התגנבות יחידים

לא היה לילה שבו הלכנו לישון לפני השעה שתיים. כל ערב הגיעו לבית שבו התארחנו חמישים אנשים לפחות. כל מי ששמע על הביקור, בא לראות את הישראלים. אפילו מההרים באו - מרחק של 700-800 ק"מ, כדי לראות אותנו. לא מדובר ביהודים, אם כי היו כאלה שהסבתא או הסבא שלהם היו יהודים והתאסלמו. אני עצמי פגשתי בן דודה שלי שהתאסלמה, ואת הילדים שלו. בחלומות שלי לא האמנתי שככה יקבלו אותנו".

הדובר הנרגש הוא י' (השם המלא שמור במערכת), ישראלי ממוצא כורדי-עיראקי, בן 61. י' הוא אחד מעשרות ישראלים, על-פי ההערכה, אשר בחודשים האחרונים, מאז הסתיימה באופן רשמי המלחמה בעיראק, החליטו לשוב לביקור שם. מבית-שאן, מטבריה, מנתניה וממקומות אחרים בארץ יוצאים ישראלים בני 60, 70 ואף 80, כדי לממש חלום שנמשך זמן רב: ביקור שורשים בעיירות ובכפרי הולדתם.

הם יוצאים כיחידים, לעולם לא בקבוצות מאורגנות, בדרך-כלל גברים בלבד. טסים לאיסטנבול, משם נוסעים לחבל הכורדי של טורקיה, ואז לגבול עם עיראק. מעבר לגבול מחכה להם איש קשר, מוסלמי, אשר הוא או בני משפחתו שמרו על קשר עם בני הקהילה היהודית שעזבו לישראל בשנות ה-50.

משם הם נוסעים במכונית, לביקור בכפרי הולדתם ובעיירות שבהן חיו בעבר קהילות יהודיות משגשגות. על-פי העדויות שמתחילות לזרום, רוב האתרים המקודשים ליהודים נשמרו במצב טוב יחסית. בתי-הכנסת סגורים ונעולים על בריח, אך את המפתחות ניתן להשיג אצל מוסלמים המתגוררים בסמוך, המוכרים בסביבתם כ"שומרי" האתרים.

מעטים מגיעים אפילו עד בגדאד. למרות התוהו ובוהו בעיר וחוסר הביטחון האישי שהוא מנת חלקם של המבקרים בה, ניתן לבקר בה כיחידים, במיוחד כאלה שדוברים עיראקית. אולם הרוב מסתפקים בביקור בצפון עיראק, בחבל כורדיסטן שבו נולדו וגדלו. על-פי רוב, נאמר להם מראש כי לא רצוי להיכנס לחלק הדרומי של כורדיסטן, שכן שם המצב מסוכן יותר - ולא רק ליהודים וישראלים.

אחד ממארגני הטיולים הללו הוא ר', פנסיונר מדרום הארץ. שמו עובר מפה לאוזן בין בני העדה הכורדית המבקשים לנסוע לארץ הפרת והחידקל. בשיחה ראשונה עם ר' ועם אשתו, סירבו השניים לדבר על כך, אך שאלו לאן בכורדיסטן ברצוני לנסוע. לאחר שמסרתי את שמה של אחת הערים, התבקשתי להשאיר מספר טלפון, והובטח לי כי יחזרו אלי אם ייצא בקרוב טיול לאזור. מאוחר יותר הסכים ר' לומר כי לאחרונה נסע לכורדיסטן עם אשתו ועם עוד שני זוגות, וטייל בערים ארביל, מוסול, כירכוכ ועוד. לדבריו, אין כל בעיה שגם נשים יצטרפו לנסיעה, כל עוד מספר המבקרים בנסיעה אחת לא יעלה על שמונה.

נסיעה בת עשרה ימים ("פחות מזה לא כדאי") עולה כ-1,000 דולר, וכוללת את מחירי הטיסות, הנסיעות ברכב, המלונות, הטיפים והתשלום למלווים - בדרך-כלל שניים לקבוצה - שבלעדיהם הטיול אינו יכול להתקיים. אין צורך באזרחות זרה: דרכון ישראלי בתוקף יספיק בהחלט.

"מתי שאתם רוצים"

י' יצא למסעו בעיראק בתחילת חודש ספטמבר האחרון, לאחר שבועיים בלבד של הכנות מקדימות. "תמיד היה לי החלום לנסוע", הוא מספר. "דיברתי על זה, שמעתי מאחרים, והייתי רואה את זה מול העיניים כמו חלום. מדי פעם היינו שואלים את חסן (איש הקשר המוסלמי, ג' ח') אם אפשר לבוא, והוא אמר 'תבואו כשהמצב יהיה טוב'".

מתי עזבת את עיראק?

"ב-1951, כשהייתי רק בן תשע".

ומתי חסן אישר לכם שניתן כבר לבקר?

"אחרי שנגמרה המלחמה בעיראק שאלנו אותו אם כבר אפשר לבוא, והוא אמר שאין בעיה, 'מתי שאתם רוצים'. הוא הסביר לנו שאפילו לא מסתובבים שם עם נשק. ואם בכל זאת לוקחים, אז זה רק באוטו, ולא על הכתף".

איך מגיעים מישראל לעיראק?

"ביום ראשון, ה-7 בספטמבר, יצאנו מישראל לאיסטנבול, ולנו בעיר. למחרת טסנו לדיארבקר, מעוז של הכורדים בטורקיה. משם נסענו במשך ארבע וחצי שעות לגבול עם כורדיסטן העיראקית, עניין של 350 ק"מ. היינו ארבעה: גיסי בן 68, אדם בן 70 ומשהו מאזור טבריה, אדם בן 80 ומשהו מאזור בית-שאן - שכבר ביקר שם כמה פעמים - ואני. כולנו נכנסנו עם דרכון ישראלי".

ניתן לחצות את הגבול עם דרכון ישראלי?

"אין בעיה. מספיק שאתה חוצה פיסית את הגבול עם טורקיה, אף אחד לא ישאל אותך מי אתה ומה אתה, כי הכול מבולגן עכשיו. היו כוחות כורדיים בגבול, אבל קיבלו אותנו בכוסות תה ובשמחה".

מה היתה הנקודה הראשונה שאליה הגעתם?

"נסענו לדוהוכ, מרחק של שעה מהגבול, שהיא עיר של כורדים-מוסלמים. שם לנו אצל המשפחה של חסן, שהכרנו דרך ההורים והחמים".

וזו היתה הפגישה הראשונה שלכם איתו?

"בן אחותו של גיסי פגש אותו לפני שמונה שנים, בביקור בעיראק, ומאז הם שמרו על קשר טלפוני. בעצם, הוא זה שלקח אותנו לטייל".

הביקור בכפרים הכורדיים החל ביום שלישי בבוקר. המקום הראשון שבו ביקרו היה כפר גדול בשם בעדרה. "יש שם כת של כורדים לא יהודים ולא מוסלמים, שמאמינים בשטן", מספר י'. "שמענו עליהם רק מסיפורים של ההורים, אבל לא נתקלנו בהם אף פעם.

"הם קיבלו אותנו יפה מאוד, שאלו אותנו מה שלום ההורים, מה עם חברים של ההורים - הם הרי ממש גרו בתוכם. האמיר שלהם הוא אדם מבוגר, בן 65 בערך, איש מכובד מאוד. פעם בשנה נערך בכפר טקס בראשותו, שאליו מגיעים מעל מיליון איש. עשינו סיבוב באזור, ובלילה חזרנו לדוהוכ".

ביקרתם גם במקומות שקדושים ליהודים?

"ביום הרביעי היינו באלקוש, ושם עלינו לקבר של הנביא נחום (יהודי כורדיסטן נהגו לעלות לקבר בעיקר בחג השבועות, והאמינו כי חולים אשר לנים בחדר שבו נמצא הקבר, גדלים סיכוייהם להירפא, ג' ח'). הקבר לא היה כל-כך מטופח, ולכן נתנו קצת כסף לאנשים שם, שיטפלו בו. המשכנו לעבר אקרה, שהיתה מעוז של יהודים בעבר, שרובם גרים היום בטבריה.

"הטברייני שהיה איתנו הלך לבית שלו ולבית-הכנסת, שגם בו לא נגעו ולא הרסו. היה סגור, אבל השומרים שם פתחו לו את הדלת. כמו שאמרתי, דואגים שם למקומות הקדושים שלנו. היהודים הרי לא עשו רע.

"מאקרה נסענו לארביל, עיר המעוז הגדולה ביותר, בה נמצא הפרלמנט הכורדי. מארביל נסענו למוסול - שם לא טיילנו, אבל היינו בקבר של נביא. משם בחזרה לדוהוכ, אליה הגענו בעשר בלילה של יום רביעי, והיינו שם גם בחמישי. ביום שישי נסענו צפונה, לכפר שוש. בכפר הזה גרו הרבה יהודים, גם ממשפחתי. הוא נמצא למרגלות הר גבוה, שעל פסגתו נמצא קברו של אוריה החיתי. טיפסנו לשם ארבע שעות ברגל - המבוגרים חיכו למטה - ומצאנו קבר מטופח ושמור".

מי דאג לקבר?

"שומר מוסלמי, כמו שהיה גם בזמנו, כשהיו שם יהודים. הם שומרים על המקומות האלה טוב מאוד, כלום לא הרוס ושום דבר לא נפגע".

"יותר בטוח מהבית"

י' עלה לארץ באפריל 1951, במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. בעלייה הזו הגיעו לארץ 125 אלף יהודים מעיראק, ביניהם כל יהודי כורדיסטן העיראקית. מספרם הוערך אז בעשרות אלפים.

הכפר שבו גדל, גירזרגל, נמצא בין מוסול לאקרה, באזור מישורי ("דומה לעמק בית-שאן"), המכונה שראף. לדבריו, מצבן של 45 המשפחות היהודיות שגרו בכפר היה טוב יחסית, כמו גם מצבם של שאר היהודים באזור. הם שילמו מס מסוים לשייח' ששלט באזור, תמורת הזכות לעבד אדמות ולרעות בקר וצאן, והתקיימו בכבוד.

העלייה לישראל היתה תהליך ממושך. "מהכפר נסענו למוסול, ושם גרנו במשך שנה וחודשיים", משחזר י'. "אחרים חיו בה גם שנתיים ושלוש. משם המשכנו לבגדאד, בה שהינו במשך חודשיים נוספים. לקראת פסח ידענו שהגיע זמננו לעלות לארץ. אני זוכר שעשינו את ליל הסדר בשדה התעופה, ועלינו למטוס". מאז לא נותר אף יהודי באזור הכורדי.

ובביקור הנוכחי, לא היו מקומות שפחדתם להסתובב בהם, בעיקר כישראלים?

"כשהיינו בארביל, התפוצצה שם מכונית תופת ו-18 נהרגו. אבל לא פחדנו, באמת שלא. שם הייתי יותר בטוח מאשר פה בבית".

יצא לכם לפגוש חיילים אמריקנים?

"ראינו אותם במוסול, בכירכוכ ובארביל - אלה הערים הגדולות. ניגשתי לקצין אחד, ושאלתי אותו אם יש לו חיילים יהודים. הוא שאל מאיפה אני, וכשאמרתי לו שאני מישראל הוא חיבק אותי ואמר שאם אחכה שעתיים, יבואו חיילים יהודים. לצערי לא היה לי זמן לחכות, כי היינו צריכים להמשיך משם".

מה עשיתם בשבת?

"נשארנו בדוהוכ, כי אנחנו שומרי מסורת. טיילנו בעיר, שהשוק שלה הוא בערך בגודל של עיר בינונית בארץ. ראינו את כל הסופרמרקטים הענקיים ובתי המסחר - לא חשבנו שיהיו שם דברים כאלה בכלל. כשאכלנו במסעדות, לא רצו לקחת מאיתנו כסף. רק שמעו שאנחנו מישראל, אמרו 'הכול עלינו', או שהמארח שלנו (חסן) אמר 'הכול עלי'.

"מלבד זאת, כשהיינו בדוהוכ, הזמינו אותנו בכל ערב למישהו אחר - פעם לראש העיר, פעם לבית של שופט. אנשים ברמה מאוד גבוהה, שכמעט לכל אחד מהם יש תואר מאוניברסיטת בגדאד או מאוניברסיטאות בגרמניה. חלקם היו בין הלוחמים הראשונים שיצאו נגד הצבא העיראקי, כשוטרים כורדים שתפסו את מנגנוני הביטחון.

"ביום ראשון נסענו לכיוון עמאדיה, עיר שפעם גרו בה הרבה יהודים, ונמצאת על פסגת הר. בדרך ראינו הרבה מפלי מים, שהסחנה והבניאס הם אפס קטן לעומתם. יש שם מסעדה ממש מתחת לאחד המפלים. זה היה מדהים: ראינו במו עינינו, ולא האמנו".

14 יום ב–1,800 דולר

מי שיפנה לחברה הגיאוגרפית, המתמחה בטיולים למקומות נידחים בעולם, וינסה לברר פרטים לגבי טיול בעיראק, עלול להתאכזב. לדברי אורן אמיר, מנהל טיולי המזרח התיכון בחברה, "כבר כמה חודשים שאנחנו מנסים לבדוק את האפשרות לטייל בעיראק. חשבתי שהעניין הזה ירוץ, אבל כלום לא מתקרב. התחלנו להפעיל מהלכים בירדן, והגעתי עד לשר החוץ הירדני - שאני מכיר אישית, כיוון שבעבר הוא היה שגריר ירדן בישראל - אבל הוא בפירוש אמר לי שכעת אין שום אפשרות לטייל שם".

יש בכלל ישראלים שמתעניינים?

"מדי פעם מתקשרים אלי אנשים לברר על טיולים לעיראק, אבל אין לי אפשרות לעזור להם. אני לא מאמין שניתן יהיה לטייל שם בשנתיים הקרובות, למרות שהעיראקים היו רוצים שיבואו לטייל אצלם, כי הם זקוקים למטבע זר. בכל אופן, אנחנו, בחברה הגיאוגרפית, כבר נערכנו עם הניירת - אספנו חומר על עיראק, ולמדנו אותה לעומק - אבל לא נוציא טיולים לשם עד שלא ניסע בעצמנו קודם".

הכנתם כבר רעיונות למסלולים?

"יש שתי אפשרויות. הראשונה היא להגיע לעמאן, בטיסה או ברכב, ומשם לטוס עם חברת התעופה הירדנית רויאל אייר ג'ורדניאן, שמבצעת טיסות סדירות לבגדאד. בתיאוריה אפשר היה גם לנסוע ברכב אל הגבול עם עיראק - מרחק של 400 ק"מ, ומשם עוד 600 ק"מ עד בגדאד. הבעיה היא שאין מלונות בדרך, ומה שיש, לא ראוי למגורים.

"האפשרות השנייה היא לטוס לאיסטנבול, משם לעבור את הגבול לכורדיסטן העיראקית, לטייל באזור מוסול, ולהמשיך לבגדאד. משם טסים בחזרה לאיסטנבול, ולארץ. להערכתי טיול כזה יימשך שמונה עד עשרה ימים".

וכמה זה יעלה?

"כרטיס טיסה לבגדאד יעלה 300-400 דולר, שזה יקר ביחס למרחק. מלונות בדרגת תיירות של חמישה כוכבים - ואני לא ממליץ לישון שם בפחות מזה - עולים 70-120 דולר ללילה. מדובר בעיקר במלונות שהם חלק מרשתות אירופיות או אמריקניות. לזה צריך להוסיף את מחיר הוויזה, התחבורה והכניסות לאתרים - מה שנשאר מהם לפחות. שני הדברים היחידים שזולים שם הם אנרגיה וכוח-אדם.

"לכן, בסופו של דבר, יהיה מדובר בטיול של 10-14 יום שיעלה 1,500-1,800 דולר. מי שיגיד שטיול כזה עולה 800-900 דולר, לא יודע על מה הוא מדבר, כי הוא לא לוקח בחשבון שחייבים טיסות ושנסיעות ברכב לבגדאד לא באות בחשבון".

ובעצם כל אחד יכול לנסוע?

"בדקנו אפשרויות לקבלת ויזה, אבל כרגע רק אנשי עסקים בעלי דרכון בריטי או אמריקני יכולים לנסוע. האמריקנים נותנים את האישור דרך משרד החוץ שלהם, שיש לו נציגות בעמאן, וזה עובר למשרד החוץ שלנו. בכל מקרה, הם לא ממליצים להתקרב לשם, בגלל הטרור.

"אנחנו מארגנים כבר שנים נסיעות לסוריה, ירדן ולבנון, דרך משרד נסיעות משווייץ שאנחנו עובדים איתו. היום זה יותר מסובך. בעבר גם ארגנו טיולים למצרים, אני עצמי יצאתי לשם בפעם הראשונה ב-1979, ומאז 1980 הוצאנו לשם טיולים. היום זה אחרת".

מתגנבים לבגדאד

אם הכנת מסלולי טיולים לעיראק ולכורדיסטן, תוך לימוד מקיף של האזור, היא משימה מסובכת, הרי שלימוד ההיסטוריה של יהדות כורדיסטן קשה אף יותר. "אין לך גלות מגלויות ישראל שרישומה מועט בהיסטוריה היהודית כגלות כורדיסטן", כתב החוקר פרופ' יוסף יואל ריבלין בספרו על שירת בני הקהילה. ואומנם, אף על פי שיישוב יהודי לא פסק בכורדיסטן מאז גלות בבל, כפי שכותב חביב שמעוני ז"ל במאמריו שפורסמו באתר הקהילה, הרי שעד המאה ה-12 אין כל תעוד או רישומים על קיומה.

עם כיבושה של עיראק על-ידי העותמנים, נחלקה כורדיסטן לשלוש וילאיות, שלכאורה היו כפופות לפחה בבגדאד, אך למעשה, כותב שמעוני, נשלטו בידי מנהיגי הכורדים באזור. ב-1921 קיבלה עיראק את עצמאותה, לאחר שנכבשה על-ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הדבר הוביל לכך שכורדיסטן חולקה ליחידות מדיניות רבות.

הכורדים בעיראק נאבקו בעיקשות למען עצמאותם, ומאז 1941 לחם ארגון השחרור הכורדי (הפשמרגה), בראשות מולה מוסטפא ברזאני, להשגתה. היהודים היו שותפים לשאיפה זו - הם אומנם חיו ללא הפרעה, אך לא ברווחה ובביטחון. ב-1950 עד 1951 הועלו יהודי עיראק וכורדיסטן לארץ, ובמהלך השנים שבו לבקר בה בחשאי.

באשר לסממני השלטון העיראקי כיום באזור, י' מעיד כי "שבוע לאחר תחילת הטיול, ראינו בדרך בין דוהוכ לעמאדיה שני ארמונות של המלך פייסל - הרוסים כמעט לגמרי, ושני ארמונות של סדאם על פסגת הר. הכול מגודר ומוקף חומות ארוכות, שאינן מאפשרות לאיש להתקרב, אם כי אחרי המלחמה העיראקים הרסו אותן בכמה מקומות והשתמשו באבנים לבנייה".

למה, בעצם, רק גברים יצאו למסע? הנשים לא רצו לבוא?

"ישנים שם על הרצפה, זו מנטליות אחרת, של ערבים-מוסלמים. יש להם הכול בבית, ספות וריהוט רגיל, אבל אפילו האוכל - על הרצפה. לא מתאים לנשים".

מה אכלתם שם?

"הכול חוץ מבשר - לחם, ירקות, פירות, לבנה, טחינה ודגים. אם היינו אוכלים ככה בבגדאד, מיד היו מבינים שמשהו מוזר, והיו מתחילים לשאול למה אנחנו לא אוכלים בשר. אבל בערים שטיילנו בהן אין בעיה לישראלים - לאף אחד לא היה אכפת. רק במוסול היו כמה מוסלמים עוינים, וגם שם, לא כולם".

לא היית רוצה לבוא לשם שוב עם המשפחה?

"אני מקווה שאוכל. האחים שלי כבר אמרו לי, שהם רוצים לבוא איתי לשם".

מה בעצם השתנה מאז שעזבתם?

"עזבתי את עיראק כשהייתי קטן, ועכשיו חזרתי וראיתי דברים אחרים, בעיניים של מבוגר. ובניגוד למה שהיה שם לפני חמש-שש שנים, יש שם היום מספיק אוכל לכולם, יש חשמל, מכונות מתקדמות, וכולם מחייכים. מאז שסדאם נפל, הכורדים חיים מצוין, ומנהלים חיי חקלאות ומסחר פעילים".

אתה מכיר ישראלים שנסעו לבגדאד?

"אני יודע על יהודים עיראקים מרמת-גן ומאור-יהודה, שנכנסו לאחרונה לבגדאד. פגשנו אותם בדרך. הם מתגנבים כיחידים, לא יכולים להגיע לשם בקבוצות".

לא נראה לך מפחיד?

"מספיק שיודעים עיראקית או כורדית, ואין בעיה. הכול שם בלגן, אף אחד לא שואל שאלות".

באיזה מטבע משלמים?

"בדולרים, כי אין להם בעיה להחליף כסף. כשנכנסנו לכורדיסטן הדולר היה שווה 13.5 דינר עיראקי, כשיצאנו אחרי שבוע הוא כבר הגיע ל-8.5. הכורדים מחכים שהוא יגיע ל-2, כמו שהיה פעם".

עד מתי הייתם שם?

"ביום שני בצהריים, שבוע אחרי שנכנסנו, כבר יצאנו מעיראק. בלילה הגענו לדיארבקר, שם לנו שני לילות. ביום רביעי נסענו לאיסטנבול, לנו שם עוד לילה וטיילנו בשווקים. ביום חמישי כבר היינו בבית". ?