סעדים זמניים בכפר הגלובלי

שאלה זו נדונה בבית המשפט העליון כבר בראשית שנות התשעים, אשר שלל אפשרות זו לחלוטין. ואולם, בשנים האחרונות ניטש ויכוח בעניין זה בין בתי המשפט המחוזיים. בפסק דין שניתן לפני כשנה וחצי בבית המשפט המחוזי בת"א, איפשר בית המשפט הטלת עיקול זמני במקרה כזה. מנגד, לפני מספר שבועות ניתנה בבית המשפט המחוזי בחיפה החלטה אשר שללה אפשרות זו. סוגיה זו מעוררת שאלות כבדות משקל, ומחייבת בחינה הן של הדין המצוי והן של הדין הרצוי.

בראשית שנות התשעים, עלתה בפסק הדין בפרשת רוט (רע"א 5805/90), השאלה האם רשאים בתי משפט בישראל ליתן סעד זמני בארץ כאשר ההליך העיקרי מתנהל בחו"ל. באותו מקרה ניתן בניו יורק פסק דין שחייב את רוט לשלם לתובעים סכום כסף גדול. פסק הדין לא היה סופי, ולפיכך, לא היה ניתן לאכיפה בישראל. במצב דברים זה ביקשו תובעיו של רוט מבית המשפט הישראלי להעניק להם סעדים זמניים.

בית המשפט העליון, מפי השופט ד"ר שלמה לוין, קבע כי מושכל ראשון הוא שסעד זמני יכול להינתן, אך ורק, במסגרת הליך עיקרי המתנהל בישראל.

הנימוק שמכוחו דחה בית המשפט את הבקשה להענקת הסעדים הזמניים היה, שסעד זמני מעצם טבעו הנו חלק מן ההליך העיקרי, ונסמך עליו, ולפיכך אין הוא יכול לעמוד בפני עצמו. כלל זה מעוגן גם בתקנות סדר הדין האזרחי בהן נקבע כי ניתן לבקש סעד זמני אך ורק במסגרת "תובענה", קרי: הליך משפטי עיקרי המתקיים בישראל.

לכאורה, עמד פסק הדין בפרשת רוט בסתירה לפסק דין קודם של בית המשפט העליון שניתן בפרשת אווז הכסף (רע"א 102/88). באותו מקרה העניק בית המשפט סעד זמני לצד לבוררות שהתקיימה בחו"ל. אך זאת, בהתאם להוראת חוק ספציפית (סעיף 39א לחוק הבוררות).

המחלוקת

כתוצאה מפסקי הדין בענין רוט ואווז הכסף רווחה הדעה (ראו: ת.א. (ירושלים) 1447/97), כי הכלל הוא כמצוות הלכת רוט - דהיינו: אין בית המשפט בישראל מעניק סעדים זמניים לצורך הליכים המתקיימים בחו"ל, ואילו פרשת אווז הכסף מייצגת חריג החל בעניני בוררות. חריג זה, הגיונו בצדו. בהליכי בוררות ממילא מעניק בית המשפט שירותי סיוע בלבד, וזאת גם מבלי שתלוי ועומד בפניו הליך עיקרי. לפיכך, אין כל סיבה להבחין בין בוררות המתקיימת בישראל או מחוץ לישראל.

ואולם, בפסק דין שניתן על ידי השופט ד"ר גבריאל קלינג, בבית המשפט המחוזי בת"א (עניין ווינדסופט - המ' (ת"א) 8786/95), הביע השופט את דעתו - אם כי לא יישם אותה בנסיבות העניין - כי אין להגביל את הלכת אווז הכסף לבוררות בלבד. לעמדתו, יש לראותה כמתירה לבית משפט בישראל להפעיל שיקול דעת בהענקת סעדים זמניים לצורך הליך משפטי המתנהל במדינה זרה.

עמדה זו יושמה, הלכה למעשה, בפסק דין אשר ניתן על ידי השופטת שרה דותן בבית המשפט המחוזי בת"א (פרשת אלי לילי - ע"א 1829/02). באותו מקרה הגישה חברה זרה תביעה כספית נגד חברה ישראלית. התביעה העיקרית הוגשה בבית משפט בז'נבה. במקביל, פנתה התובעת לבית המשפט המחוזי בת"א בבקשה למתן עיקולים זמניים. בפסק דינה בעניין זה, אימצה השופטת דותן את העמדה שהובעה בפרשת ווינדסופט, ואיפשרה את הטלת העיקול.

בנימוקי פסק הדין הסבירה השופטת דותן כי, לדעתה, סעיף 75 לחוק בתי המשפט מהווה מקור סמכות רחב להטלת עיקולים גם במקרה שההליך העיקרי מתנהל בחו"ל, ויש להעדיף את הגישה המרחיבה הבאה לידי ביטוי בסעיף זה על פני ההוראות המגבילות של תקנות סדר הדין האזרחי. את הסטייה המפורשת מהלכת רוט נימקה השופטת בכך שלא מצאה בפסק דין רוט התייחסות לסעיף 75.

מנגד, בהליך שנדון לפני מספר שבועות בבית המשפט המחוזי בחיפה (פרשת קורניש חן, בש"א 6414/03), נקט השופט רון שפירא בעמדה הפוכה, ובהתאם להלכת רוט לא איפשר הטלת עיקולים לצורך הליך עיקרי המתנהל בהולנד. בהחלטתו, התמודד השופט שפירא עם פסק הדין בפרשת אלי לילי ודחה אותו. לדעתו, אין כל סתירה בין תקנות סדר הדין האזרחי לבין סעיף 75 לחוק בתי המשפט, באשר סעיף 75 איננו מהווה מקור סמכות מקביל להטלת עיקולים.

לאור מחלוקת זו, דומה כי יש מקום לבחון את שיקולי המדיניות המשפטית אשר מן הראוי שינחו את הדיון ואת קביעת ההסדר בסוגיה זו.

דומה, כי השיקול המרכזי שבסיס פסקי הדין בפרשת ווינסופט ואלי לילי הוא ששינוי העתים וההתפתחויות בחיי המסחר הבינלאומי, מחייבים מציאת פתרונות משפטיים שיאפשרו שיתוף פעולה בין מדינות בסכסוכים משפטיים המתנהלים במספר מדינות בו זמנית, וימנעו אפשרות לנצל קווי תפר בין מערכות משפטיות במדינות שונות.

אין ספק, כי שיקול זה הנו בעל משקל סגולי גדול. בעולם המודרני ישנה כמות גדלה והולכת של אנשים המנהלים את עסקיהם במספר מדינות. הקלות היחסית בה ניתן להעביר כיום נכסים ממדינה למדינה, מקשים על יכולתו של תובע לנהל הליך אפקטיבי כנגד נתבע. ברם, מצב זה משקף חלק מן התמונה בלבד. מולו עומדים מספר שיקולים כבדי משקל הקשורים למושכלות יסוד בתורת הסעדים הזמניים, המצביעים על הקושי הרב שבמתן סעדים זמניים לצורך הליך המתנהל בחו"ל. נצביע על כמה מהם:

ראשית, כאשר מעניק בית משפט סעד זמני, הוא מתיר - על בסיס ראייתי ראשוני ולכאורי בלבד - פגיעה בקניינו ובזכויותיו של הנתבע. בשל כך, מושתתים דיני הסעדים הזמניים במשפט הישראלי על מערכת של איזונים בין האינטרסים של התובע לבין אלה של הנתבע, כאשר המגמה הברורה של החקיקה והפסיקה, בשנים האחרונות, היא לבצר את ההגנה על זכויות הנתבע ולהעמיד תנאים מגבילים למתן סעדים זמניים.

איזון אינטרסים זה מחייב כי הסעד הזמני יהיה מצוי, גם לאחר הענקתו, תחת עינו הבוחנת והמפקחת של בית המשפט, ונתון תמיד לשינוי או ביטול על ידו (ראו: תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי). ברור, כי מתן סעד זמני לצרכיו של הליך המתנהל בחו"ל אינו מאפשר את הפיקוח הנדרש.

שנית, לצורך מתן הסעד הזמני צריך בית המשפט להשתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי לתובע עומדת עילת תביעה כנגד הנתבע. כאשר ההליך העיקרי מתנהל בחו"ל, נדרש בית המשפט להעריך את קיומה וסיכוייה של עילת התביעה בחו"ל על פי הדין המהותי והפרוצדורלי שבאותו המקום. עניין זה, אינו פשוט כלל ועיקר, והוא מחייב הבנה מעמיקה של הדין הזר שפעמים רבות אינה מצויה בבית המשפט הישראלי.

הפיתרון

כותבי שורות אלה סבורים כי מכלול השיקולים הרלוונטיים מחייב יצירת הסדר אשר יאזן כראוי בין האינטרסים השונים. היריעה הקצרה של רשימה זו אינה מאפשרת בחינה מעמיקה של סוגי ההסדרים היכולים לענות על דרישות האיזון הראוי. לפיכך נצביע על מספר הסדרים אפשריים בקווים כלליים בלבד:

(1) הסדר שיתנה את הענקת הסעד הזמני בארץ בהצגת ראיות פוזיטיביות, המלמדות על מעשי תרמית של הנתבע או פעולות אחרות להברחת רכושו בפועל, במטרה לסכל את ההליך המשפטי נגדו. הסדר זה מבוסס על התפיסה, כי יש הצדקה להחמיר עם מי המנצל שלא כדין קווי תפר פרומים בין מדינות על מנת להערים על שיטות המשפט שלהן. מאידך, לא יוטרד בעל הדין התמים שאינו עוסק בהברחת נכסיו מפני אימת הדין.

(2) הסדר שיאפשר לאכוף בארץ - באמצעות הליך מיוחד המיועד לכך - סעדים זמניים שיינתנו על ידי בית המשפט הזר, הדן בהליך העיקרי. בדרך זו ניתן יהיה לאפשר מתן סעדים זמניים בהליכים המתנהלים במספר מדינות, תוך צמצום הפגיעה בזכויות הנתבע. יחד עם זאת, הסדר כזה עלול להיות בעייתי, ככל ששיטת המשפט הזרה מאפשרת מתן סעדים זמניים על נקלה מבלי לייחס את המשקל הראוי להגנה על קניינו של הנתבע.

הפתרון המוצע בהסדר (1) מייצג את האיזון ההולם ביותר. נראה כי ראוי שהסדר כזה ייקבע במסגרת תיקון חקיקתי מתאים ולא בדרך של חקיקה שיפוטית. *

ד"ר ישראל לשם הוא ממשרד מיתר, ליקוורניק גבע & לשם ברנדויין. עו"ד ישראל ציגנלאוב הוא ממשרד בלושטיין, קוגן, בר קהן ושות'.