החושך שבסוף המנהרה

האפשרות של מדינה דו-לאומית בין הים ובין הירדן, על חורבותיהן של ישראל היהודית ושל מדינת-הדמה הפלסטינית, היא עכשיו סבירה יותר ממה שהיתה. בטווח הארוך היא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת.

אני כותב את המלים האלה בהשפעת מותו של אדוארד סעיד, ותחת הרושם של מאמרים בשניים מן העיתונים הידועים ביותר בארצות-הברית. בהפרש של יום אחד הופיעו קריאות מפורשות לפיזורה של מדינת ישראל בעמודי המאמרים של 'לוס אנג'לס טיימס' ושל 'כרישצ'ן סאיינס מוניטור'. המאמרים האלה אינם מבטאים את דעתם של העיתונים, אבל קצת קשה להאמין שהם היו יכולים להופיע שם לפני חמש שנים, למשל. הם מופיעים מפני שמשתנה בהדרגה האופן שבו נקראת המשוואה הישראלית-פלסטינית.

היא משתנה, מפני שהעולם משתנה. היא משתנה, מפני שאף כי העולם משתנה, ישראל אינה משתנה. זאת אינה ביקורת על מניעיה של ישראל, על צדקת עניינה, או על זכויותיה הטבעיות. זאת ביקורת על חוסר יכולתם של רוב הישראלים לנשוך את שפתיהם, ולהבין שסיכויי השיור שלהם תלויים לא בצדקתם, אלא ביכולתם להתאים את עצמם למציאות.

"לכבוש את דמיונו של האויב הישראלי"

אדוארד סעיד לא היה מן האינטלקטואלים הנערצים עלי. אינני מדבר על תרומותיו המופלגות לביקורת הספרות. אני מדבר על המידה שבה הניח למרירותו להשתלט על שכלו הישר. שנאתו העבירה אותו על דעתו, ונטלה ממנו את היכולת להשפיע.

אבל פרופ' סעיד אמר במרוצת השנים שני דברים, שהרעישו אותי. פעם אחת, לפני 15 שנה בדיוק, דיבר לא על "זכות השיבה", אלא על "זכות הסליחה". הוא רצה לשמוע את ישראל אומרת שהיא מצטערת על גורל הפליטים, והיא מתנצלת לפניהם. הוא רצה לשמוע אותה קצת פחות יהירה. הוא כמובן לא ידע מה הוא שח. כמעט כל הדיון הציבורי בישראל מורכב מביטויים של התחסדות ושל זעם קדוש.

עניין שני היה מסקנתו, בערוב ימיו, שלא תיתכן עוד חלוקה טריטוריאלית, והפלסטינים צריכים לוותר הן על המאבק הצבאי והן על התהליך הדיפלומטי. משימתם היא "לכבוש את דמיונו" של העולם, ו"לכבוש את דמיונם" של אויביהם הישראלים. במקום "פרגמטיות" ו"מעשיות" יהיה עליהם להציע "חזון מוסרי", "כמו בדרום אפריקה".

ההספדים לסעיד, לפחות בעיתונות האמריקנית, נטו להטעים עד כמה שולית היתה תמיכתו במדינה דו-לאומית. מה אירונית היא העובדה, שמאז מותו, לפני שלושה שבועות בסך-הכול, הופיע צירוף המלים "מדינה דו-לאומית" כנראה יותר פעמים ממה שהופיע בארבע השנים שחלפו מאז כתב סעיד מסה במגזין השבועי של ה'ניו-יורק טיימס' בזכות מדינה כזאת.

את המאמר הראשון כתב טוני ג'אדט, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ניו-יורק. גרסתו הארוכה של המאמר הופיעה ב'ניו-יורק ריביו אוף בוקס', כתב-עת אינטלקטואלי מכובד, שג'אדט הוא ממשתתפיו הקבועים. העיתון 'לוס-אנג'לס טיימס' פירסם בשבוע שעבר גירסה מקוצרת של המאמר הזה לרוחב כל עמודו האופ-אדיטוריאלי, תחת הכותרת המדהימה, "'המדינה היהודית' היתה לאנכרוניזם".

פרופ' ג'אדט הוא מקניט מקצועי, וכמה דעות קודמות שלו על הסכסוך הישראלי-ערבי עוררו רושם לא נעים. במסת ביקורת על ישראל, במאי 2002, הוא השווה אותה עם אלג'יריה הצרפתית ועם דרום אפריקה של האפרטהייד. את משכיליה הליברליים של ישראל הוא האשים, כי הם "רוחצים בנקיון כפיהם, ממש כמו פונטיוס פילאטוס", הנציב הרומאי העליון, אשר שלח את ישו אל הצלב.

ביקורת על האינטליגנציה הישראלית עשויה בהחלט להיות במקומה. אבל לא הצלחתי להבין מדוע היה עליו לקשט אותה ברמז תיאולוגי אנטישמי. אני חושב שיש לי עכשיו תשובה טנטטיבית: פרופסור ג'אדט משקף את התמעטות העכבות ביחס לישראל בין אינטלקטואלים מערביים. הוא שולח לנו רמזים, שעידן ההנחות הגדולות מגיע אל קיצו. עוד מעט ישראל תתחיל להידרש לשלם מחיר מלא.

כמו רומניה, כמו פולין, כמו הונגריה

מאמרו של ג'אדט בזכות המדינה הדו-לאומית כולל כמה פרספקטיבות מועילות. למשל, התזכורת, שרובנו משתמטים מפניה, שהציונות נבראה בצלמן של תנועות לאומיות במזרח אירופה ובדרומה בסוף המאה ה-19. כאשר התנועות האלה הגשימו את מטרותיהן, וכוננו מדינות חד-לאומיות לעמיהן, הן התמחו בגזילת זכויותיהם של מיעוטים. "ההגדרה העצמית האתנו-דתית של ישראל והאפליה שהיא נוהגת כלפי 'זרים' פנימיים" מזכירה לג'אדט את רומניה שבין שתי מלחמות העולם "יותר ממה שמישהו מוכן להודות".

אני חושב שהוא צודק. תרבותן הפוליטית של פולין, של רומניה ושל הונגריה בין שתי מלחמות העולם אומנם טבעה חותם דרמטי על הציונות, גם אם מעט מאוד ישראלים יודעים על מקורות ההשראה האלה, או מוכנים להודות בהם.

לפי ג'אדט, "בעייתה של ישראל איננה שהיא מובלעת אירופית בעולם ערבי, כפי שאחדים טוענים מדי פעם, אלא שהיא הגיעה מאוחר מדי. היא ייבאה פרויקט בדלני אופייני של אחרית המאה ה-19 אל עולם אשר נע קדימה, עולם של זכויות הפרט ושל חוק בין-לאומי. עצם הרעיון של 'מדינה יהודית' (...) מעוגן בזמן אחר ובמקום אחר. בקיצור, ישראל היא אנכרוניזם".

אני מודה שנשימתי נעתקה למקרא המלים האלה, וחזרה ונעתקה כאשר ראיתי את העימוד הדרמטי של ה'לוס-אנג'לס טיימס'. אינני בטוח שמלים כאלה, בגופן כזה, במקום כזה, נראו אי-פעם בתקשורת האמריקנית.

כותרת כמעט זהה הופיעה יום אחד קודם בעמוד המאמרים של 'כרישצ'ן סאיינס מוניטור'. זה עיתון קטן תפוצה (יחסית לאמריקה), אבל הוא נכתב ברצינות ונקרא ברצינות, בייחוד על-ידי אליטות לבנות של מעמד בינוני ומעמד בינוני גבוה.

שם כתבה בשבוע שעבר הלנה קובאן, פרשנית ותיקה על ענייני המזרח-התיכון, כי נוכחותם של "400 אלף מתיישבים יהודיים" בשטחים הפלסטיניים אינה ניתנת עוד לשינוי. המתיישבים האלה יוכלו להישאר, ובלבד שיסכימו כי הזכויות המוענקות להם יוענקו לכול. "היהיה זה סופו של חלום 'המדינה היהודית' החד-תרבותית? כן, אבל בארץ הקודש, כמו בדרום אפריקה, זו תהיה התחלה מבטיחה של פרק חדש בהיסטוריה האנושית".

מעניינת אגב העובדה שגם אצל ג'אדט, גם אצל קובאן, עצם הצירוף "המדינה היהודית" מופיע במרכאות. זה צירוף שגרתי בעיתונות הבין-לאומית. הוא מופיע זה שנים רבות, ואיש אינו מקיף אותו במרכאות. עכשיו המרכאות מתחילות להסתנן, ופעמון האזעקה מתחיל להישמע.

ועכשיו, אברום-בורגיזמים

קולו של אברהם בורג נשמע בזמן האחרון מניו-יורק ועד לונדון בעניין "סוף הציונות". הוא כתב רשימה ב'ידיעות אחרונות', שבה קרא לראש הממשלה לדבר אמת, ולהעמיד את אזרחיו על חומרת הברירה: בין דמוקרטיה עם שטחים ובין מדינה יהודית, בין מדינה יהודית עם שטחים ובין דמוקרטיה.

מה שנשמע יחסית טוב בעברית מודרנית - כולל הצרימות וסימני הקריאה וההגזמות הרטוריות והרמות הקול ותנועות הידיים האגרסיביות והצדקנות וההתחסדות וההתפנקות והאגוצנטריות - נשמע קצת פחות טוב באנגלית. מה חבל שדברי חכם אינם יכולים להימסר בנחת וביישוב דעת.

אבל אחרי הסינון הקפדני של כל האברום-בורגיזמים הלא-מבוגרים נשאר רעיון חשוב ומועיל: הגיעה שעת הבחירה. דברי בורג העניקו השראה למאמריהם של ג'אדט ושל קובאן, והם נקראים ונשמעים בין יהודים ולא-יהודים.

המדינה הדו-לאומית עומדת לצאת מן השוליים הסהרוריים שבהם התחבאה מאז הטיף לה 'השומר הצעיר' באמצע שנות ה-40. היא צוברת תאוצה ולגיטימיות, ועוד מעט, עוד מעט קט, היא תתחיל להתדפק על השערים.

פעם היו לישראל מנהיגים בעלי הבנה היסטורית דקה, אשר העמידו פנים שהם פרובינציאליים ("לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים", אמר בן-גוריון, ונהג בדרך כלל להיפך, תודה לאל). כיום עומדים בראש ישראל מנהיגים פרובינציאליים, המעמידים מדי פעם פנים ששיג-ושיח להם עם שר ההיסטוריה.

המחיר יהיה איום ונורא. בפעם הראשונה מתחיל להתחוור במלוא קדרותו החושך שבסוף המנהרה.

מקורות לרשימה זו, ורשימות קודמות של יואב קרני, אפשר למצוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il