גראונד זירו: ועכשיו עולה שאלת הצפיפות במרכז הסחר העולמי החדש

פרסום תוכנית האב זה מכבר, עורר מחדש את השאלה המרכזית לגביה, האם התוכנית מציעה מספר גדול מדי של מבנים גדולים על פני שטח קטן מדי.

"הבניינים ייצרו את מעבר הולכי הרגל הצפוף ביותר בהיסטוריה", כך אמר הארכיטקט הישראלי העושה בניו יורק, אלי עטיה, לעיתון הניו יורקי Newsday. עטיה נחשב לאחד המבקרים הגדולים של התוכנית לגראונד זירו, ובשנים האחרונות הוא תכנן מספר רב של גורדי שחקים בארה"ב וישראל.

למרות החששות של המבקרים על הגדלת הצפיפות, עורכי התוכנית טוענים, כי התוכנית, לא רק שלא תיצור צפיפות גדולה יותר, אלא תהיה צפופה עוד פחות מהמותר בחוקי התכנון והבנייה בעיר, חוקים שאינם נוגעים לבעלת הקרקע, רשות הנמלים והרכבות של ניו יורק וניו גרז'י.

לגבי השאלה מי צודק, התשובה טמונה בדרך בה מודדים את השטחים. מתכננים של האיגוד לפיתוח דרום מנהטן, שהוקם לצורך הוצאת התוכנית לפועל, טוענים כי הדרך הנכונה היא למדוד את כל מרכיבי התוכנית, בכללם השטחים המסחריים, אתר ההנצחה, השטחים הפתוחים והרחובות. במדידה כזו הם מגיעים ליחס צפיפות (השטח הבנוי מחולק בשטח התוכנית) של 12.2 והוא נמוך מהתקן שעומד על 15.

"התוכנית מתייחסת לפיסת קרקע אחת בבעלות אחת", אומר המתכנן הראשי של האיגוד לפיתוח דרום מנהטן, אנדרו ווינטרס. לדבריו, כל אחד מהמגדלים פונה לשטח ציבורי פתוח גדול מאוד.

אך על מנת לקבוע את היחס בין כל מגדל והשטח הסובב אותו, יש צורך לחשב את התכסית של כל בלוק. על פי מדידה זו, שטח הרצפה של כל אחד משטחי המסחר המתוכננים, עולה על התקן הקבוע בחוק בצורה ניכרת, קובעים מבקרי התוכנית.

כך למשל, אחד המגדלים הנקרא מגדל מספר 2, עתיד להיבנות על שטח של 2.8 מיליון רגל רבועה והוא כולל 600 אלף רגל של שטחי מלון, היחס המתקבל הוא 37.8 על פי חישובי עטיה, יחס גדול מפי 2 מהיחס המותר.

מרכז הסחר העולמי המקורי שהתאדה בהתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, היה ביחס של 14, השטח של מרכז רוקפלר במרכז מנהטן נע בין 12 ל-15, ואילו היחס של תחנת הרכבת המרכזית בעיר, ה"גרנד סנטרל" הוא 15. "התוכנית תיצור את אחת הסביבות האורבניות הגרועות ביותר בעיר ובמדינה", אומר עטיה, שהציג לניוזדיי את הממצאים שלו בעזרת תוכנת מחשב המבוססת על תוכנית האב שאושרה. "לא מדובר במספרים אבסטרקטיים, יש להם השלכה מהותית על הסביבה ועל האנשים ההולכים שם", הוא מציין.

עטיה חולק גם על החישובים שהציגו באיגוד לפיתוח דרום מנהטן. "כל עוד רחובות העיר חוצים את שטח התוכנית, לא ניתן להתייחס אליה כאל מקשה אחת.

הזכויות מגיעות עם הקרקע ולא עם בעל הקרקע. לא מדובר בתוכנית בעלת תכסית אחת, אלא ארבע תוכנית עם ארבע תכסיות שונות ולא כמו במרכז הסחר העולמי שעמד כמקשה אחת", מציין עטיה.

פרופסור אטל שיפר, יועצת תכנון ונשיאת איגוד התכנון האמריקני, אמרה לניוזדיי, כי החישוב של כל "בלוק" בנפרד חשוב לא פחות מהתכנון הכללי של התוכנית. כל חלק בתוכנית ייבנה, לדעת שיפר, בזמן אחר לשימוש אחר ובתכנון אדריכלי אחר.

"בהחלט ניתן לתאר את המצב בשטח כפי שמתאר זאת האיגוד לפיתוח דרום מנהטן, אבל חייבים לתת את הדעת גם לתכנון האינדיבידואלי של כל בניין, הסובב אותם, בכלל זה הכבישים" ציינה שיפר, המשמשת גם כמרצה באוניברסיטת קולומביה בעיר. "הם מחשבים הכל, דבר נכון כשלעצמו, אבל חייבים לבצע את המדידות האחרות גם כן", ציינה.

על פי חוקי התכנון והבנייה של העיר ניו יורק שהתקבלו בראשית המאה ה-20, "איזור תכנון" הוא פיסת קרקע התחומה בבלוק אחד או בבעלות אחת. "בלוק" מוגדר על ידי הרחובות התוחמים אותו או על פי גבולותיה המוניציפליים של העיר.

מתכננים וארכיטקטים ציינו, כי יחס גובה עשוי לבוא לידי ביטוי בחדירה מועטה של אור שמש ופעילות מוקטנת של מיזוג אוויר, מדרכות צפופות מאוד, נזקי רעש ופקקי תנועה, שבלאו הכי מאפיינים את כל איזור הדאון טאון בכלל ואיזור וול סטריט בפרט. הפתרון הוא ליצור פלאזות סביב המבנים ולצמצם בבנייה לגובה.

בהינתן השטח הגדול אותו מתכננים, יחד עם הגבהים אליהם רוצים המתכננים להגיע, טוענים המבקרים, כי אין יותר מדי מקום לטעויות ואין מרווח גדול מדי למשחקים של שטחים פתוחים וחדירה של אור שמש למתחם.

לדברי פול גולדשטין, המנהל האיזורי של דרום מנהטן, למתכננים יש פחות שטח עליו הם יכולים לתכנן ולמקם את אותה כמות שנבנתה במרכז הסחר העולמי המקורי.

" הם דוחסים הרבה מאוד לשטח קטן יחסית, וכמובן צריך להוסיף לכך עשרות אלפי עובדים, אתר הנצחה, מוזיאון וכדומה", מציין גולדשטין בפני ניוזדיי. "יש כל כך הרבה סיבות ואטרקציות להגיע למקום, כך שעל המתכננים לבדוק היטב כיצד הם ימנעו פקק תנועה אנושי אחד גדול", הוא מציין.

בנוסף לביקורת אותה מותח עטיה, קבוצת ארכיטקטים,New York new Visions, ביצעה בחודש יולי שורה של חישובים המבוססים על תכסית של בלוקים נפרדים, והגיעה לתוצאות דומות לאלו של האחרים.

לדברי ברוס פאול, החבר בקבוצה, האיזור הצפוף ביותר כיום במנהטן הוא שדרות ברודווי ורחוב 42, עם יחס הצפיפות של 35, שם הצליחו היזמים לעקוף את חוקי התכנון והבנייה, מאחר והפרויקטים נתמכו על ידי הממשל המדינתי והפדרלי, בדיוק כמו במקרה של מרכז הסחר העולמי החדש.

יחד עם זאת הוא מציין, שטחי הקרקע באיזור טיימס סקוואר מגיעים לכשליש מגודל השטח בגראונד זירו, והבניינים הם בגובה נמוך בכמחצית מזה המתוכנן למרכז הסחר העולמי.

"הדבר שבאמת מפחיד הוא, שאף אחד לא העריך כיצד יהיה זה ללכת ברחובות הסובבים את המגדלים המסיביים הללו", מציין פאול. "היחס בין הגובה לרוחב עשוי להיות גדול עוד יותר מהקיים כיום באיזור וול-סטריט, עובדה שהביאה אותנו לקבוע את הסטנדרטים של ימינו", הוא הוסיף".

לדברי ווינטר, המתכננים בוחנים כיצד לבנות את המגדלים והשטח הסובב אותם, כך שהתנועה לא תהיה צפופה.

גרג טרוור, דובר מטעם רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי, הפנה את השואלים לאיגוד לפיתוח דרום מנהטן. היזם, לארי סילברסטיין, המחזיק בזכויות החכירה של מרכז הסחר העולמי, לא התייחס לנושא כלל.

בתוך כך, בראשית החודש הכריז סילברסטין על שלישיית הארכיטקטים שייטלו חלק בתכנון המחודש של גראונד זירו, יחד עם האדריכל היהודי, דניאל ליבסקינד, שתוכניתו מהווה למעשה את תוכנית האב למרכז הסחר העולמי החדש.

השלישייה תכלול את לורד נורמן פוסטר הבריטי, שהתחרה אף הוא עם תוכנית משלו על עיצוב מרכז הסחר העולמי והפסיד, פומיהיקו מאקי מיפן והארכיטקט הצרפתי, ז'אן נובל, שיעבדו יחד עם ארכיטקט הבית של סילברסטיין, דייויד צ'יילדס.

צ'יילדס יהיה זה שיתכנן יחד עם ליבסקינד את "מגדל החירות" שיתנשא לגובה של 1,776 רגל, ויהווה את מרכזו של הפרויקט הגרנדיוזי.

לדברי סילברסטין, מדובר בשורה של ארכיטקטים מהמעלה הראשונה ומהצמרת העולמית, שיונחו על ידי ליבסקינד עצמו, שישמש כמתכנן העל של התוכנית.

"אנחנו מתחילים מאפס", אומר פוסטר שתכנן מספר רב של גורדי שחקים ברחבי העולם, בהם מגדל הרסט שייבנה במרכז מנהטן, מטה הבנק הגרמני קומרצבנק בפרנקפורט, ומטה בנק ההשקעות HSBC בלונדון והונג-קונג. בנוסף, תכנן את שדה התעופה החדש בהונג קונג, שנבנה כולו על אי מלאכותי, את גשר המילניום בלונדון, ואת בניין הפרלמנט החדש בברלין.

בין עבודותיו של מאקי ניתן למצוא את מטה חברת התקשורת היפנית Asahi Broadcast בטוקיו.

את עבודתו של נובל ניתן לראות בפריז, שם תכנן את מטה חברת התכשיטים קרטייה, כמו גם את המכון הערבי בעיר האורות, ואת בית האופרה בליון.