"לתהליך קבלת ההחלטות אין שום קשר לכלכלה"

"הבעיה שלנו היא לא הכלכלה, אלא הדינמיקה של קבלת ההחלטות והקיבעון המחשבתי שבו מצויים אלה שמקבלים את ההחלטות החשובות. אחרת, אני לא מצליח להבין אין הגענו למצב שבו אנו מצויים כיום". כך מתאר מיכאל גנור, מנכ"ל GPI, המייצגת בישראל את בנק ההשקעות האוסטרי Volksbank , את המצב השורר כיום מבחינת יזמות עסקית בישראל, שמקורה מחוץ לגבולות המדינה.

לאחרונה עלו לסדר היום הציבורי לא מעט פרויקטים, בעיקר תשתיתיים, שדרכי המימון שלהם הכניסו לז'רגון היומיומי את ה-BOT ו-PFI. משום מה, פרט לאותיות הלועזיות במילים אלה, אין לפרויקטים הללו ולו נגיעה אחת לחברות זרות, כמעט. אחרי הכל, Chick הקנדית השקיעה בכביש חוצה ישראל, אך לא לפני שקיבלה ערבויות ממשלתיות מפליגות. כך גם פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, שעובר מחלות ילדות לא קלות, ועוד לא הזכרנו את פרויקט הרכבת הקלה בת"א, בו המכרז עוד לא הסתיים.

גם השר במשרד האוצר, מאיר שטרית, הביע תרעומת על המצב הקשה. בכנס של המרכז הישראלי לניהול (המי"ל) שנערך לאחרונה, אמר שטרית: "לצערי, המדינה ממציאה את הגלגל מחדש, וזה מקור כל הסיבוכים בפרויקטי תשתית של BOT ו-PFI. חלוקה לא נכונה של הסיכונים עלולה לסבך כל פרויקט, כפי שאנו רואים מדי פעם. הרגולציה של בנק ישראל יוצרת קשיים חמורים לקבלת המימון, ואנחנו כבר לקראת העברת מהלך שבו גופים מוסדיים ייכנסו גם כן לתמונה".

לדברי גנור, "נוח לנו להאמין שהאינתיפאדה היא הסיבה לכל צרותינו. ברור שהיא לא עוזרת, אבל היא בוודאי לא הגורם העיקרי למצב שלנו. יו"ר טבע, אלי הורוביץ, אמר שהגיע הזמן לקבל החלטות, והוא מכיר את השוק הישראלי הרבה יותר טוב ממני. המרקם שאנחנו מדברים עליו אינו מרקם עסקי שניתן לבנות עליו את המערכת. זה פשוט לא עובד.

"במדינת ישראל יש פוטנציאל גידול לא פחות מצ'כיה, הונגריה או פולין. אין כל סיבה שמדינת ישראל לא תצמח בקצב של 6%-5% בשנה. ההון האנושי בארץ הוא מהטובים בעולם. תראה מה אנחנו מצליחים לעשות במזרח אירופה, אין שום סיבה שהכסף הזה ילך לשם. אם את אותה חוכמה ואותה אנרגיה היו משקיעים במדינת ישראל, היינו נראים אחרת לגמרי. מי שלח אותם לשם? אך ורק המדינה. צריכה להתקיים רעידת אדמה, שתזעזע את כל המערכת, אחרת כלום לא ישתנה".

GPI מייצגת את Volksbank בעיקר בהשקעות במדינות מרכז אירופה דוגמת צ'כיה, הונגריה, סלובקיה, פולין, בולגריה ורומניה. הבנק האוסטרי הוא בנק בינוני בגודלו, כשבמרכז אירופה לבדה הוא מחזיק בפורטפוליו של כמיליארד אירו. בשנים האחרונות הוא ליווה לא מעט פרויקטים של יזמים ישראלים במרכז ומזרח אירופה, בהם השקעות של מוטי זיסר, יעקב אנג'ל, אפריקה-ישראל, רמט, ב.ס.ר אירופה, אלקטרה נדל"ן, שקם נדל"ן ונכסי אזורים.

גנור: "הייצוג שלנו הוא למימון נדל"ן למרכז אירופה. המכניזם שלנו מבוסס על משקיעים ישראליים המביאים הון עצמי, הזדמנויות עסקיות שאנחנו או היזמים מביאים, ואנחנו מספקים את המימון הבנקאי המרכזי. המימון הבנקאי הוא מסוגים שונים, החל מהשקעות סיד ו-Mezzani בקצה האחד, וכלה בשותפות מלאה ובמיזמים משותפים.

"בהשקעות שלנו השותף הישראלי הוא זה שמוביל את המהלך ואנחנו השותפים הפיננסיים שלו, ולמעשה משלימים את ההון בצורות שונות. ישנם מקרים בהם אנחנו משתפים פעולה עם בנקים אירופים נוספים, בעיקר בסינדיקציות, אך בנקים ישראלים אינם נוטלים חלק במשחק שלנו, בעיקר בגלל קווי האשראי הקצרים שלהם יחסית".

גלובס: היה לכם ניסיון בעבר של כניסה לשוק הישראלי, אך משום מה הוא לא צלח.

גנור: "נכנסו בעבר לפרויקט של בניית מתקן לשריפת אשפה בדרום יהודה ביוזמת מדינת ישראל, ולצערי נכווינו קשות. הצלחנו להביא 150 מיליון דולר, ואז, ביום בהיר אחד - אחרי השקעה של מאות אלפי דולרים בבדיקות היתכנות, בניית תוכנית עסקית, אינספור מפגשים ומצגות - פנו אלינו נציגי המדינה ואמרו לנו שהוחלט לסגת מהרעיון, תודה רבה ולהתראות. זה משהו שלא מקובל באף מקום, ולצערי זה הותיר רושם רע מאוד על המשקיעים הזרים שחברו אלינו.

" פנינו למשרד התמ"ס וביקשנו פיצוי של כ-10% מההוצאות, על מנת שיישאר טעם טוב. אחרי הכל, השקענו לא מעט כסף, ולא רצינו להיוותר עם ההרגשה שטרקו לנו את הדלת בפרצוף, אחרי שמדינת ישראל שהזמינה את הפרויקט, החליטה לבטל אותו בסופו של דבר ולא הכניסה את היד לכיס. לצערי אנחנו לא סין, וישראל לא מצאה לנכון לפצות אותנו ולא בדולר אחד".

- אני לא מבין על מה הטרוניה. אחרי הכל, נכנסתם לפרויקט על כל סיכוניו.

"לא מדובר כאן בחברות שלקחו סיכון מושכל של כניסה לפרויקט ואפשרות של אי הצלחה. מדובר במספר מצומצם של קבוצות, שעברו מספר שלבים והיו כבר ממש לפני סגירה סופית, ואז הוחלט לבטל. בעולם בכלל מקובל לממן פרויקטים מסוג זה, לפחות את החלק הראשוני עד חתימת החוזה. הדבר מאוד פשוט - יש תקציב קבוע מראש, היזם צריך לשבור איתו את הראש, לשלם למי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה על מנת להגיע למועד חתימת החוזה במצב של מוכן לפעולה.

"אם מישהו היה זוכה ומוציא את הפרויקט לפועל, אף אחד לא היה פוצה פה. אבל פה פשוט ביטלו את הפרויקט בלי להניד עפעף, ואחר כך מתפלאים למה משקיעים זרים מדירים את רגליהם מכאן. שום הון שבעולם לא יחזיר את אותם משקיעים לנסות ולהשקיע בארץ שוב אחרי החוויה שהם עברו. יזמים ומשקיעים בעולם לוקחים בד"כ בחשבון סיכוני שוק ולא סיכונים פוליטיים.

"בנקים בעולם מתעסקים יום יום ב-Project Finance, ומילים יפות כמו BOT ו-PFI קל מאוד לומר, אבל אני לא מכיר במדינות עם רמת דירוג אשראי וסיכון עסקי כמו ישראל אפילו פרויקט אחד אמיתי מהסוגים הללו .דבר ראשון צריך פרויקטים. איך לפתור את המכניזם של המימון הפיננסי, זה כבר סיפור אחר".

- איפה לדעתך הבעיה שלנו?

"אני לא מכיר את תהליך קבלת ההחלטות באוצר, אבל יש לי תחושה לא טובה לגבי המתרחש שם. איך זה שבמדינות שקמו מחדש, הלכה למעשה לפני עשור, מדינות כמו הונגריה, צ'כיה ופולין, יש כבר שדות תעופה מודרניים עם שרוולים. מה, הם יותר חכמים מאיתנו? יותר מוכשרים מאיתנו? ההיפך הגמור, אם מותר להתבטא כך. הם עשו דבר מאוד פשוט - העלימו את הסיאוב הביורוקרטי שאנחנו כל כך משמרים.

"לפני כעשר שנים טסנו לפראג לדון בפרויקט הקמת שדה תעופה. הגענו לבניין ממשלתי ענק שהיה כמעט ריק מאדם. עלינו לשר הממונה, הוא הציג בפנינו צוות של יועצים: משפטי, פיננסי, תכנוני וזהו. רק מולם עבדנו ולא היינו צריכים לרוץ בין משרד למשנהו. הם פתרו את הבעיות. אפילו חוברת הדרישות היתה מגוחכת במושגים שלנו, 50 עמודים לכל היותר. החוברת הגדירה את הדרישות המדויקות, הוא לא שאל מה מחיר הכסף או מי היזמים, רק דבר אחד - ההתחייבות לתאריך פתיחת השדה והעמידה שלו בדרישות. לא עניין אותו בכלל מאיפה הכסף. לי אין כסף, הוא אמר, אני ערב לכך שאני סולל כביש גישה לשדה התעופה, אישורים סטטוטריים ותכנוניים וזהו. אצלנו, בלי להשמיץ אף אחד, אנחנו כנראה חיים בתפיסה ובמדיניות של מזרח אירופה שלפני 1989".

- האם מדובר בקיבעון מחשבתי או באינטרסים?

"לדעתי, העניין נעוץ לא מעט באינטרסים של פקידות ממשלתית, משפטית, מקצועית - לא חסרים אנשים שמושכים בחוטים לכיוונים שלהם. מדובר, לדעתי, בעשרות בודדות של אנשים, אך הם יושבים במקומות הנכונים ומושכים בחוטים הנכונים.

"לא יעלה על הדעת, שראש ממשלה בישראל צריך לבזבז את זמנו על פתרון בעיות בפרויקטים ספציפיים. לא בשביל זה הוא יושב בראשות הממשלה. אריאל שרון לא צריך לעשות תיק תזכורת על מרכז טיהור שפכים או כביש - זה הרי מגוחך. ברגע שהתקבלה החלטה שמדינת ישראל תייצר כך וכך קוב מים, במחיר ספציפי לתאריך ידוע, העניין צריך להיות מנוי גמור. אין צורך להכתיב טכנולוגיה, יזמים, עלויות הקמה והשד יודע מה".

- איך זה עובד באירופה? הם הרי בנו חצי יבשת בעשר שנים יש מאין.

"הדוגמא הטובה ביותר לכך היא EBRD) European Bank for Reconstruction and Development). זהו, למעשה, בנק הפיתוח והבנייה של אירופה, שהוקם על-ידי מדינות מערב אירופה בשנת 1991, לטובת שיקום מדינות מזרח אירופה לאחר קריסת מסך הברזל. הבנק הוקם בהשקעה של 10 מיליארד דולר, ששימשו אחר כך כמימון התחלתי בפרויקטים בהיקף של למעלה מ-100 מיליארד דולר.

"ברגע שיזם או בנק נכנסים לפרויקט, והם יודעים שה- EBRD בפנים, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אפילו אם ה-EBRD השקיע 5 מיליון דולר בלבד, ברור לכולם שהוא השקיע את הסכום המסוכן ביותר, והוא לא יאפשר לפרויקט ליפול, גם אם הוא צריך להשקיע אחר כך עוד 5 מיליון דולר. חותמת הכשרות שלו חשובה לו יותר מכל, ולכן הוא מהווה ערובה ובטוחה לכל מי שנוטל חלק במשחק".

- האם גוף כמו EBRD יכול לקום גם בישראל?

"עקרונית כן. לא חסרים יהודים טובים בעולם שמוכנים להשקיע בארץ הקודש, ועל אחת כמה וכמה אחרי שסופקו לנו הערבויות אמריקניות. היזמים והבנקים צריכים להאמין, שהם לא נתנו את הכסף לממשלת ישראל, אלא לתאגיד. התאגיד רואה לנגד עיניו את השורה התחתונה, ללא שיקולים פוליטיים או מפלגתיים צרים. תאגיד רואה פרויקט בצורה שונה מממשלה. אפילו פרויקטים למגורים נחשבים בעיני ה-EBRD כפרויקטים של תשתית, מאחר שהם רואים בנדל"ן למגורים כתורם מרכזי לתל"ג של אותה מדינה.

"לצערי, אני כבר רואה את כל פקידי הממשלה שצועקים חמס על מנת למנוע זאת. מי יפקח, מי יקבע מה מותר ומה אסור, יקים ועדה על ועדה, צוות מקצועי - לכולם יש אינטרסים. הרי מה יעשו אותם אנשים, ילכו הביתה? במקום לבוא למיניסטר ולומר לו בפשטות: אתה רוצה בעוד שנתיים רכבת - תדאג לי בבקשה לאישורים הסטטוטריים הדרושים ותבוא עוד שנתיים לגזור את הסרט, אם עדיין תשב במשרד. זה בדיוק כמו לקנות רכב. אף אחד לא בא לחברת מרצדס או ב.מ.וו ואומר להם איך לבנות את רכביהם. אתה לא רוצה, אתה לא קונה, ואף אחד גם לא מכתיב לחברה באיזה מחיר למכור אותו. הדברים האלה אפשריים במדינות כמו ארצות הברית ומערב אירופה. אנחנו לא שם, ולצערי הבעיה הגדולה היא, שאנחנו רק חושבים שאנחנו שם".

- אם יש פוטנציאל בישראל, ועל כך אין עוררין, למה הזרים לא באים?

"ניקח לדוגמא בנק או קרן פנסיה גרמנית, העומדים בפני אלטרנטיבה של השקעה בנדל"ן מניב בוורשה, עם תשואה של 9%-8% בשנה, כשהדיירים הם הלקוחות גם בגרמניה ובאוסטריה, ובמידה והם לא בסדר אז הוא מנער אותם בקלות. זאת, לעומת השקעה בכביש, במדינה מזרח תיכונית, המוביל ממקום א' למקום ב' עם אותה תשואה. אם מדובר ביזם ציוני בנפשו, אז אולי הוא ישקיע, אבל אם מה שמעניין את המשקיע זו השורה התחתונה, הוא לעולם לא ינחת בנתב"ג, אלא אם כן הוא רוצה לעלות לרגל לירושלים. אנחנו נמצאים בטווחי מחירים אחרים לגמרי, ואת זה אנחנו לצערי לא מצליחים להטמיע.

"מוטי זיסר, למשל, הקים לאחרונה לא מעט פרויקטים במזרח אירופה במימון שלנו. נניח שהוא השקיע 50 מיליון דולר במרכז קניות במרכז קרקוב. לא אמרנו לו באיזה זווית לבנות או מה תמהיל הדיירים שלו. הדבר היחיד שנאמר לו הוא, כי התנאי לקבלת ההלוואה הוא היתרי בנייה עם כך וכך עוגנים שיבטיחו תזרים מזומנים - והכסף שלך. בישראל, לצערי, רוצים לקבוע ליזם מה הצבע, מה הזווית, ומי ימרח את הטיח. אני חי בישראל ואוהב מאוד את המדינה, אבל זו לצערי המציאות".

- מה בכל זאת יכול למשוך את העגלה מהבוץ?

גנור: "צריך ליצור בסיס חזק, והערבויות האמריקניות הן כלי מצוין לכך. לו מדינת ישראל היתה משתמשת בערבויות כבסיס למינוף פרויקטים אחרים במקום הערבויות שנתנה לכביש חוצה ישראל, התמונה היתה נראית אחרת לגמרי. לא צריך בשביל זה דוקטורט בכלכלה, לא צריך להבין בריבית או במינוף, צריך היגיון בריא. מי הם כל אותם היזמים הישראלים שמשקיעים בחו"ל? הם כאלה שיש להם ניסיון עשייה לא מבוטל, והם בוחרים לעשות את עסקיהם במקום אחר. מה שמדהים בכל הסיפור הוא, שאנחנו מדברים על כסף, אבל לתהליך קבלת ההחלטות אין שום קשר לכלכלה".