בין שינקין לאשדוד, המוזיקה הערבית פורחת

במהלך השבועיים הקרובים, באופן מפתיע, יעלו בישראל שני פסטיבלים מוזיקליים שונים בעלי נושא משותף ושמות כמעט זהים. הראשון, "לילות עוד בתל אביב-יפו", יחל ביום חמישי הקרוב ה-6 בנובמבר, ואילו השני, "פסטיבל העוד 2003", יחל שבוע מאוחר יותר ב-13 לחודש בירושלים. כפי שניתן להבין משמות הפסטיבלים, שניהם יציגו את המוזיקה הקלאסית הערבית המנוגנת בישראל ויעמידו את כלי הנגינה - העוד, במרכז הבמה. התמיהה לנוכח סמיכות האירועים גדלה עוד יותר כשמגלים שמי שיוזם ועורך את האירוע התל-אביבי, הוא אותו אחד שיזם לפני כ-4 שנים את הקמת הפסטיבל הירושלמי.

"למוזיקה הקלאסית הערבית יש קהל בכל הארץ" אומר בביטחון אלי גרינפלד, מפיק ויזם של אירועי תרבות מזרחית-ערבית. "יש בארץ פריחה גדולה מאוד בכל הקשור לתרבות הערבית. זה בא לידיי ביטויי בקונצרטים, בכמות המוזיקאים, במכירה של דיסקים ואפילו בבתי הספר ללימוד ריקודי בטן". ג'וזה קרסנטי, מנהל החנות למוסיקה אתנית של רשת "האוזן השלישית", גם מאשר את העניין המתגבר.

המון יאפים

גרינפלד, שהפיק עבור פסטיבל ישראל ערבי מוזיקה קלאסית ערבית כגון: "אום כולתום חוזרת" ו"קפה קהיר", מעיד על כך ש"הרבה פעמים אני רואה בקהל צעיר שהביא איתו את הסבא והסבתא להופעה, והוא אומר להם: 'אני יודע למה אתם מתגעגעים'. המוזיקה הזו, מכיוון שהיא מוגדרת כמוזיקת עולם, שינקנאית באותה מידה שהיא אשדודית. הקהל מורכב בחלקו מאנשים שמתגעגעים הביתה, אל צפון-אפריקה, בחלקו מצעירים שהמוזיקה מזכירה להם את סיני או מסתם אנשים שנזכרים בתקופות שבהן חגגנו את הפריחה שהביאה מדיניות השלום. ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים מבוגרים וצעירים והמון יאפים. אנשים היום סקרנים לגבי תרבויות חדשות ומוכנים להיפתח אליהן. זהבה בן היא גיבורת תרבות אשכנזית. היא נמצאת היום בקונצנזוס וכדי להגיע לשם היא חצתה הרבה מאוד גבולות, שמסתבר, לא ממש קיימים אצל הקהל".

באופן לא מפתיע, זהבה בן מופיעה בפסטיבל התל-אביבי שמפיק גרינפלד בערב מחווה לאביה שהיה בונה ונגן עוד. אירועים נוספים בפסטיבל: "רכבת לילה למזרח", ערב של מוזיקה ערבית, אנדלוסית, מרוקאית וטורקית בהשתתפות הזמרות לינט, יסמין לוי ושפרה פרץ ואנסבל תזמורת נצרת; מופע חדש של שלמה בר ("הברירה הטבעית") המבוסס על זמירות ופיוטים; ו"קברט יפואי", מופע אתנו-ג'אז עם להקת התיאטרון הערבי-יהודי ביפו. במופע המרכזי של הפסטיבל יושק גם הדיסק החדש, "שיאי הקלאסיקה של אום-כולתום", המציין 100 שנה להולדתה של הזמרת המיתולוגית, בביצוע התזמורת הערבית של נצרת עם הסולנית לובנה סלאמה. הדיסק ייצא בלייבל "מגדה" של "האוזן השלישית".

הלייבל, שחרט על דגלו קידום מוזיקה ישראלית אתנית, זוכה להצלחה מפתיעה, ומהווה ציון דרך בלגיטימציה של המוזיקה הערבית בישראל. בין השאר הוציא הלייבל (שגם אותו מנהל קרסנטי) אלבומים לתזמורת האנדלוסית הישראלית, אנסבל מזרח-מערב וליאיר דלאל, מוזיקאי ישראלי המנגן מוזיקה ערבית וזוכה להערכה והצלחה בכל העולם. בכל ההרכבים, כמעט מיותר לציין, מנגנים ערבים ויהודים במשותף. "אני חושב שהאסימון נפל אצל הרבה אנשים וסוף-סוף הם הבינו שהם נמצאים במזרח התיכון ושהצליל האתני הוא הכי מתאים לאזור שלנו מבחינה גיאוגרפית, אקלימית ואנושית", אומר קרסנטי. "אנחנו לא יכולים להגדיר את עצמנו כאירופה ובטח לא כארצות-הברית, לא גיאוגרפית ולא תרבותית. כשאני הגעתי לכאן מאירופה החלפתי במובנים מסוימים את הזהות שלי. המקום הזה משפיע על האנשים שנמצאים בו ועל התרבות שהם יוצרים. אין טעם ואין סיבה לברוח מזה".

רוצים שלום

עושה רושם שעבור רבים מהעוסקים בסוג המוסיקה המדובר, הפעילות האמנותית היא ביטוי של תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות מוצקות. בהצהרת הכוונות של "מגדה" מצוין שמטרתו המוצהרת של הלייבל היא "לשלב בין ההבעות המוזיקליות של הקבוצות האתניות השונות שחולקות את המזרח התיכון ולקדם את תהליך ההתקרבות וההתפייסות ביניהן". גם היוזמות התרבותית של גרינפלד מונעת מאידיאולוגיה דומה: "הפעילות שלי קוראת לתרבות של שלום, פיוס והתקרבות. אני יודע שכולם מצביעים כל הזמן על הסכסוך שבו אנחנו נמצאים. אני בוחר להצביע על מקומות המפגש הטבעיים לחלוטין בין יהודים וערבים. יותר משהחיבור בין תרבות יהודית-ערבית-ישראלית הוא אנטי-אמריקאי, הוא בא להצביע בעד המקום שאנחנו נמצאים בו".

מי שמעדיף להשאיר את הפוליטיקה מחוץ למוזיקה, במידה והדבר אפשרי, הוא תייסיר אליאס. אליאס, אחד מנגני העוד והכינור המוערכים בישראל, וראש המחלקה למוזיקה באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים מאמין שטובת המוזיקה היא מעל לכל. "מה שעומד לפני כל הזמן הוא האיכות של המוזיקה. צריך לעשות אמנות טובה לפני הכל ולכן אני לא בוחר נגנים רק בגלל שהם יהודים או ערבים. האיכות המוזיקלית היא הפרמטר היחיד, ולכן זה לא עניין פוליטי. לצערי הרב אני יודע שיש הרבה אנשים שמשחקים על הגל הפוליטי ועל הקיטש הזה של הדו-קיום. האיכות של המוזיקה היא בתחתית סדר העדיפויות שלהם וזה מצער. בא מישהו ואומר 'יאללה, ערבים ויהודים, בואו נעשה הרכב ונדבר על דו-קיום', והוא שוכח את המוזיקה מאחור. אם אתה רוצה לעשות דבר כזה לך להיות פוליטיקאי".

אליאס הוא אחד מהמנהלים המוזיקליים של "פסטיבל העוד 2003", הירושלמי, שמופק על ידי בית הקונפדרציה (אשר אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה, הוא עורכו האומנותי). הפסטיבל המושקע, מתבלט השנה בכמה שיתופי פעולה מעניינים המנסים לחבר בין המוזיקה הקלאסית הערבית לבין זרמים מוזיקליים שונים. במופע הנעילה של הפסטיבל, "רוקנ'עוד", יהיה שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין הזמר ברי סחרוף ליאיר דלאל ונגן כלי ההקשה זהר פרסקו. עוד שיתוף פעולה, אם כי לא ראשון, יהיה בין המוזיקאים הגליליים ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש לאהוד בנאי. "סלאמאת אירופה" הוא מופע שבו יפגשו המלחינים הישראלים רונן שפירא וויסאם ג'וברן וינגנו שירים בעברית וערבית. שיתוף פעולה נוסף יהיה בין אליאס בעוד לבין נגן ה"לאוטה" ("קרוב משפחה" של העוד) לוץ קירכהוץ. עוד בפסטיבל: המופע "הזמיר", במלאות 25 שנים למותו של עבד אל חאלים חאפז, ערב משירי אום-כולתום בביצוע הזמרת אילנה אליה ו"סיפורו של העוד", ערב עם שלמה ישראלי על ההיסטוריה של הכלי.

כדי להמחיש עד כמה הפכה המוזיקה הקלאסית הערבית ללגיטימית ורצויה בתרבות הישראלית מציין אליאס שאפילו האקדמיה למוזיקה, שעד לפני שנים לא רבות לימדה מוזיקה קלאסית מערבית בלבד, בחרה לפתוח את שנת הלימודים הנוכחית בקונצרט מוזיקה ערבית לעוד וכינור. אליאס יושב בימים אלו בוועדה של משרד החינוך לבניית תוכנית לימודים מוזיקלית לכלל בתי-הספר, יהודים וערבים כאחד. "אנשים מתחילים להתייחס למוזיקה ערבית כמוזיקה מכובדת שיש לה את ההיסטוריה שלה ואת השורשים שלה ויודעים שחוץ ממוזיקת חתונות ופופ יש מוזיקה ערבית קלאסית, עתיקת יומין, עם שורשים והיסטוריה מכובדת וכך מתייחסים אליה. זה נותן לי אישית את האופציה להופיע בישראל ובכל העולם ולהציג את המוזיקה שלי בצורה מכובדת".

גרינפלד מסכם באופטימיות קוסמית: "בתרבות היהודית-האירופאית תמיד מופיע הכינור שהאמא היהודייה כל-כך הקפידה שהילד שלה יילמד לנגן בו. העוד הוא כמו הכינור לאמא הערבייה. זה כלי נגינה שאיתו אפשר וצריך לנגן צלילי שלום. כלי נגינה הם הרבה פעמים סמל. הצבתו של העוד על במות מרכזיות, בירושלים ובתל-אביב, נותנת למוזיקה הערבית לגיטימציה שאולי תאפשר לנו הידברות טובה יותר עם הסביבה בה אנחנו חיים".