ניפגש הערב, בוועידה

צריך היה הרבה אומץ כדי לומר את מה שאמרה לימור לבנת לקראת כינוס ועידת הליכוד הערב (ב`): עבריינים מנסים להשתלט על המפלגה הגדולה ביותר בישראל. גם אומץ פוליטי וגם, ושזה לא יישמע לכם מטורף, אומץ אישי. כאשר סכנה ללכת ברחובה של עיר שמא במקרה יעבור בסביבה אחד מכרישי הפשע, בל נתפלא אם גם אישי ציבור יהפכו למטרה.

חנן קריסטל היטיב להגדיר הבוקר, ב"קול ישראל", את הבעיה של הליכוד: "מה שלבנת אומרת הוא, שאנחנו נמצאים על גבו של נמר. איך עלינו עליו? זו שאלה אחרת; הבעיה היא איך עכשיו יורדים ממנו". מפלגת השלטון עלולה למצוא את עצמה בתוך זמן לא רב במצב, בו עבריינים או סתם מחפשי ג`ובים יקבעו מי יהיה ראש הממשלה מטעמה. סביר להניח שלבנת חשבה על חברים מכובדים דוגמת מוסא אלפרון וזאב רוזנשטיין.

מדוע דווקא הליכוד משך אליו את הטיפוסים המפוקפקים הללו? וזה לא שכל המפלגות האחרות צחות כשלג; אבל בליכוד התופעה היא הבולטת ביותר והמסוכנת ביותר. ייתכן שהסיבה היא פשוטה: מאחר שמדובר במפלגת השלטון, הפיתוי לנסות ולהשיג טובות הנאה באמצעותה הוא הגדול ביותר.

כאן עולה במלוא חומרתה שאלת המלחמה בפשע, עליה מדברים כל כך הרבה בחודשים האחרונים. וכאן ראוי לצרף לדיון עוד שני אירועים, שוליים יותר, המתרחשים בשעת כתיבת שורות אלו, שניהם בבג"ץ. באולם אחד דנים השופטים בעתירה נגד פינוי המאחזים, ובאולם סמוך בעתירה נגד הקיצוץ בקצבאות.

מה הקשר? לפני שנענה, הנה עוד כמה עניינים התלויים ועומדים דרך קבע בבתי המשפט: תביעות נגד מכרזים, עתירות נגד מינויים, מחלוקות על בחירות, סכסוכים בין שותפים, עבירות מס שוליות, חריגות בנייה חסרות משמעות, ועוד ועוד ועוד. 50 אלף תיקים פתוחים במערכת בתי המשפט, כך למדו אתמול חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט.

זה אומר, שבמקום להילחם בפשע הרציני, נאלצים בתי המשפט לבזבז את רוב זמנם על נושאים שמקומם מחוץ למערכת. סכסוכים עסקיים צריכים ללכת לבוררות ולגישור; עבירות שוליות צריכות להיגמר בקנסות מינהליים; מכרזים צריכים להתברר בוועדות ערר; סוגיות מדיניות וביטחוניות צריכות להתברר בכנסת ובדעת הקהל.

שורש הרע הוא בגישת "הדלת הפתוחה" מבית מדרשו של אהרן ("הכל שפיט") ברק. נשיא בית המשפט העליון אמנם חוזר ומבהיר, שהתכוון לכך שלכל דבר יש פתרון משפטי אפשרי, ולא לכך שכל דבר צריך להגיע לבית המשפט. אבל, א`, הציבור הבין אחרת ופועל אחרת; וב`, בית המשפט העליון עצמו נוהג אחרת.

מדוע צריך בג"ץ להזדקק בכלל לעתירות נגד הליכי חקיקה, מהלכים מדיניים או צעדים ביטחוניים? מדוע הוא לא יכול לומר לעיתים הרבה יותר קרובות את מה שאמר בשבוע שעבר לחברת החשמל בנוגע לתקן חשבונאות 12: "זהו עניין מקצועי ואנחנו לא מתערבים בו"? מדוע אין לשופט תורן יחיד הסמכות לזרוק מכל המדרגות את מי שרק מטרידים את המערכת?

הגישה הנוכחית מחלחלת לכל המערכת. הפסדת במכרז? הגש תביעה, אולי תצליח לסחוט משהו. יש לך בעיה עם שותף? הגש תביעה ולכלך אותו, אולי הוא ייכנע. עסקה התפוצצה? תבע פיצויים מהצד השני, אולי הוא יעדיף לשלם. בזה עסוקים בתי המשפט עד מעל לראשם, במקום להתפנות לדיונים מהירים ונחרצים בתיקי הפשע בכלל ובתיקי הפשע החמור בפרט.

יש לנו הרבה יותר מדי עורכי דין וכולם צריכים להתפרנס, מצב שגורם באופן אוטומטי לריבוי הליכי סרק. בתי המשפט יכולים וחייבים להילחם בתופעה זו על-ידי הטלת הוצאות כבדות על מי שמנסה לנצל לרעה את ההליכים, וכך להשיג מטרה כפולה: גם צמצום העומס במערכת המשפט וגם זירוז וייעול החיים העסקיים.

מה שקורה עכשיו הוא, שמרוב אקטיביזם שיפוטי יש לנו פסיביזם שיפוטי. ליתר דיוק: יש לנו עודף פעילות במקומות הלא-נכונים וחוסר פעילות במקומות החיוניים לשלומם, לביטחונם ואפילו לחייהם של המדינה ואזרחיה. וכך, אין פלא שאותם עבריינים שהמערכת לא מצליחה לטפל בהם, מסתננים אל תוך מפלגת השלטון.