טייק פייב בצעד תימני

הגיטריסט ג'ורג' בנסון זכה לרשת את ווס מונטגומרי הגדול עוד בחייו. אבל מה שאצל מונטגומרי נשמע כטכניקה מסובכת, אצל בנסון זרם מאליו. היה זה המפיק והבעלים של CTI, קריד טיילור, שיצר את הזיקה בין בנסון למונטגומרי, והחתים אותו על חוזה, כדי שימלא את החלל שהשאיר אחריו מונטגומרי לאחר מותו ב-1968.

בנסון, שהיה ילד-פלא מזמר, בכלל רצה להתפתח בתחום, אלא שיכולתו הווירטואוזית להפיק מהגיטרה מלודיה מאקורדים שלמים, סימנה אותו כאלטרנטיבה לבלוז המחשמל של ג'ימי הנדריקס, שאז ריכז את מלוא תשומת-הלב.

בימים אלו מוציאה NMC את הקטלוג של CTI, שהובילה בשנות ה-70 קו סגנוני ממוסחר, שהוא ממש מראה של רוח התקופה. למעשה, אסופת האלבומים של בנסון ב-CTI היא המייצגת ביותר את בנסון כנגן ג'אז נטו, מאחר שאלבומו This Masquerade, שבו החל גם לשיר, הציב אותו ב-1975 ככוכב פופ מהשורה הראשונה. כיום הוא נתפס כאחד מהגוורדיה הוותיקה של הפיזמונאות השחורה, דוגמת סטיבי וונדר.

שלושת אלבומיו של בנסון ב-CTI הם גולת-הכותרת של הלייבל הזה. נתחיל ב-Beyond The Blue Horizon, שהוקלט ב-1971 ביחד עם נגן הבס רון קרטר (מנגן בשלושת האלבומים), וכן עם ג'אק דה-ג'ונט (תופים), קלרנס פאלמר (אורגן), מישל קמרון ואלברט ניקולסון (כלי הקשה).

הקטע הפותח הוא מחווה לחצוצרן, גרסה פאנקית ל-So What של מיילס דייוויס. איתו ניגנו בנסון, קרטר, ודה-ג'ונט. באלבום Miles In The Sky, בקטע Somewhere In The East, בנסון משתמש באפקטים דומים לאלו שניגן אצל דייוויס. ניכר ששורשיו העמוקים באר.אן.בי ובפאנק הם אלה שנותנים את הטון, למעט בלדה מרגשת שכתב בנסון בשם Ode To A Kudo, ובה ליווי עדין של קרטר בקונטרבס עם קשת.

האלבום השני, Body Talk, הוקלט ב-1973, עם אותה חוליית קצב, וכן עם ארל קלוף (גיטרת קצב), הארולד מאברן (פסנתר חשמלי), מובוטו (כלי הקשה) וסוללת כלי נשיפה ממתכת, ביניהם החצוצרן ג'ון פאדיס ונגן הטנור פרנק פוסטר. זהו האלבום היותר פאנקי של בנסון, אם כי גם כאן נמצא קטעים החורגים מאותו דפוס קופצני, כמו ביצוע נפלא ל-When Love Has Grown, של התוויי ומקדניאל, וכן בלדה מקורית בשם Top Of The World. לכאורה, קטע זה, כמו שאר הבלדות של בנסון, מסמן אותו כנגן וירטואוזי, כמלחין בעל כישרון מלודי יוצא-מן-הכלל אף יותר ממאלתר דוגמת ווס מונטגומרי.

אבל אז מגיעים לאלבום השלישי, Bad Benson, שהוקלט ב-1974 עם גיטריסט נוסף בשם פיל אפצ'רצ', עם קני ברון (פסנתר), סטיב גד (תופים), וכן תזמורת רבת-נגנים, בניצוחו של דון סברסקי, שגם כתב את העיבודים לתזמורת. אלבום זה כולל ביצוע אדיר ל-Take Five, במקצב שמזכיר צעד תימני, וכן אלתור מורכב שלו ל-Take The A Train של אלינגטון. בנסון מפליא כאן באלתורים, שספק אם מונטגומרי היה מסתדר איתם.

צרו איתנו קשר *5988