האוצר מכבה אותה ברכות

הרקע להצעה-יוזמה הזאת הוא ברור. תקציב הטלוויזיה החינוכית בא מקופת המדינה. מאז קמה התחנה באמצע שנות ה-60 התעשרה והתעבתה מפת התקשורת בישראל, והטלוויזיה החינוכית איבדה את מעמדה, את ייחודה, ועכשיו "הגיעה עת".

מנקודת ראותו של האוצר, יש מספיק טלוויזיה בישראל. ה"חינוכית" מבחינתו לא מספקת תרומה משמעותית, עלותה גבוהה, ואפשר לסוגרה, בלי שייגרם נזק של ממש. הטעות של ה"חינוכית" היא ממשפחת הטעויות האסטרטגיות. לפני עשר שנים ויותר, כשהחלו להתממש היוזמות השונות להרחיב את הטלוויזיה בישראל, דרשה החינוכית להיות שם ובכל מקום. כך היא נכנסה לכבלים וקיבלה ערוץ משלה (23), אחר כך היא הפכה לזכיין בחסד (ולא בזכות, כלומר ללא התמודדות) בערוץ 2. כל זאת נוסף על שידוריה הקבועים, היסטורית, בערוץ 1, מאז שקמה.

רק באיחור רב גילו בחינוכית כי אין ביכולתם למצות את עצמם באופן אחיד לכל הערוצים. בכל ערוץ נאלצו להביא בשורה שונה, וסופם שייחודם אבד. יתר על כן, בערוץ 1 אנשי החינוכית נשענו על תקציב המדינה, בערוץ 23 גם כן. בערוץ 2 לעומת זאת הם מכרו תשדירי פרסומת. וכך הפכו בעת ובעונה הן למשדר ציבורי והן לזכיין פרטי. אז מה הם? ערוץ ציבורי שמימונו בא מהקופה הציבורית, או ערוץ פרטי שמקורותיו הכספיים הם תשדירי פרסומת וחסות?

לא רק המקורות הכספיים עירפלו את אישיותה של הטלוויזיה החינוכית. גם תכניה, שנעו מטלוויזיה לילדים ולנוער לטלוויזיה של חינוך, השכלה והעשרה; מסדרות אמריקניות עממיות, לעתים מטופשות, לתוכניות יוקרה של מוסיקה קלאסית ותרבות. כך בעידן של התמחות, נשארה הטלוויזיה החינוכית חסרת זהות. הניסיון להכיל את הכל הסתיים במעט מאוד. אל הזירה הזאת פרצו אנשי האוצר, וביקשו לבטל אותה לחלוטין.

לשבחם של העובדים וההנהלה בחינוכית יאמר, כי שנה לאחר שנה הם מנהלים מאבק עיקש, לא רק על מקום העבודה אלא גם על ערכים שהם מאמינים בהם. אני מאמין, כי הם רוצים טלוויזיה איכותית, טלוויזיה של תרבות ושל הפקה ישראלית. הם הצליחו לגייס למאבקם חברי כנסת וגורמים בתקשורת (מן הסתם לא אלה בתקשורת האלקטרונית הפוזלים לעבר שעות השידור שלהם), ובעיקר הם הצליחו, שוב, לזכות בתמיכת השר/השרה הממונים.

התוצאה היא ההחלטה שהתקבלה זה עתה, כי הטלוויזיה החינוכית לא תיסגר בשלוש השנים הקרובות, אך כי תקציבה יעמוד על 56 מיליון שקל ומספר עובדיה יקטן בהדרגה. אלה צעדים מינהליים. האוצר חונק את החינוכית לאט-לאט. הוא עשה כן גם למוסדות אחרים. זה עניין של זמן. אבל הטלוויזיה החינוכית לא אבודה, אם רק תשכיל לאתר את הגומחה, את הנישה הפנויה. לנישה הזאת קוראים ערוץ ציבורי איכותי. כן, ממש כך. נכון, יש לישראל ערוץ טלוויזיה ממלכתי ציבורי, אבל הוא לא שם, מה לעשות. הטלוויזיה החינוכית צריכה לחתור אל האיכות ולוותר על הכמות (של הצופים). יש עדיין מרחב גדול להפקה של תוכניות איכות המבוססות על העשייה התרבותית, להפקות כמו של ערוץ 13 בניו-יורק (PBS) או אולי ערוץ 4 באנגליה. כך או אחרת, זהו מתחם שהערוץ הציבורי, שמספרו 1, ויתר עליו.

אם תשכיל החינוכית לנצל את כוחות היצירה וההפקה שלה, בתוספת כוחות חיצוניים, היא תוכל ובצדק לתבוע אחוז מסוים מאגרת הטלוויזיה, ולהוסיף עוד חסויות (כמקובל בערוצים איכותיים). זה יספיק לה לייצר טלוויזיה "קטנה" (אך גדולה), והעיקר היא תשרוד, לא בכל מחיר, אבל במחיר ראוי.