פופוליטיקה

ב-DVD הקלאסי הישראלי הראשון יש מעט מדי מוסיקה ויותר מדי ציונות

לטובת הקוראים שאוהבים שורה תחתונה, אתחיל מהסוף: "מחיה המתים" הוא DVD לא מומלץ. לכאורה, ורק לכאורה, מדובר בחגיגה. זהו ה-DVD הקלאסי הישראלי הראשון, שכולו על טהרת הישראליות: מלחין ישראלי (נועם שריף), תזמורת הדגל של ישראל (הפילהרמונית בניצוח זובין מהטה), הקלטה בירושלים (יד ושם), שירה בעברית. מה עוד אפשר לבקש? אז זהו, שהרבה: מוזיקה טובה יותר, פחות רעש, פחות קיטש.

"מחיה המתים" של נועם שריף נכתבה כ"מצבה בצלילים" לקורבנות השואה ולכבודם של ניצולי השואה שתרמו להקמת מדינת ישראל. היא בוצעה ב-1998, לכבוד יובל החמישים למדינה, בכיכר גטו ורשה שב"יד ושם" בירושלים, בהרכב ענק: התזמורת הפילהרמונית, שני סולנים, ושתי מקהלות.

ב-DVD שהופק מהאירוע שולבו קטעים מוסרטים מארכיון יד ושם, ששולבו בעריכה ומותאמים למוסיקה המושמעת. התוצאה נראית כאילו ששריף כתב מוסיקה תוכנית: כשנשמעת צפירה רואים רכבת המסיעה אנשים למחנות. המאזין אפילו לא צריך לעשות את ה"אחד ועוד אחד".

שריף חילק את יצירתו לארבעה חלקים, שמספרים את הנרטיב היהודי-ציוני כמו שלימור לבנת אוהבת: החיים בגולה, השואה, קדיש ויזכור לקורבנות, תקומה. המוטיב שחוזר בכולם הוא מוטיב היהדות, שמוצגת דווקא מהצד הדתי ולא הלאומי. גם הסרט עצמו נראה כמו הופק באמצעות קומיסר תרבות מפד"לניק שחונך בשנות החמישים ואף נשאר תקוע שם.

שריף רקח ב"מחיה המתים" מרכיבים מוסיקלים שונים, שאמורים ליצור רושם על המאזין היהודי באשר הוא. יש כאן עיבוד של קטעי תפילה, הרבה יידישקייט, שירה זועקת, חצוצרן העומד על חומה: כל אמצעי כשר כדי להשיג את המטרה. מצטער, אבל עלי זה לא עבד. לטעמי זו מוסיקה עמוסת קיטש, רועשת ודחוסה שלא לצורך, עם מעט מאד רגעים שאפשר להגדיר כ"יפים".

אולי ה-DVD הזה יצליח יותר בקרב קהילות יהודיות מבוגרות בחו"ל, שממשיכות לחוות את החוויה הציונית כפי שנחוותה לפני חמישים שנה. אופציה סבירה נוספת היא שרשות השידור תקרין אותו בלופ אינסופי בערוץ 23 . אולי אפילו עם אורי דן מפרשן. *

צרו איתנו קשר *5988