דיק צ'ייני - הגיבור הראשי בעלילת לכידת סדאם חוסיין

היו הרבה סיבות לכך שאחד מאנשיו החליט להסגיר אותו. במקרה הזה, מסתבר, היו 25 מיליון סיבות, כולן עם סימן דולר בחזית שלהן.

לכידתו של סדאם הנתעב תמיד והמזוקן החדש היתה מתנה משמיים למודיעין של האמריקנים, שחיפש למעשה את הניצחון הגדול הראשון שלו מאז 11 בספטמבר 2001. לכידתו בשק של הנבל צמא הדמים הוכיחה מעל לכל ספק שכאשר הסוכנים החשאיים של ארה"ב מחדדים את מוחם ונעזרים בטכנולוגיה המופלאה שלהם, הם יכולים לצוד את המטרה הכי חמקמקה. בייחוד אם מישהו אומר להם היכן היא.

החפרפרות האמריקניות מדווחות שהגיבור הראשי בעלילת לכידת סדאם חוסיין היה דיק צ'ייני. כפי שאתם יודעים, סגן הנשיא בילה את השנים האחרונות, להוציא יום או שניים, מתחת לאדמה, ולכן הוא מכיר מקרוב את המחילות והלכלוך. כאשר הוא קיבל כמה דגימות של עפר ואת המבנה הטופוגרפי של המקום, זה היה בשבילו משחק ילדים לאתר את המיקום המדויק של המחילה של סדאם. כפי שאנחנו מבינים זאת, מר בוש מנסה ברצינות לשכנע את מר צ'ייני להעביר את מחבואו להרים, כדי שבמרוצת הזמן אולי הוא יצליח לנצל את כישורי האיתור הבלתי רגילים שלו, וללכוד את הפושע הגדול מכולם, אוסאמה בן לאדן.

מר בוש, כמובן, קיבל את החדשות על אודות איתורו ולכידתו המשפילה של סדאם בהתרוממות רוח בלתי מוסווית. אין שום תעלומה בשאלה מדוע סדאם לא השתמש באחד מכלי הנשק שהיו בטווח השגתו נגד לוכדיו: הוא מעולם לא למד לירות במטרה, אלא כאשר גבה הופנה אליו.

ומצד שני, אי אפשר שלא להרגיש שהעובדה שמר בוש פטר את סדאם בהערה קצרה הופכת אותו לקצת כפוי טובה. אחרי הכל, הלכידה הזו סוף סוף החזירה למר בוש את מעמדו הגבוה בסקרים. אבל במקום הבעת תודה מובלעת או ישירה, או אפילו "אין לי מה לומר" מעורפל, סדאם זכה רק לברכת "ברוך שפטרנו" קפואה.

המימשל מיהר להכריז שלכידת סדאם היא ניצחון מהדהד, ופריצת דרך ענקית במאבק בפורעי החוק העיראקיים שאינם מתעייפים לעולם. הדמוקרטים, קצת בצער אבל בקול רם, הוסיפו את התרועות שלהם.

רק הווארד דין היה יוצא מן הכלל בולט. מבין קרוב ל-300 מיליון אמריקנים, הוא לבדו אמר שהוא לא חש בטוח יותר מכך שסדאם הוצא מהמחזור. אבל אפשר להבין את זה: מר דין הרי בא ממדינה כפרית קטנה; מר חוסיין הוא טיפוס קוסמופוליטי ידוע, עם חיבה יתרה לאורות נוצצים ולערים גדולות, ולכן הסיכויים שהוא יגיע אי פעם לברלינגטון, עיירתו של דין, הם אחד למיליון.

הכנופייה המושלת בוול סטריט - אותם גדולי חוכמה מהלכים ופטפטנים נצחיים, שמועסקים על ידי בתי הברוקרים כדי להסביר את דרכי העולם לנו, ההמון הנבער - קיבלו את האירוע הגדול בצורה חזויה מאוד. השוורים הקנאים מביניהם ראו בחדשות סיבה טובה להיות שוורים קנאים עוד יותר. הדובים המעטים שעדיין לא פוטרו אמרו שתפיסת סדאם היתה נחמדה, אבל סוף הציביליזציה המערבית, או גרוע מכך, סופו של השוק השורי הגדול, עדיין קרוב מאוד, לדעתם.

בכל מקרה, לא הצטרכנו לחכות יותר מאשר כמה שעות כדי לקבל היפוך של אחת הנבואות היותר עקשניות של השוורים: מחירי הנפט עלו, במקום לרדת על-פי התחזיות הבוטחות בעצמן; ולוחמי הגרילה העיראקים, במקום לפנות לעיסוקים שלווים כמו גידול פרחים וחמורים, חידשו את פעולותיהם כימים ימימה, אם לא יותר מזה, בחיפוש אחרי גיהינום ורצח. לגבי הדובים, נצטרך, כנראה, להמתין עוד שבוע בערך כדי לגלות אם העולם באמת מסתיים. לעניין זה, אנחנו שומרים בקנאות על חובת הנייטרליות העיתונאית שלנו.

שוק המניות עצמו, אחרי שנטל פסק זמן נדיר ומבורך למחשבה, החליט לחגוג את לכידת סדאם במסיבה ראויה לשמה. מדד הדאו ג'ונס טיפס לרמתו הגבוהה ביותר מזה יותר משנה, והוא ניצב כעת ב-2,960 נקודות מדהימות מעל השפל האומלל של אוקטובר 2002. במצב הרוח החגיגי הנוכחי בוול סטריט אחרי לכידת סדאם, כל מה שיהיה פחות מאפוקליפסה ייחשב כסיבה לעוד מסיבה ו-Rally. ואנחנו אפילו לא בטוחים לגבי האפוקליפסה.

כמובן מסוים, אנחנו מצטערים שמר חוסיין כבר אינו חופשי. אנחנו הרי חשבנו שאחרי שהוא השתחרר מתפקידיו כרודן, הוא יהיה מועמד אידאלי להחליף את דיק גראסו החמדן כבוס של הבורסה של ניו יורק. כל מה שהיה חסר לו בניסיון ישיר בעסקי ניירות ערך, היה לו באישיות בלתי מצויה: רק סדאם היה יכול להיות חסר רחמים, שטני, בוגדני וגדוש בתאוות בצע כדי לטפל כראוי בחברות הספציאליסטים, עושות השוק של הבורסה הזו. ואלו רק נתוני הפתיחה הרצויים. לכן, מצער שהוא הוצא בצורה כה מפתיעה מן ההתמודדות על המישרה הזו.

מועמד הגיבוי שלנו לירושתו של מר גראסו, ג'ון רולנד, עדיין קשור טכנית בחוזה למדינת קונטיקט שבה הוא מכהן כמושל, אבל יש סיכוי טוב שהוא ישוחרר בקרוב מן המחויבות הזו. אמנם אין לו הפומביות האדירה שממנה נהנה מר חוסיין, אבל הוא בהחלט הצליח להיות ידוע לשמצה, במיוחד בזמן האחרון, ותכונה אחת שיש לו בשפע, שאין לסדאם, היא חברותיות. התכונה הזו, ביחד עם ניסיונו הממושך בפוליטיקה מקומית וקשריו עם בוסים פוליטיים מקומיים, יאפשרו לו לטפל היטב בדיירים של וול סטריט מכל צבעי הקשת.

אבל מינויו של ג'ון תיין מגולדמן זאקס למנכ"ל הבורסה הופך, כמובן, את התקוות שלנו לספקולציות בלבד. איננו מכירים את מר תיין, ואיינו יודעים עליו הרבה; בימים כאלו של האשמות וגיליונות אישום, זו כבר תעודת כבוד לאיש. אבל גולדמן, מסתבר, היא הבעלים של ספיר, לידס וקלוג, חברה מובילה בעשיית שוק (התמחות במסחר במניות מסוימות) שנחקרת כעת על ידי רשות ניירות ערך הפדרלית, SEC, בחשד למסחר בלתי הוגן. מכאן ניתן להניח שמר תיין יודע משהו על החברות עושות השוק (ספציאליסטיות), ולכן אפשר גם להסיק שייתכן שהוא בדיוק האדם הנכון לתפקיד.

מר תיין יצטרך להסתפק ב-4 מיליון דולר בשנה בתפקידו החדש, שהם דמי כיס בהשוואה למה שמר גראסו לקח איתו הביתה. אבל הוא קיבל 20 מיליון דולר בשנה בתפקידו הישן וברשותו גם מניות של גולדמן בשווי 300 מיליון דולר. לכן, אין צורך להעביר בשבילו כובע לאיסוף תרומות; די יהיה באיחולי דרך צלחה, ואנחנו חושדים שהוא בהחלט יזדקק להם, בייחוד אם הכינוי שדבק בו, תיין דה יומיין (תאין ההומני), איננו כינוי ציני.

שוק המניות אולי כבר ברתיחה מלאה, אבל לא כל המניות לוהטות כמו ברזל מלובן. הנה מקרה לדוגמה: חברת בית חולים קטנה שנקראת Dynacq, ששלטה תלוי בעיירה סטטסון בטקסס, ומניותיה נראות כאילו הן עושות את הסיבוב האחרון שלהן. בעצם, בן אדם, הן נראות כאילו הן שועטות לסיבוב הגסיסה האחרון.

לפני שלושה חודשים, כאשר עמיתתנו רונדה בראמר בחנה לראשונה במבט ספקני את החברה הזו ב"בארונ'ס", המניה נסחרה ב-25 דולר. בצירוף מקרים מופלא, אחרי הפרסום ההוא ב"בארונ'ס", המניה צנחה במהירות, וחצתה את רף ה-20 כלפי מטה. היא חזרה לעצמה והתייצבה לזמן מה ואז, בתחילת חודש זה, קרסה אל מתחת ל-16 בעקבות הגילוי שהדו"ח הכספי שלה לשנה הפיסקלית שהסתיימה באוגוסט יתעכב. המניה היתה ב-14 ומשהו כאשר רונדה פירסמה כתבת מעקב ביום שני שעבר, וביום שישי היא נסגרה ב-4 ומשהו. סימול המניה של Dynacq, אגב, מסתיים כעת באות E, שמסמלת את העובדה שהחברה מצויה בסכנה של מחיקה מהמסחר בנאסד"ק בגלל חוסר גילוי או דיווח נאותים.

העובדה היא ש-Dynacq מוצאת את עצמה בימים אלו בביצה טובענית במיוחד. בשבוע שעבר, החברה ננטשה על ידי רואי החשבון והמבקרים שלה, כנראה בגלל העובדה המלנכולית ששלוחת ה-SEC בפורט וורת הסמוכה החלה לרחרח סביב הצהרותיה הכספיות. וכמו שאמרנו, החברה טרם הגישה את דו"חותיה השנתיים, והיא גם לא תוכל לעשות זאת, עד שהנתונים יאושרו בחותמת של רואה חשבון. מדרך הטבע, זה לא יקרה לפני שהחברה תמצא רואי חשבון חדשים.

בניגוד גמור לכך, כאשר רונדה בראמר פירסמה את הכתבה הראשונה שלה ב-15 בספטמבר השנה, השמש זהרה ברקיע שמעל Dynacq, ולא היה אפילו ענן אחד בשמיים, לכאורה. החברה צמחה כמו זרע האפונה באגדות, ואפילו צוינה לשבח כאחת מבין 200 החברות הקטנות הטובות ביותר של "פורבס", וכמס' 2 ברשימת 100 החברות מהירות הצמיחה של "פורצ'ן". תארו לעצמכם חברה קטנה שמנייתה החליפה ידיים בדולר אחד ב-1999 מקבלת חשיפה וציונים לשבח כאלו לא רק ממגזין אחד, אלא משני מגזינים פיננסיים יוקרתיים.

לא היה ספק ש-Dynacq היתה תופעה בתחום שירותי הבריאות. היא היתה אולי קטנה, אבל בית החולים העיקרי שלה בפסדינה, טקסס, היה מכונת מזומנים משומנת. ההכנסות השנתיות הגיעו ל-2 מיליון דולר למיטה, פי ארבעה מההכנסה המקבילה של חברה כמו HCA. לחברה היה מגע של זהב במה שנוגע לרווחים: הללו הגיעו ל-40 סנט מכל דולר של הכנסות, לעומת 15 סנט לדולר של הכנסות ב-HCA.

כפי שרונדה ציינה, המפתח לביצועים היוצאים מהכלל הללו היה ההתמחות של Dynacq בניתוחים אורתופדיים מורכבים, שכוסו על ידי קרנות הביטוח של עובדים; הניתוחים הללו הם יקרים באותה מידה שהם מסובכים, עם תגית מחיר ממוצע של 50,000 דולר. החשבונות נשלחו לחברות הביטוח על-פי סעיפים מיוחדים שעקפו את התקרה שנקבעה מלכתחילה לטיפולים אורתופדיים רגילים.

אבל מאחורי שולי הרווח המרשימים, והבריאות שהחברה הזו הקרינה תמיד, היו צרות בגן עדן, כפי שרונדה גילתה. אחת הצרות הללו, למשל, היתה השינויים בשיטת הביטוח הרפואי של עובדי מדינת טקסס, שהתבררו כבשורות רעות מבחינת Dynacq. השינויים הללו - "רפורמות" כפי שכינו אותם רשמית בצורה מאיימת - נועדו לקצץ בכיסוי הביטוחי, ומדובר היה בקיצוץ גדול, הן בשכר הטרחה של הרופאים, ומדרך הטבע גם בזה של בתי החולים.

חוץ מזה, רונדה גילתה את העובדה הלא בלתי משמעותית שחברת הביטוח הרפואי הגדולה ביותר בטקסס שילמה לעתים תכופות רק חלק קטן - ולעתים בכלל לא - מן החשבונות ששוגרו אליה על ידי Dynacq עבור ניתוחים של מבוטחיה.

הדבר גרם לעוד בעיה. Dynacq רשמה "הכנסות נקיות משירותים לפציינטים" בהתבסס על הנחות לגבי הכספים שהיא תקבל בהסתמך על "ניסיון היסטורי", וההנחות הללו היו בעייתיות מאוד, בהתחשב בסירובה של חברת הביטוח הרפואי העיקרית לשלם יותר מחלק קטן מהחשבונות ש-Dynacq שיגרה אליה.

בדיעבד מסתבר שהספקנות של רונדה היתה בתוך הכסף. על-פי הודאתה העצובה של החברה מהשבוע שעבר, ה-SEC מקיימת חקירה בלתי רשמית "שנוגעת לאופן עריכת הדיווחים הכספיים, בכל הנוגע לזקיפת עלויות והכנסות, להפרשות לחשבונות מסופקים ולבקרה הפנימית שלנו". זה נשמע כמו בדיקה מקיפה מאוד, לא כן?

כפי שהזכרנו לפני הרבה פסקאות, המניה צנחה כמו אבן בשוק מניות לוהט מ-25 דולר לקצת יותר מ-4 דולרים בתוך כשלושה חודשים. למעשה, בשבוע שער לבדו היא נסוגה מ-14 ל-4 ומשהו. לאן היא תמשיך, איש אינו יודע; אנחנו נסתפק באבחנה הבלתי ניתנת לעירעור שיש כאן עוד מקום ל-downside.

וכן, כמעט שכחנו להזכיר שרונדה עשתה עבודה מצוינת, ברוח עיתונות פיננסית אמיתית.