הסדום ועמורה עדיין לוקח בגדול

כנראה שכן. מאז שגראנדמאסטר פלאש והפיוריוס פייב התחילו לדבר למיקרופון את כתובות הגרפיטי המלקולם אקסיות שהיו מרוחות בסאבוויי ניו-יורק, על מכונות תופים פרימיטיביות ושני פטיפונים, עברו כבר הרבה מים. סצנת ההיפ-הופ האמריקנית הפכה לביצת הזהב הכי בטוחה של התעשייה, תוך כדי שהיא מוציאה מהגטו את האנשים הכי מוכשרים, וממציאה את הפופ מחדש ללא הרף.

אבל ההיפ-הופ השחור הצליח גם, באותה נשימה, לשווק לחמש יבשות את הדימויים הכי מבחילים שהכרנו בהיסטוריה הקצרה של הפופ המודרני.

בשנים האחרונות זה כבר הגיע לשיאים חדשים של נמיכות, כשאת דימוי הגנגסטר של העשור הקודם מחליף הדימוי החדש והנוצץ של הסרסור. זה שגם דופק את הביצ'ס הכי יפות וגם עושה מזה כסף.

כשפיפטי סנטס המוכשר הביא את הטרנד למקום הראשון במצעד, מגובה בווידאו שכולו מחווה לסרסורי אמריקה, העניין התחיל כבר ממש לבעס. וכשסנופי דוגי דוג, ראפר מופלא שאחראי על כמה מרגעי השיא של הפופ החדש ("דוגי סטייל"), הצהיר בראיון קידום מכירות שרעיית זונות זה תחביב ממשי שלו, אמרתי - חלאס, תודה על המוסיקה, אבל עם כל הכבוד לנקמת הגטו - על הגועל נפש הזה עדיף כבר לוותר.

ואז, בחודש שעבר הגיע האלבום החדש, הכפול, של אאוטקאסט והזכיר לי, בתוך שעתיים הכי מדהימות של מוסיקה חדשה שחוויתי השנה, שכנראה אי-אפשר לוותר, ושכנראה הסדום והעמורה הלא-מתנצל הזה של הגטו ראפ עדיין לוקח בגדול את השעמום הפוליטקלי קורקט שמנגן סביבו.

או אם להיות פשוט - החדש של אאוטקאסט מגמד באופן אכזרי את שכניו למדף. מרהיב, הרפתקני, סוחף, מפוצץ בלהיטים, בהפתעות מוסיקליות, בביטים מסחררים ובמלודיות נהדרות. אלבום קלאסי בכל קנה-מידה. חגיגה גדולה.

אאוטקאסט הם הדואו הכי שווה שיצא מהגטו בשנים האחרונות, הם אנדרה 3000 בנג'מין (דרה) ואנטואן פאטון (ביג בוי). שני הנערים האלה נפגשו בתיכון באטלנטה, הקימו את ההרכב וגויסו מיד לשירותה של חבורת המפיקים המוסיקליים, יצרני הלהיטים, "Organized Noise Productions".

מההתחלה, מ-1993, השניים נחשבו ל"מתקדמים" מוסיקלית ביחס לסצנה, אבל עברו שבע שנים ושלושה אלבומים, עד שהגיע המאסטרפיס של אאוטקאסט, "Stankonia", קרנבל דרומי מלוכלך ומסנוור של פאנק, טקנו, פסיכדליה ופופ, שהכתיר את השניים כתקווה השחורה הגדולה, וגם מכר מיליונים.

כך שהציפיות מהחדש שלהם היו גבוהות.

אבל הבשורה הראשונה שהגיעה בעניינו היתה מאכזבת, כשאנדרה בנג'מין וביג בוי החליטו שהפעם הם יפצלו כוחות ושירים ויוציאו תחת המותג אאוטקאסט שני אלבומי סולו באריזה אחת - "Speakerboxxx" של ביג בוי ו-"The Love Below" של אנדרה 3000.

שזה צעד מוזר ואקסצנטרי, שמצד אחד די מובן שיווקית, אבל גם הורס את התחושה של הרכב חי ופעיל. "דמיינו לכם", כתב יפה המבקר של אולמיוזיק קום, "את הביטלס מוציאים את התקליט הלבן כשתקליט אחד הוא משירי לנון והשני משירי מקארטני. זה היה הופך את הלבן של המופלאים לחוויה יותר קוהרנטית, אבל הרבה-הרבה פחות רומנטית".

ודווקא מבחינת המוסיקה, יש לנו תצוגת שיא של ה"לנון" ביג בוי, וגם של ה"מקארטני" אנדרה 3000. האלבום של ביג בוי, "Speakerboxxx", מציע הרפתקה צלילית בומבסטית. מבחינת החירות המוסיקלית, יש הרבה רעיונות טובים, שמסלקים זה את זה באינטנסיביות ובתכיפות כמעט זאפאית. גם תחושת הזוהר המזויף והמטונף, וטריק הדובר שמנותק מההתרחשות, מזכירים את העבודות הגדולות של פרנק זאפה המנוח והגאון.

ובכלל, על רוח הפאנק, טקנו וקברט ששורה ב-19 הקטעים הקצרים יחסית, והקווים המלודיים הסופר-מפותחים, נראה ש-"Speakerboxxx" הוא אלבום ראפ שיכול לשמח אפילו חובבי פינק פלויד. אולי אני קצת מגזים.

לגבי האלבום השני בחבילה, "The Love Below", של אנדרה 3000, השאלה היא, כמה הוא בכלל אלבום ראפ. יש כאן גם ראפ, אבל לא יותר ממה שיש כאן ג'אז או אפילו מוסיקה קלאסית.

בסך-הכול אלבום שירים אולטרה מודרני, שנשמע כמו התקליט שהייתם מתים לקבל מפרינס השנה. שזה אומר - שלושה שירי פופ מושלמים, "Hey Ya!" ,"Dracula's Wedding" (דואט אדיר עם קליס) ו-"Behold a Lady", בלדה חרמנית מטמטמת ("Spread"), פסיכדליה א-לה מרווין גאי ("Vibrate") ואווירה של הרמון מפוצץ בהורמונים, שמשתולל בתוך גופו של גברבר מצוין.

הביצועים המוסיקליים, או לה לה. אנדרה 3000 גם זמר מרהיב. 20 קטעים, שכמו באלבום השכן של ביג בוי, חפים מהמונוטוניות המצמיתה של אלבום הראפ המצוי, משדרים טיפה יותר גבוה בתוך אזור החלציים העסקני של גיבור הראפ המצוי, ומנגנים את המוסיקה הכי מסעירה בשטח. כולי התפעלות.

אאוטקאסט - "Speakerboxxx" ו-The Love Below"", הד ארצי