישאו בשנת 1971. בשנת 1985 החליטו הנתבעים על סיום דרכם המשותפת בדרך של גירושין. הם חתמו על הסכם ממון גירושין, במסגרתו התחייב הבעל להעביר לאישה את זכויותיו בדירת המגורים המשותפת (להלן: "הדירה"), ולאחר מכן התגרשו הצדדים. הצדדים דיווחו על העברת הזכויות בדירה לרשויות המס עוד בשנת 1985, ברם רק ביום 23.4.01 נרשמה העיסקה בטאבו, כשלפני כן, בשנת 1999, נרשמה הערת אזהרה לטובת האישה.

ביום 27.2.01 הגיש יקוסי ישראל (להלן: "התובע") תביעה כספית כנגד הבעל, וביום 31.10.01 ניתן פס"ד נגד הבעל, בסכום משוערך של כ-250,000 שקל.

התובע הגיש תביעה בה ביקש, כי ביהמ"ש ייתן פס"ד הצהרתי, אשר יקבע כי הבעל הוא בעל זכויות הבעלות במחצית הדירה, וכי העברת זכויותיו לאישה בטלה ומבוטלת. התובע טען, כי למרות הגירושים הפורמליים, הוסיפו הנתבעים לחיות בדירה כזוג נשוי לכל דבר ועניין. הם חיו חיי אישות, וקיימו תא משפחתי עד למועד בו ניתן פסה"ד נגד הנתבע.

התובע טען, כי העברת זכויות הנתבע בדירה ללא תמורה לידי הנתבעת, מצביעה על כוונתו להברחת רכוש לשם התחמקות מתשלום חובו לתובע. התובע מסתמך על פסיקה, אשר קובעת את חזקת השיתוף ומחילה אותה בדווקנות על דירת מגורי בני זוג. פסיקה זו קבעה, כי אין ברישום בעלות על שם אחד מבני הזוג כדי לסתור את החזקה.

התובענה נדונה בפני השופטת קרת מביהמ"ש המחוזי בת"א. תחילה נדרשת השופטת קרת לשאלה, האם התובע (כצד ג') זכאי להתבסס על הילכת השיתוף ביחסים שבין הנתבעים.

השופטת קורת סוקרת את הפסיקה הרלבנטית ומשיבה בחיוב לשאלה זו. עם זאת, היא קובעת, כי במקרה הנדון, בו התגרשו בני הזוג והרישום נוצר לאחר הסכם ממון בו הועברה זכותו של הנתבע בדירה לנתבעת, יידרש התובע לעמוד בנטל ראייה משמעותי, שכן אין מדובר בהחלת הלכת השיתוף במסגרת יחסי נישואין של בני זוג.

לגופו של עניין - קובעת השופטת קרת - לא הוכיח התובע את טענתו, כי למרות גירושי הנתבעים המשיכו הם לנהל חיי משפחה משותפים היוצרים חזקת שיתוף עד לאוקטובר 2001, מועד בו ניתן פסה"ד כנגד הנתבע.

התובע הצביע על מספר נושאים מהם ניתן, לטענתו, ללמוד על חיי השיתוף:

* מגורי הנתבע יחד עם הנתבעת.

* העובדה כי הנתבעת, על פי עדותה, איפשרה לנתבע, אשר היה שרוי בקשיים כלכליים, להתגורר מידי פעם בדירה, והעובדה כי שמרה על קשר טוב עם הנתבע בגין הילדים - אין בהם כדי ליצור תשתית לטענת התובע באשר לקיומם של חיי שיתוף.

* גם העובדה כי הנתבע, אשר לא היתה לו כתובת מגורים קבועה, מסר את כתובת הדירה ככתובתו במשרד הפנים ובמסמכים אחרים, אין בה כדי ליצור חיי שיתוף. מסירת כתובת לצרכים רישומיים, בהעדר כתובת קבועה, אינה מעידה על התגוררותו בפועל באותה כתובת.

* מסגרת חיים זו איננה מהווה חיי שיתוף, ואינה מהווה בסיס לתחולתה של חזקת השיתוף.

* אי העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת במשך 16 שנה.

התובע טען, כי העובדה שמאז הסכם הגירושין בשנת 1985 לא הועברו זכויותיו של הנתבע בדירה לנתבעת עד לאפריל 2001, מעידה על כך, כי הנתבע נותר אכן הבעלים של מחצית הדירה וכי לא היתה לנתבעים כל כוונה לבצע את הוראות הסכם הגירושין.

בהקשר זה טען התובע, כי רישום זכויותיו של הנתבע על שמה של הנתבעת באפריל 2001, נעשה אך ורק מתוך ידיעת הנתבעים על קיומם של ההליכים המשפטיים אשר עומדים להינקט כנגד הנתבע. גם בעניין זה מקבלת השופטת קרת את הסברי הנתבעת, לפיהם הנתבעים דיווחו על העברת זכויות הנתבעת בדירה על שמה של הנתבעת לרשויות המס עוד בינואר 85'. הנתבעת האמינה בתום לב, כי אותו דיווח, והצהרתו של הנתבע באשר לנתינה מיידית של מחצית הדירה באותו מועד, מהווים את העברתה של הדירה בפועל לרשותה.

בשנת 99', בעצת ידידים, ביקשה לבדוק האם "יש כבר טאבו" ואם ניתן לבצע את הליך העברת הזכויות. הנתבעת העידה, כי פנתה לעו"ד והתברר לה, כי מאחר והעיסקה בוצעה לפני שנים רבות, יש צורך לשחזר את התיק. מכיוון שלא היתה יכולה לשאת בהוצאות רישום העברה, לא עשתה זאת. במקום זאת בחרה לרשום הערת אזהרה לטובתה על זכויותיו של הנתבע בדירה ביום 29.11.99. בשנת 2001, לאחר שגילתה כי הנתבע הוא מהמר, פנתה לעו"ד אחר, אשר הסכים לטפל בהעברת הזכויות בעלות נמוכה.

עדותה זו של הנתבעת, והעובדה כי בשנת 99' פעלה אכן לרשום הערה אזהרה לגבי זכויות הנתבע אשר אמורות להיות מועברות אליה, מצביעות על כך, כי הנתבעת ביקשה אכן לממש את הסכם הגירושין עוד לפני שהחלו הליכים כלשהם כנגד הנתבע על ידי התובע, וכי רישום הזכויות על שמה לא נעשה מתוך מטרה להימנע מנקיטת הליכים כנגד הדירה, אלא כהשלמה של פעולה, כאשר הנתבעת סברה במהלך כל השנים כי הדירה כולה שייכת לה.

אין גם לשכוח, כי הסכם הגירושין, על פיו התחייב הנתבע להעביר את חלקו בדירה לנתבעת, נערך בשנת 85' ואילו פסה"ד כנגד הנתבע ניתן בשנת 2001. קשה להניח בדרך כלשהי, כי אותו הסכם ממון נערך מתוך כוונה להבריח רכוש מנושים באופן כללי ומהתובע בפרט. הנתבעת העידה, כי ידעה שהנתבע יתקשה בתשלום המזונות, ולכן בחרה לקבל את מחצית הדירה ברשותה במקום מזונות עבור ילדיה הקטינים. כוונתם האמיתית של הצדדים, לבצע את העברת הזכויות בדירה לנתבעת, עולה גם מהעובדה, כי ביום 31.1.85 דיווחו הנתבעים, כאמור, לרשויות מיסוי המקרקעין. לאור זאת, אין כל מקום לטענתו של התובע כי הסכם הגירושין, והעברת הדירה אשר בוצעה על פיו, מהווה הסכם פורמלי בלבד.

התוצאה הסופית: התובענה נדחתה.

ת.א 1829/02, ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת ד. קרת-מאיר.