היה שווה?

מהפלופ של מטריקס ועד להיסטריית שר הטבעות, מהפריחה הפולנית ועד להפקה עטירת התקציב של ג'ורג' בוש, מקירקוע הקונקורד ועד לנסיקה של שוורצנגר, צוות > תרבות גלובס מסכם את שנת 2003 לספירת הנוצרים

עתה, כשאנו נוגעים כבר בטבורן של שנות האלפיים, אפשר להישען מעט לאחור, להביט סביב ולתהות: זהו זה? זה מה שהבטיחו לנו? מישהו זוכר היום את סערת המילניום שהובילה אותנו לעשור הנוכחי, על כל הבאגים שלה והנבואות האפוקליפטיות, או לחלופין, מצדו השני של אותו מטבע, חזיונות אוטופיים שהוצמדו לאלף השלישי מאז הולדת ישוע בבית לחם העתיקה.

ניסיון לאפיין את שנות האלפיים ו-03' בפרט, כך נדמה, ילווה בפיהוק קל. האדישות משגיחה עלינו כל הדרך מהקלפי, דרך התיאטראות, ועד למסך הפלזמה בסלון, שם אנו צופים בטלוויזיה מנסה להשיג את המציאות. הטרנדים שעקבו אחד אחרי השני במהירות על קולית במהלך שנות ה-90 קורקעו להם השנה, ממש כמו מטוס הקונקורד מעוקל החרטום, שעשה השנה את דרכו האחרונה. המטריקס פוענח מבלי שנגלה משהו בעל ערך על חיינו (פרט לשיעבוד המוחלט למערך יחסי הציבור של הוליווד), הרוק חוזר לגיטרות ומביט על ההיפ-הופ עוקף אותו במצעדים, וקולקציות האופנה מציבות על קולבנו מחלפות סולידיות, באפור ובקווים ישרים. מישראל, שממשיכה להתרחק בעקביות מההתרחשויות התרבותיות בעולם, אנו מביטים מערבה ומנסים לסכם מה עבר עלינו בשנת 2003.

דן שדור

הרפתקאות בוש במזה"ת

היצ'קוק הגדול המציא לזה שם קוד: Macguffin, זרז בעלילה הקולנועית, תירוץ, לעתים מופרך, להזיז את הסיפור. המקגאפן של "האזרח קיין", היה המילה "רוזבאד" והמקגאפן של "הנץ ממלטה" היה פסלון הנץ. המקגאפן של השנה: מאגרי הנשק הביולוגי של סדאם חוסיין. זה היה מקדם העלילה בהפקה הגרנדיוזית של המלחמה בעיראק. המלחמה הזאת הולכת טוב אצל ההמונים, אלה שממלאים בתי קולנוע בסוף השבוע הראשון לצאתו של כל סרט-אירוע, ורק המבקרים, הנודניקים האלה, לא מפסיקים לדבר על המקגאפן שלהם, איפה ההוכחות לכך שהיה נשק ביולוגי, שהייתה בכלל סיבה להרים את ההפקה הזאת.

בסרט המלחמה הזה הגענו לסצינת שיא, we got him, עם צחוקים מוקלטים בצורת מחיאות כפיים מוזמנות. קדמו לה כמובן סצינות שהוסרטו אבל עדיין לא שוחררו להקרנה ובהם מן הסתם יישמע בפס הקול, let s get the son of a bitch, או כל שורת מחץ אחרת מסדרת משטרה נחותה.

אישית, אני מעדיף את סצינת הכניעה של הקיסר הירוהיטו במלחמת העולם השנייה. נקייה ואלגנטית. גנרל דגלאס מקארתור הוריד את הדרגות והתייצב מול בן האלים היפני במדי חאקי רגילים. צילום מרוחק, כל הנוכחים, נצחונו של האדם הפשוט. בסרט הנוכחי הלכו על קלוז-אפ פולשני. מבחינת התזמון, המופע של בוש מתנהל מופתית. בתחילת 2003 קדימוני-המלחמה בישרו "בקרוב על מסך זה", כוחות האוויר פתחו בהרעשה במרץ וחוליות החיפוש סגרו על סדאם בדצמבר. הפצה בדצמבר, יודע כל אחד בביזנס, מבטיחה לך סרט מנצח במרוץ לאוסקר.

דוד שליט

שחקו אותה כמו בקהאם

משהו קורה לגברים שסביבנו. מחבורה של יצורים שעירים, שותי בירה מגהקים, לובשי בגדים מסמורטטים, שבקושי מסוגלים להרים עיניים ממשחק הכדורגל התורן, הם הופכים לאט אבל בטוח לדמויות אנינות ומהוקצעות. אחת מתוכניות הטלוויזיה המצליחות ביותר בארה"ב השנה נקראת "Queer Eye for the Straight Guy". קבוצה של חמישה גברים הומואים, כל אחד מומחה בתחומו - האחד גורמה גדול, האחר מבין בעיצוב פנים, זה יודע דבר באופנה וכך הלאה - פולשת לביתו של גבר סטרייט שלא מבין דבר באף אחד מהתחומים האלה, ומשנה את חייו. העניין הוא שבימינו פחות ופחות גברים סטרייטים זקוקים ליד מכוונת וגואלת של אשה או גבר הומו. הם כבר מסתדרים לבד: מעודכנים באופנות האחרונות, מוטרדים ממשקלם, צובעים, משתילים ומסירים שיער, משקיעים בבישול.

אחד הגברים המובילים את המגמה הזו הוא שחקן הכדורגל דיוויד בקהאם, הנערץ לא רק בשל יכולותיו הספורטיביות אלא גם בשל היותו אייקון יופי ואופנה. כשהוא רץ על מגרש הדשא הירוק הזה, הוא נושא עמו את מטען הטסטוסטרון והגאווה המגדרית של מיליוני גברים ברחבי העולם. אבל בקהאם הוא גם נער פוסטר בלונדי, שתספורתו לבדה העסיקה את האומה הבריטית בדיונים בעד ונגד, ושנשוי, בל נשכח, לויקטוריה אדמס, הלא היא פוש ספייס, נערה חומרנית בפני עצמה. כך הופך בקהאם למקרה מבחן מעניין במיוחד של ה"גבר החדש" בדיוק מפני שהוא מייצג עולם של גבריות הטרוסקסואלית אולטימטיבית ובה בעת חותר תחתיו עם המשיכה שלו למותגים ולאסתטיקה.

ליאת סימון

שנת החרב

החרב תמיד הייתה אחד החפצים האהובים על מצלמת הקולנוע, מאז סרטי הסמוראים הקלאסיים ועד חרב הלייזר של לוק סקייווקר. השנה היא כיכבה באופן יוצא דופן בקונסטלציה הקולנועית. הסרטים המרכזיים של השנה לא רק הציגו את החרב כאמצעי הלחימה הראשי אלא גם יצרו סוגים שונים של טקסי פסבדו-קדושה סביבה וסביב היווצרותה. העלילה המרכזית של "שר הטבעות: שיבת המלך" מתרכזת סביב ייצור החרב שתביא את הניצחון בקרב לבני האדם ותחזיר את ארגורן (המלך האמיתי) ושושלתו למלוכה. "להרוג את ביל" הקדיש לא מעט סצנות להערצת החרב המיוחדת שיצר האטורי האנזו, מחשל חרבות אגדי, וגיבור "שודדי הקאריביים", המגולם על ידי אורלנדו בלום, הוא מחשל חרבות במקצועו. ב"אדון ומפקד" עם ראסל קרואו החרב מבטאת את דילמת אחת הדמויות, שבסופו של דבר מחליטה להשתמש בנשק המיתולוגי ולצאת ללחימה.

בתרבות המערבית החרב היא סמל לצדק, ואלת הצדק שמתנוססת בחזית כל בית משפט מחזיקה חרב בידה. אך החרב מייצגת בעיקר את הצד הקשוח ביותר של החוק, זה של הענישה. לא במקרה עלילותיהם של הסרטים שהוזכרו לעיל עסקו בהחזרת סדר חברתי כלשהו באמצעות נקמה ולקיחת החוק (החרב) לידיים. מהוליווד ועד עיראק, ודרך ישראל, חוק החרב הוא החוק ששולט בעולם היום - מחפש להעניש בכל מחיר, והקולנוע נתן לכך ביטוי השנה באמצעות הפטישיזציה של החרב, או כפי שאומר אמן החרבות האנזו לאומה תורמן ב"להרוג את ביל": "אם בדרך תפגשי את אלוהים, גם הוא ייחתך".

פבלו אוטין

הנה באה השמש

באולם המבואה הענק של מוזיאון הטייט-מודרן הלונדוני, ששימש כחדר הטורבינות, הציב לפני מספר חודשים האמן הדני אולפור אליאסון מראה לאורך כל התקרה, וקבע על קיר האולם מנורת ענק בצורת חצי סהר, שמשתקפת מלמעלה לכדי כדור עגול וכתום של שמש. את האולם הציף אליאסון בעשן דק וערפילי והתוצאה מהפנטת. המבקרים במוזיאון מוצאים עצמם שוהים שעות מול השמש, כשחלקם שרועים על הארץ, מתבוננים על בבואתם בתקרה ונהנים מחומה המדומיין של השמש המלאכותית. אחרים מחזיקים ידיים בזוג או במעגל ויש כאלה ששרים. האור שהשמש מפיצה מוציא כל פיגמנט של צבע ושואב כל גוון. כך, הכל הופך או לשחור או לכתום.

אליאסון נבחר להציג בביתן הדני בביאנלה בוונציה בקיץ האחרון. הוא קרא לתערוכה 'הביתן העיוור'. זה היה הביתן הלאומי המוצלח ביותר השנה, לטעמי. תוך מעקב אחר הפחמן בטבע, אליאסון הציג השתקפות של עץ, מבנה יהלומי, קירות פחם, חדר אור כתום ומחיצות מראה אלגנטיות. אליאסון מקבל את התואר של איש השנה באמנות, על היכולת שלו ליצור רגעים אנינים ושכלתניים, ובה בעת נאיביים וסוחפים, כמו גם הכריזמה לגרור אותנו ברחבי אירופה בעקבות עבודותיו.

יהושע סימון

תרמית הפופ הגדולה

שנת 2003 תיזכר כשנה שבה העמיק הקרע הממילא רחב בין מוסיקת הפופ למוסיקה האלטרנטיבית עד כדי כך שניתן בסופה כבר לדבר על שני יקומים נפרדים. תשכחו מהנוסחה הישנה והטובה של השוליים-שמזינים-את-המרכז. מעתה כל אחד לנפשו - כולל השכר והעונש. זה (פופ) נשלט ומנווט בידי תאגידי ענק בינלאומיים, עורכי דין, אקטורים ורואי חשבון וזה (האלטרנטיבי) בידי לייבלים קטנים, במקרים רבים בשליטת האמנים עצמם, שבקושי טורחים להתאפר מול המצלמה.

דווקא משום כך, בחירת אלבום השנה שלי הולכת לאאוטקאסט, הצמד שעשה את הבלתי ייאמן ממש. בנג'מין דרה ואנטואן פאטון קראו את כל המנואל המפרך של פופ המאה ה-21 והצליחו לשדר דרכו השנה יצירת פופ מסעירה, הרפתקנית ומבדרת ששמה ללעג, פשוטו כמשמעו את מיטב המתחרים על המדף.

איך הם עשו את זה? ובכן, אאוטקאסט פישטו את הנוסחה האיינשטיינית המסובכת של הפופ החדש למשפט ממזרי אחד: "מי שאתה אומר שאתה, כנראה זה אתה. בוודאי שזה אתה. הרי אמרת".

על העיקרון הזה יצא המסטרפיס הכפול והמופרע הזה של דואו ההיפ הופ תחת האריזה והמותג "אאוטקאסט" למרות שבאמת מדובר בשני אלבומי סולו עצמאיים לחלוטין של בנג'מין דרה ("The Love Below") ואנטואן "ביג בוי" פאטון ("Speakerboxxx"). ועל העיקרון הזה הרשה לעצמו הביג בוי להשתעשע עם הדמיון של הפינק פלויד המוקדמים ופראנק זאפה ובכל זאת למכור למאסות כי זה - "אלבום היפ הופ נוטף סקס מהגטו". ועל הטוויסט המשעשע הזה נלקח לו (מתוך החלק של אנדרה) שיר רוק קולג'ים ברמה של הקינקס האגדיים לפחות ("Hey Ya" - סינגל השנה הבלתי מעורער) ששולט כבר חודשיים במצעד האמריקאי מתוך הנחה צרכנית שמדובר בלהיט אר.אנ.בי חוקי למהדרין...

עכשיו, תשאירו בצד את המסקנה המתבקשת שהשניים נוכלי פופ בינלאומיים ברמה של בוני וקלייד. הכפול האחרון של אאוטקאסט סיפק השנה חוויית פופ מרהיבה מהסוג שכבר התביישנו לבקש.

יוסי בבליקי

ניג'וס ושמו מטריקס

הפרסומות הצהירו בתחילת השנה ש-2003 תהיה "שנת המטריקס", והעיתונים נמלאו ניתוחים פילוסופיים-תיאולוגיים שליבו את ההיסטריה סביב הטרילוגיה. אך שני החלקים האחרונים של הטרילוגיה נראו כמו ערמת אפקטים בלי שכל והעלו שאלות קשות בקשר לאיכותו האמיתית של הסרט המקורי. אולי מדובר בסך הכל בסרטים על אנטי וירוס?

פבלו אוטין

מסך הברזל

החומה החדשה הנבנית בישראל בעלות של כ-8 מיליארד שקל היא המהלך התכנוני-מרחבי המשמעותי ביותר של השנים האחרונות, והפרוייקט האדריכלי היחיד כרגע בעולם שעשוי להעסיק את ערכאות בינלאומיות. החומה אינה רק נשק אסטרטגי, גיאוגרפי ודמוגרפי, אלא גם אובייקט נוכח, עצום בהיקפו, המצוי במרכז חיים של רבבות אנשים הלכודים בתוך הגדרות ומעבר להן. כפי שהיטיב להבין הסטודנט רם קולהאס לגבי חומת ברלין כבר בשנות ה-70', ההפרדה, שנדמית כקו טכני במפה, הינה למעשה מרחב רחב החוצה טופוגרפיה, שכונות, בתים ואנשים, מתרחב ומצטמצם בכפוף לגיאומטריה ליניארית ברורה. קולהאס הבחין גם בפרדוכס של החומה, לפיו דווקא ברלין המערבית המוקפת כולה חומה נחשבה לעיר החופשייה אל מול זו המזרחית, התוחמת. ואכן, החומה והגשר הופכים את חווית הנסיעה לעבודה למהירה ובטוחה יחסית, אך הפרוזדור והנוף מלמדים כי ישראל הולכת והופכת לפרוור ענק מוגן ירי, חונק וחנוק.

* דן חסון

וונדרוומן

היא זכתה באוסקר, יצרה סגנון משחק ייחודי שעוד ישפיע רבות על הקולנוע, וידעה להבריק הן בתפקידים הוליוודיים והן בסרט אירופי איכותי כמו "דוגוויל". היא מועמדת השנה שוב לגלובוס הזהב וקרוב לודאי תהיה מועמדת גם לאוסקר. בכל אופן, מי זוכר היום את הבחור ההוא שניקול קידמן נישאה לו רק לא מזמן?

פבלו אוטין

עודף ממאתיים

השנה הזו התחילה עם סגירתה של "קרן" שסימנה את היעלמותן של מסעדות היוקרה מנוף המסעדנות הישראלי. זה קורה גם כי באמת אין כסף, וגם כי האנשים שיש להם מרגישים באקלים הנוכחי שאת הנהנתנות צריך לרסן. מסעדות שניסו להשתחל למשבצת הריקה שהותירה אחריה קרן כשלו: מרגי סגרה את שעריה, ארניה, ללא השף אביהו ולדמן, מוזילה מחירים ומתאימה את התפריט. המגמה של עסקיות משתלמות, דילים מפתים לאורך כל שעות היום ושאר סיבות לחגיגה (יומולדת, סתיו, מסיק) מתעצמת ואנחנו נותרנו עם אחד היתרונות הבודדים של המצב הכלכלי - היכולת לאכול על שולחנם של שפים מהשורה הראשונה במחירים סבירים.

רונית ורד

הקאמבק של אפל

מפרספקטיבה של זמן, שנת 2003 תחשב לשנת המהפך של המוסיקה הדיגיטלית, משמעותית יותר מנטישת הוויניל לטובת ה-CD.

מיליוני משתמשים מתקשים לזכור מתי הציבו כף רגלם בחנות תקליטים. השנה קבע גם ביהמ"ש בהולנד ש-Kaaza למעשה לא עוברת על שום חוק. הניסיון הנואש האחרון להלחם בפיראטיות באמצעות איתור המשתמשים עצמם ולהגשת תביעות ענק נתקל בהתנגדות חריפה. בסיכומו של עניין, בשנת 2003 ירדו מכירות התקליטים לשפל חסר תקדים ובכירי התעשייה נאלצו לשנן את הטקטיקה המשמשת לקרבות אבודים מראש: אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם.

אם חברות ההפצה הגדולות נזקקו לשכנוע אחרון, הוא נעשה בידי אחת הדמויות הכריזמטיות ביותר של עולם המחשבים, סטיב ג'ובס, ממציא מחשבי המקינטוש והמנכ"ל החוזר של חברת אפל. ההצלחה הענקית של אפל השנה היא ללא ספק אתר I-Tunes, האתר המצליח ביותר להורדת שירים בפורמט MP3 בתשלום. ג'ובס שכנע ענקיות כמו סוני מיוזיק ו-EMI לעשות את הצעד המסוכן של הפצת הרפרטואר שלהן דרך I-Tunes ולספוג לראשונה בהסכמה את העובדה שהמשתמש הביתי יוכל להוריד את השירים לנגן MP3 נייד או למיני דיסק. התוצאה לא הייתה מאכזבת: השנה רשמה I-Tunes עשרים וחמש מיליון הורדות שירים בתשלום(!). אמנם ההורדות הפיראטיות לא ייעלמו במהרה, אם בכלל, אך כאשר I-Tunes מפלסת דרך למתחרות כמו Napster שחזרה בגרסה חוקית וערוץ MTV שהכריז על כניסתו לתחרות בשנה הבאה, לא נותר מקום לספק: האינטרנט הפך לשוק המוסיקה הלוהט של השנה, ואולי ליחיד הרלבנטי.

שי רפפורט

שוטה הכפר (הגלובלי)

הפוליטיקה של קדאפי של השנים האחרונות מלהיטה את הדמיון. זכורה במיוחד יוזמתו החדשנית לצרף את ישראל לליגה הערבית. בנאומו ה-'יותר שמעון פרס מפרס' בפני וועידת הליגה הוא תקף את צביעותן של המדינות הערביות בנושא ירושלים בטענה הפרובוקטיבית לפיה המוסלמים מתפללים כשראשם למכה ואילו לירושלים הם מפנים את התחת. בכלל, קדאפי הוא בעניין של איחודים. במסעו לאיחוד אפריקה הסתובב במרחבי היבשת השחורה נישא על גבי אפיריון ומוקף בפמליית שומרות ראש סקסיות במדי קומנדו שלא הייתה מביישת אף ראפר.

מלבד התיאוריה המדינית שמפורטת במשנתו "הספר הירוק", שוטה הכפר הגלובלי אף חוטא בכתיבת סיפורים קצרים. סיפוריו הציוריים דנים באבסורדים המרכיבים את חיי האדם הפוסט-מודרני, כגון משל שבמרכזו אסטרונאוט השב לכדור הארץ אחרי שהות ממושכת בחלל ומתקשה למצוא עבודה. איכותם הספרותית של יצירות אלה מוטלת בספק, אך נטיותיו האמנותיות של קדאפי אינן נגמרות בכתיבה. לפי שמועות (פרועות למדי) הוא הולך למסיבות טראנס ומצהיר על עצמו כחובב מושבע של מוזיקה אלקטרונית, וכיאה לרייבר אדוק הוא מטופל במרשם קבוע של, אה, כדורי אקסטזי (דבר שלעצמו יכול להסביר לא מעט מפרץ אהבת האדם והטבע העובר על המנהיג הצפון אפריקאי). את אלו החוששים שמפאת אורח החיים הפרוע בגילו המתקדם המנהיג הססגוני עוד עלול להיעלם לנו ממפת הפוליטיקה המקומית, אפשר להרגיע: בנו של קדאפי ויורש העצר, אף הוא קולונל בצבא הלובי, מנהל קריירה לא פחות צבעונית מזו של אביו כשחקן כדורגל בליגה האיטלקית. את השמועות המרושעות עליהן חגגו עיתוני הבוקר הישראלים על פיהן קדאפי הבן ניהל רומן הומוסקסואלי עם האנטישמי ראש ממשלת אוסטריה יורג היידר, אנו מזימים כתככנותם של עיתונאים תאבי סקופים ומרושעים במיוחד. שימ ותו הקנאים.

* נעם סלע

הגודל כן קובע

זה מתחיל עם מגה-ברים כמו לנסקי ונמשך בשורה של היכלות אוכל גדולים עם המולה קדחתנית ועשרות מלצרים מתרוצצים בסינרים לבנים. תחשבו רפאל ובראסרי, תחשבו הלהיט החדש פייפר-מון שמצליח לייצר אווירה איטלקית-ניו יורקית עמוסה וסקסית וצפו לסבסטיאן, של צוות קפה נואר, שעתיד להיפתח בתחילת ינואר עם למעלה מ-250 מקומות. גם בתי הקפה השכונתיים פינו את מקומם לסניפים הגדולים של הרשתות, כמו אלה שמאכלסים את אבן גבירול.

רונית ורד

שואה שלנו

"המלחמה הקטנה", או "המלחמה האחרת" של המלחמה הגדולה, היא אחת המגמות הבולטות שאפשר לאתר בספרות המתורגמת של השנה החולפת: לא עוד יצירות אדירות ומסועפות שמנסות לתפוס את הבלתי נתפס, אלה סיפורים אישיים, קטנטנים, שוליים ולא קונוונציונליים שברקע שלהם מצויה הזוועה.

בין אלה "הסוד" הרגיש והמקסים של ההולנדית אנה אנקוויסט שגיבור משנה בו הוא מורה יהודי לפסנתר שנעלם יום אחד, "המהגרים" המומלץ של וו.ג זבאלד, על יהודים שגלו ממולדתם לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, "כפרה" של הכוכב הספרותי איאן מקיואן שנע בין אחוזות כפריות לשיירות מופצצות של חיילים נסוגים וכמובן את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" זוכה פרס פוליצר של מייקל שייבון שמספר על ילדים יהודיים שיוצרים קומיקס שהסופר-גיבור שבו יוצא להילחם בנאצים.

אך המופתי מבין ספרי "המלחמה הקטנה" שתורגמו השנה לעברית הוא ללא ספק "סיפור של גרמני 1933-1914". מדובר בעדות מרתקת, אישית וחד פעמית מפיו של אזרח גרמני פשוט, על המתרחש במולדתו לפני ועם עליית הנאצים לשלטון, שכתב סבסטיאן הפנר, עיתונאי והסטוריון גרמני שגלה לאנגליה ב-1938. הזעזוע העולה מקריאה פרקי היומן הללו לא נובע מגילוי קורותיו של הגיבור, שביחס לתקופה אינם מסעירים במיוחד, אלא מתיאור הקלות הבלתי נסבלת של השאננות הבורגנית בזמנים משונים שכאלה, וכמובן גם, מן ההשוואות הבלתי נמנעות לחיינו כאן ועכשיו.

האם הנטייה לקרוא סיפורי שואה שונים וקטנים מסמנת את תחילתה של השיכחה, או שמא את תחילתה של ההתבוננות המפוכחת?

טלי שמיר

חוטבי העצים של אירופה עוברים להיי-טק

'פולין קיבלה ויאגרה', אומר בגאווה בן שיחי, יזם הייטק צעיר מווארשה. תנופת הבניה המואצת מזדקרת בשורת בתי מלון חדישים, בנקים, קניונים אדירי ממדים הנושאים שמות קצרים וקלים להגייה, בתי מגורים מהודרים-ראוותניים של האלפיון העליון. ניתן לקנות בפולין הכול, בכל מחיר.

פולין תצטרף רשמית לאירופה במאי 2004. אחד המיזמים המצליחים כיום בפולין הם בתי ספר לשפות זרות. גם העשייה התרבותית פועלת עם הפנים לאירופה המאוחדת. הקולנוע הפולני, שהיה פעם מן המשובחים בעולם, עוסק כיום בעיקר בהיבטים שונים של תקופת המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה, "כי זה מה שמעניין את הקהל והמבקרים באירופה", אומרת מבקרת קולנוע פולניה. "אבל הקולנוענים שלנו לא שוכחים למהול בייסורי המעבר הללו ציצים, עירום, סקס - עם הפנים לשוק החופשי".

המעורבות הנחושה בעיראק מבטיחה לפולין את ארה"ב ובריטניה כבעלות ברית מסורות בדרך להפוך לכח עולמי משמעותי. פלא שהתור לדרכונים בשגרירות הפולנית ברחוב סוטין מתארך מיום ליום?

מירי פז

חוזרים למחלקה ראשונה

לאחר שני עשורים של שיוט זריז בין אירופה לאמריקה, כשעלייה למטוס מבטיחה מפגש אגבי עם מגה-סלבס עולמיים, קורקע מטוס הקונקורד, וחלקיו נמכרו במכירה פומבית. תם עידן התעופה העל-קולית.

השוק הסיטונאי

אם יש לזה שם של זקן אשכנזי, אז זה בטח המקום החם הבא! ארליך, בלאומילך, גורקי, לנסקי והיד עוד נטויה. מה שהתחיל כטיפטוף, עם התמוטטות המועדונים הגדולים, הפך (עם המיתון הגדול) ללהיט היסטרי. בזה אחר זה נפתחו ברים שיכולים לאכלס מאות בליינים. באווירת פיק-אפ סליזית, בתוך חלל בגודל של חדר מכונות במפעל למזגנים, מתנהל מדי לילה הציד בתל-אביב. הכניסה חינם, אבל לא חופשית- לרוב המדיניות, כדי ליצור עניין, היא לדאוג שבחוץ יקפאו כמה עשרות אנשים. הם מתרכזים באיזור מגדל שלום, רח' לילינבלום ונחלת בנימין, ויש גם כמה בנמל. המחירים של האלכוהול מופקעים והמוסיקה צורמת. מי שמנהל כאן את העסק הוא הברמן. שיא המגמה היה עם פתיחת המגה-בר העצום בבטן מגדל שלום - 'לנסקי'. המקום, שנראה כמו משחטה, הוא שוק הבשר הגדול בעיר, עם משקה ב-45 שקל.

יהושע סימון

היורש של הגולפיטק

זה לקח קצת זמן, אבל בסוף גם אצולת ישראל נכנעה לגולף, שאמנם לא משיל קלוריות אבל בהחלט עוזר לפתח קשרים. *

צרו איתנו קשר *5988