גם החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ: לבטל ההטבה לדנקנר בקרקעות המלח

זו עתירה שנייה בנושא. עתירה ראשונה הוגשה לפני חודש על-ידי התנועה לאיכות השלטון. בעקבות העתירה הוציא השופט אליהו מצא צו ביניים, המורה למינהל מקרקעי ישראל להימנע מלפעול על-פי ההסכם שנחתם עם חברות המלח, שבשליטת משפחת דנקנר.

על-פי ההסכם, יקבלו חברות המלח הטבה בשווי של 100 מיליון שקל. זאת, עקב שינוי יעוד קרקעות ששימשו את החברות בעתלית ובאילת לייצור מלח, והפיכתן לקרקע לבנייה. לטענת החברה להגנת הטבע, עם תום חכירת הקרקעות, יש להחזירן לידי המדינה.

מדובר בקרקעות ששימשו בעיקר כבריכות לאידוי מלח. ב-22 באוקטובר אושר ההסכם על-ידי מועצת מקרקעי ישראל. על-פי ההסכם, ישונה יעוד הקרקעות בשני המקומות, מיעודן הנוכחי לייעוד של בנייה. לאחר שינוי היעוד, ייוותרו בידי חברות המלח 50% מזכויות הבנייה בקרקעות בעתלית, ו-30% מזכויות הבנייה בקרקעות באילת.

על-פי חוזה החכירה עם המינהל, השטחים אמורים לחזור למדינה בשנת 2027 ו-2040.

שווי זכויות הבנייה של חברות המלח לאחר שינוי היעוד מגיע ל-23 מיליון דולר. על-פי הסכם עם המינהל, התייחס המינהל לקרקעות כאילו היו קרקעות עירוניות, שכן רק ביחס לקרקע עירונית נותרות בידי החוכר זכויות בקרקע.

החברה להגנת הטבע טוענת, כי מדובר בקרקעות בהיקף של 2,000 דונם. לכן לא יכול המינהל להחיל את החלטה 933 שעניינה שינוי יעוד בקרקעות עירוניות. זאת, היות שהחלטה זו מוגבלת לשטחים מבונים של עד 20 דונם.

אילו היה המינהל מתייחס לקרקעות כחקלאיות, היתה חלה עליהן החלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל. החלטה זו קובעת, כי עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית, יוחזרו מלוא הזכויות בקרקע למדינה.

החברה טוענת, כי ההסכם סותר את החוק הקיים. בהסכם ובאישורו התעלמו המינהל ומועצת מקרקעי ישראל. (03/10557).

(על דוחו"ת קבוצת דנקנר, ראו "שוק ההון"))