ארסוף פיתוח

העובדות שבלב העניין הן פשוטות, ואין מחלוקת ביחס אליהן: בשנות ה-30 קם במרכז הארץ יישוב קטן בשם ארסוף. שנים ספורות אחר-כך קם מצפון לו קיבוץ שפיים, אולי העשיר שבקיבוצי ישראל. בעשור האחרון צמחה לצדו מושבת מיליונרים מתוקשרת, שנטלה לעצמה את השם ארסוף, והותירה את היישוב המקורי עם הכינוי "ארסוף קדם".

עד כאן, סיפור נאה של תקומה ציונית: היאחזות מכאן, קיבוץ מכאן, ובורגנות מכאן. אבל העניין המטריד בסיפור הזה, הוא שארסוף - היישוב המקורי, לא שכונת הפאר - מעולם לא הוכר על-ידי המדינה. כמו עשרות היישובים הבלתי-מוכרים של הבדואים בגליל ובנגב, הוא לא נמצא על המפות. הוא אינו מהווה כתובת מוכרת. הוא אינו זכאי לתקציבים, למוסדות, לפיתוח. למעשה, כמעט מכל בחינה פרקטית, הוא אינו קיים.

העדות הקלושה היחידה, שיכולה לסתור את אי-קיומו של ארסוף-קדם, היא עצם הימצאותו בשטח. את "ארסוף קדם" ניתן לראות מכביש חיפה-תל-אביב: קומץ הבתים הצנועים, הנטועים בין עצים גדולים ושבילי עפר, עושה רושם של כפר קטן ומטופח. אבל 30 המשפחות הגרות בו רוצות הרבה יותר: הן רוצות שמוסדות התכנון יכירו בהן, שהמועצה האזורית תפסיק לרדוף אותם עם צווי הריסה, וחשוב לא פחות - שייתנו להן ולכל שאר 800 בעלי הקרקע הפרטית, שרכשו את אדמותיהם הרחק במאה הקודמת, לממש את זכויותיהם במקום.

תושבי ארסוף-קדם צריכים נשמה של יוגי הודי כדי שלא להתפוצץ מזעם: לפני כחודש אושרה תוכנית המתאר המחוזית תמ"א 3/21, שהגדירה את השטח עליו עומד היישוב כגן לאומי וכשמורת נוף. המשמעות הפרקטית המיידית היא איסור על כל בנייה כמעט. אבל בעוד שהקרקע שלהם הוגדרה כאסורה בפיתוח, ממשיכים השכנים ליהנות מאחוזי בנייה מפליגים - או לחלופין, מעצימת עין של מוסדות התכנון.

כמה קילומטרים בלבד מארסוף-קדם מתכננים מינהל מקרקעי ישראל ועיריית הרצליה הקמת שכונה ובה אלפי יחידות-דיור, 600 חדרי מלון ומרכז מסחר - כל זאת בשטח של כ-600 דונם, שעליהם עמד פעם המפעל המזהם של תעש. תוכנית דומה תוכל לתכנן גם בזק, שגם היא זכתה להסדר מפליג עם המדינה (בשני המקרים הללו הקרקעות הועברו למחוז תל-אביב, ותוכנית המתאר המחוזית של מחוז המרכז אינה חלה עליהן). ערכי הנוף במתחמים אלה אינם נמוכים מאלה שבארסוף - אולי אפילו להפך: בסמוך למתחם תעש נמצא נמל אפולוניה העתיק (ארסוף, אגב, הוא השם שנתנו הכובשים המוסלמים לאפולוניה). אבל כשהמדינה רוצה - המדינה מתכננת.

גם השכנים בשפיים, שהסכסוך שלהם עם אנשי ארסוף-קדם עתיק-יומין, מפעילים בסמוך ליישוב את אחד מאזורי התעסוקה והמסחר הסואנים בארץ - מתחם שנבנה על קרקע חקלאית, וללא אישור מוסדות התכנון. שפיים ניסתה לקדם גם תוכנית רחבת-ידיים לבנייה רוויה, שנעצרה רק לאחר בג"ץ הקשת המזרחית.

וכאילו לא די בכך, ממש מערבית לארסוף-קדם משגשגת שכונת הפאר ארסוף, הבנויה ממש על קו-המים, מוקפת גדר ושער. בארסוף זו שווה מגרש עם קצת נוף לים כ-1.8 מיליון דולר, ושוויו של מגרש בצד המזרחי 1.25 מיליון דולר. כמעט מיותר לציין: הגדרת השטחים של בעלי הקרקעות בארסוף-קדם כגן לאומי, מורידה את שוויים הנדל"ני כמעט לאפס.

הסוציאליסטים נלחמים בבורגנים

בחודש שעבר פנו תושבי ארסוף-קדם לבג"ץ, באמצעות עו"ד שוקי דיאמנט, בניסיון לבלום את תוכנית המתאר המחוזית. הם מקווים שבית-המשפט יעשה עמם צדק היסטורי, ויכלול גם את קרקעותיהם בחגיגת הקרקעות האזורית. "לפחות שיכללו אותנו בתוכנית של איחוד וחלוקה", אומר דני מנהיים, שנולד בארסוף ומאז יום הולדתו שותף למאבקם הסיזיפי של הוריו לקבל הכרה כיישוב.

אביו של דני, ד"ר למשפטים קורט מנהיים, עלה לארץ ב-1933. שנתיים אחר-כך נענה לבקשת חברת אחוזה א' (שרחוב אחוזה ברעננה נקרא על-שמה) לגאול את קרקעות הארץ, ורכש 20 דונם על חוף הים, צפונית להרצליה ודרומית לנקודה שבה קם מאוחר יותר קיבוץ שפיים. בתוכניות שהציגה לו אחוזה א' חולק השטח למגרשים, כשביניהם רחובות קטנים ונחמדים. כמו רבים אחרים, גם הוא חשב שבעצם הקנייה הוא עושה מעשה ציוני, עלה על הקרקע, ופנה לקריירה שנייה כחקלאי עצמאי. איתו עלו על השטח משפחות ברנסבורג (ששינתה את שמה ללהבי), רבי, שגב, פרבר ואחרים. חלקן עזבו את השטח ומכרו לאנשים אחרים.

כמו מנהיים, התפתו גם רבים אחרים לרכוש קרקעות על שפת הים. השטח כולו הוגדר אז כמיועד לבנייה באמצעות אגודות בנייה, והד"ר סבר לתומו כי בתוך שנים ספורות יתמלא השטח בשכנים מסבירי-פנים, שיבוא כמוהו להגשים את חלום גאולת הארץ.

אלא שהשכנים מקיבוץ שפיים, שבאו למקום אחרי מנהיים וחבריו, לא אהבו את היוזמה הפרטית, שעמדה בניגוד גמור למשנה הסוציאליסטית שבה דבקו באותם ימים רחוקים. כשהוקמה המועצה האזורית חוף השרון ניצבו אנשי שפיים בראש המועצה - והפנו עורף לבורגנים מהשטחים הפרטיים. דני מנהיים מספר כי המועצה האזורית מנעה מילידי ארסוף ללמוד בגני-הילדים ובבתי-הספר שלה: במשך שנים למדו קומץ הילדים בבתי-הספר של הרצליה, ורק אחרי שלושה בג"צים חויבה המועצה האזורית לקלוט את הילדים. מים שאבו מבאר שהתרוקנה בכל פעם מחדש בשל שאיבת-היתר של הקיבוצניקים. חשמל קיבלו במשך שנים מגנרטור, ורק בשנים האחרונות ניאותו חברת החשמל, בזק ואפילו הכבלים להגיע אליהם. כשמתה אחת הנשים, מספר מנהיים, נאלצו קרוביה להתרוצץ בין בתי-העלמין השונים עד שהצליחו למצוא לה מקום מנוחה אחרונה, דווקא בפתח-תקווה. המועצה האזורית מנעה מהם אפילו למות בשקט במקום.

במהלך השנים ניסו בעלי המגרשים שיטות פעולה שונות: הם ביקשו מינוי ועדת גבולות, עתרו לבג"ץ, ניסו לתכנן תוכניות משל עצמם, ואף יזמו בקשה לעיריית הרצליה לכלול אותם בשטח השיפוט שלה - אך ללא הועיל. המועצה האזורית, שחבריה יושבים ברוב מוסדות התכנון, היתה תמיד חזקה מהם.

ב-1990, אחרי מאבקים רבים, הוקמה ועדת גבולות בראשות האדריכל שמואל חכים. זו דנה בבקשות התושבים להצטרף להרצליה, ודחתה את הבקשה. במקביל, בעקבות פיצוץ שאירע במתחם תעש, החליטה הממשלה לפנות את המפעל הביטחוני, והקימה ועדת תכנון בין-משרדית שמטרתה להעבירו לנגב. מימון הפרויקט נועד להיעשות באמצעות תכנון השטחים ושיווקם.

בלחץ בעלי הקרקע הוחלט על הקמת ועדה נוספת - הפעם ועדת ברוור - שהמליצה על תכנון כולל ומשותף של מתחם תעש, הקרקעות הפרטיות ומתחם היישוב הקהילתי, בדרך של איחוד וחלוקה, שמשמעותם שכל הצדדים ייהנו מתקבולי הקרקע. פתרון זה חייב סיפוח של הקרקע להרצליה. שר הפנים דאז, אהוד ברק, סירב לחתום על מסקנות הוועדה, ובעלי הקרקעות פנו שוב לבג"ץ, שאומנם דחה את העתירה, אך הדגיש שהוא מקווה שבעתיד ייעשה עם בעלי הקרקע צדק. אבל עכשיו באה תוכנית המתאר וסתמה את הגולל על כל התוכניות.

"בעקבות ועדת החקירה אילצו אותם לספק לנו מים דרך רשפון", מספר מנהיים. "מדי פעם הם עושים לנו שרירים. אם אחד התושבים שוכח לשלם את החשבון הם מנתקים מים לכולם. כשנולדו לנו ילדים וביקשנו להוסיף חדר, איימו עלינו בצווי הריסה. הפכו אותנו לפושעים כדי שאם נבקש ללכת לבג"ץ, יוכלו לומר עלינו שאנחנו עבריינים".

לבעלי הקרקעות טענות רבות כנגד תוכנית המתאר המחוזית. מדוע גן לאומי דווקא אצלם, כשבמתחם תעש מצוי נמל אפולוניה, שיש לו ערך ארכיאולוגי היסטורי רב? ואם אכן צריך לשמור על זכות הציבור לגשת לים, למה דווקא בשטח שלהם, ולא באזור כולו? לטענתם, חוסר הסבירות מתעצם לאור העובדה שרק מהם דורשים לשמור קרקע לטובת הציבור, בעוד שהקיבוץ והמדינה מרוויחים.

"אני לא מבין מדוע המדינה מסרבת לעשות את הדבר הפשוט ביותר שנקרא איחוד וחלוקה", אומר יוסף בוכניק, החתום על העתירה בשמם של בעלי קרקע שאינם מתגוררים במקום. "מדוע כל התוכניות מתוכננות תמיד על קרקע של המדינה, בעוד שבעלי קרקע פרטית משלמים את המחיר?". בוכניק קנה את הקרקע כהשקעה בשנות ה-60, וכמוהו עשו רבים אחרים, ביניהם שמות מפורסמים כמנחם בגין, משה דיין ואפרים סנה (שרכש את הקרקע שלו ב-1974). בכסף שהשקיע באותם ימים יכול היה לקנות ארבעה מגרשים ברעננה, אך גם הוא, כמו רבים אחרים, התפתה לחשוב שיום אחד יבנה לעצמו בית קטן ליד הים. מאז הוא מבלה לילות כימים בהתכתבות עם מוסדות התכנון.

"אבי קנה דונם בשנות ה-70, קרוב לים, בסמוך לחלק הבנוי ליד המצוק", מספרת חברת-הכנסת לשעבר יעל דיין. "החלקה עברה אלינו בצו ירושה, ומאז אנחנו מנסים לממש ולבנות. הבעיה היא שלא נותנים לבנות וגם לא משלמים פיצויים. המדינה מושכת אותנו שנים בתקווה שנתייאש ונשכח מכל העניין. אנשים קנו את הקרקע שלא למטרות ספקולציה, אלא כדי באמת להקים שם בית. לא צריך להעניש אותם על זה".

במינהל התכנון אומרים, שמוסדות התכנון אינם יכולים לתכנן רק לפי השאיפות הנדל"ניות של בעלי קרקע פרטית. על ההצעה לעשות תוכנית איחוד וחלוקה הם אומרים שמימושה יותיר סכום שספק אם יש בו כדי לנקות את שטחי תעש. "אנחנו לא אומרים להם לפנות את הבתים, ולא מונעים מהם להגיש תוכנית לבתים עצמם", מסבירים במינהל, "אך אי-אפשר לתת להם זכויות לתכנון, במיוחד כאשר השטח מתוכנן להיות חיץ בין נתניה לבין הרצליה".

העשירים נגד העשירים-פחות

לא רחוק משם מחייכים בסיפוק תושבי היישוב הקטן ארסוף. בעלי הקרקעות המקוריים בארסוף שייכים לאותה קבוצה שהתפתתה לרכוש מגרשים במתחם בשנות ה-30, אלא שלהם היה קצת יותר מזל: החיכוכים עם קיבוץ שפיים, שליוו את הקמת היישוב, הסתיימו בפסיקת בג"ץ.

שפיים עלה לקרקע ב-1935, ומיד החל להתפשט לקרקעות לא-לו. בעלי הקרקע עתרו לבג"ץ, שהוציא ב-1951 צו פינוי כנגד הקיבוץ. הקיבוצניקים, שלא רצו לוותר על קרקע חקלאית טובה, הציעו למשפחות מני, רוקח וברנסבורג (להבי) קרקע חלופית ליד הים, שאין לה שום ערך חקלאי - אבל יש לה נוף נפלא לים.

האחים להבי החלו לבנות את בתיהם על הקרקע החלופית, אך מהר מאוד ספגו את נחת זרועה של המועצה האזורית, שניסתה לחבל במאמציהם. "כל בלאטה עלתה להם בבג"ץ", אומר מנהיים. מים לשתייה הביאו בג'ריקנים מתל-אביב, את הבתים האירו באמצעות גנרטור, הילדים נאלצו לנסוע לגן בנוף-ים, על כבישים ותשתיות אין בכלל על מה לדבר.

רק ב-1989, לאחר שהקיבוצים הבינו שחקלאות ושיתוף אינם חזות הכול, הגיעו בעלי הקרקעות והקיבוץ להסכמה שאיפשרה להפקיד תוכנית בניין עיר חדשה, שקיבלה תוקף ב-1990. על-פי התוכנית הורחקו הבתים בכ-10 מטרים מקו המצוק, כדי למנוע מפולת. שטח המגרשים הוקטן משני דונמים ל-1.4 דונם. כל משפחה התבקשה לשלם 100 אלף שקל, ששימשו לבניית כבישים, מדרכות ותשתיות למים ולטלפון. הבג"ץ חייב את המועצה לתת לתושבים כתובת וסמל יישוב. המחירים במקום קפצו באחת. עד מהרה הגיעו ליישוב משפחות שהיו מוכנות לשלם הרבה כסף על חלון לים התיכון: בני שטיינמץ, עידן עופר, רות ורטהיימר, עו"ד ירון אלחנני, קובי ויהודית ריכטר, משפחת דנקנר ואחרים.

לפי שעה היחסים בין שתי הארסופיות מתוחים. "בשנות ה-90 ביקשו מאיתנו שלא להפריע להקים את היישוב, תוך הבטחה שיצרפו גם אותנו", אומר מנהיים, "ואילו כיום הם מתנגדים, למרות בקשת המועצה האזורית. בפגישה האחרונה הם ביקשו מאיתנו שנסביר להם למה הם צריכים אותנו, בעצם. בהתחלה לקחו לנו את השם, ועכשיו הם לא מעוניינים שנתקרב אליהם".

ראש המועצה האזורית חוף השרון, אהרון בז'רנו, אומר שגישתה של המועצה האזורית השתנתה לחלוטין. "היישוב ארסוף הוקם בעקבות החלטת בג"ץ, והיום הוא יישוב לכל דבר ועניין", הוא אומר. "יש שם 50 בתים ותוכניות לבניית 120 יחידות. הם מקבלים מאיתנו את כל השירותים".

איך אתה מסביר את העובדה שזה היישוב היחיד בארץ שיש לו שער ושומר שמרשה להיכנס רק ברגל?

"זהו יישוב קצה. אפשר להגיע ממנו רק לים, ולכן אין שום סיבה שלא יהיה לו שער. העניין הוא שהיישוב הוא מתחם בנייה אחד גדול, שיש בו כל הזמן גניבות של חומרי בנייה. הם ביקשו שער וגדר כדי למנוע כניסת גנבים. זה שמבקשים מהאנשים להיכנס ברגל, זה רק כדי שלא יגנבו את הכלים הסניטריים. זה לא צריך להפריע לאף אחד".

ומה באשר לארסוף-קדם?

"המועצה האזורית חוף השרון הכינה תוכנית שאמורה לתת תשובה הולמת לכולם, כולל בעלי הקרקעות הפרטיות. התוכנית הוגשה ב-2001, אך המועצה הארצית מתנגדת לה. התנגדתי גם לתמ"מ 3/21, והסברתי שאם נתנו זכויות לארסוף, יש היגיון לתת זכויות לבעלי נכסים נוספים. עמדתי לא התקבלה".

לתושבי ארסוף וארסוף-קדם יש טענות קשות על יחס מפלה מצדכם.

"אני מודה שלראש המועצה הקודם, יוסף שגיא, היתה תפיסת-עולם אחרת. מאז שאני ראש מועצה הם מקבלים יחס הוגן. אני מאלה שמאמינים שצריך לתת שירות לכל תושבי המועצה".

יו"ר ועד ארסוף (החדשה) זה חמישה חודשים, מקסי מרדכי, היה הראשון לבנות בית ביישוב. לדבריו. חלק מ-41 בעלי הבתים בארסוף מתנגדים לסייע לבעלי הקרקעות ולתושבי ארסוף-קדם, משום שאינם רוצים לראות יותר מדי בנייה באזור. "חלק מהם לא רוצים שיבנו לידם", הוא מסביר. "אחרים לא רוצים לפגוע בקרן ארסוף, המנהלת את היישוב". הוא אישית, לדבריו, אינו נמנה עם המתנגדים לסייע לארסוף-קדם.

מרדכי ואשתו, בלהה, קנו את הקרקע שלהם לפני למעלה מ-20 שנה, ממשרד תיווך ברחוב רוטשילד בתל-אביב. במשך 15 שנה הוא חי בבדידות מזהרת עם ארבע משפחות נוספות: אלוני, שבו ושני האחים להבי. אחר-כך באו כל השאר, הקימו גדר וחומות, ודחקו אותו לשורה השלישית. "לשמחתי", הוא אומר, "גם כיום רואים את הים מכל מקום".

"במשך שנים היינו פה לבד", מספרת בלהה. "בגלל שקיבוץ שפיים סירב לאפשר לבנות ללמוד בבית-הספר האזורי, נאלצתי להסיע אותן בכל יום לגן בנוף-ים, ואחר- כך לבית-הספר היסודי ולתיכון בהרצליה. הייתי אמא, נהגת, מטפלת ובייביסיטר. את החשמל קיבלנו מגנרטור, ובלילה היינו מדוממים אותו ומשתמשים בתאורת חירום. בברז היו לנו מים מליחים בלבד, ומקסי היה מביא מהעבודה מים בג'ריקנים".

מה החזיק אתכם?

"הים, הנוף, השקט. הייתי חוזרת לזה אפילו עכשיו. היינו מיוחדים והיה לנו כיף. יכולנו לגור בהרצליה פיתוח, אבל לא רצינו".

איך החיים היום?

"לרבים יש שער חשמלי. הם מגיעים עם המכונית, מרימים את השער ונכנסים אל מאחורי החומות שבנו. לפעמים בל"ג בעומר אנחנו עושים מדורה שכונתית, אבל זה הכול. נכון שנוח שיש כביש ותאורה, וזה נחמד שמחיר הבית עלה, וגם השכנים לא מפריעים לי. אבל אין ספק שהיה הרבה יותר כיף לפני 20 שנה, כשביני לבין הים היה רק חול. עכשיו אנחנו בשורה השלישית, וכל הזמן בונים פה. המקום הזה הוא אתר בנייה אחד גדול". *