"אני צייד הון שחור"

"הדבר הראשון ששמעתי כשחלק מחושי חזרו אלי היה פתיחת דלת מעלית וצעדים. הרגשתי בחילה וטעם של דם בפה. התרוממתי לחצי-ישיבה על הרצפה. נשמתי בכבדות. חשתי כאב-ראש הולך וגובר. החלל חג סביבי כמו קרוסלה. היה רטוב וחשוך וכואב. שמעתי דיבורים בגרמנית. איפה אני? הערפל התפזר לאט. ראיתי דמות מטושטשת, מישהו ניסה לעזור לי. הכאב היה נוקב וחשבתי שראשי מתפוצץ. 'מיין גוט', שמעתי קול גבר, 'הוא מדמם'".

חגי כרמון, 59, עורך-דין ותיק וסופר ביכורים, עדיין נרגש כשהוא מתאר, בראיון בבית-מלון בוושינגטון, את המפגש הגורלי בין ראשו למכשיר קהה, שהנחית עליו "בן-בליעל" במסדרון חשוך בבנק ב"מדינה מערב-אירופית" שאת שמה הוא מסרב לומר, בעת משימה מקצועית.

כרמון נראה ומתנסח כמו עורך-דין, אבל מסלול העיסוקים שלו הוביל אותו לנתיבים מקצועיים וגיאוגרפיים שרוב עמיתיו למקצוע יכולים רק לחלום עליהם. הוא אב לחמישה ילדים, שירת בחיל-האוויר והוא בוגר בהצטיינות של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. ב-1987 קיבל תואר MA בהצטיינות במשפט בינלאומי ודיפלומטיה מאוניברסיטת סיינט-ג'ון ניו-יורק.

הוא מגדיר את עצמו כ"עורך-דין-חוקר", שמבצע עבודות בילוש, בעיקר התחקות אחרי הון שחור, כשלחלק מהעבודות יש ממד הרפתקני רחוק מספרי-חוק.

הוא אמנם לא נראה ג'יימס בונד, אבל מטעני החוויות האקסטרה-משפטיות שלו יכולות למלא ספר, וזה מה שהוא עשה בחדרי מלונות במי יודע כמה מדינות, בהמתנה למסמכים, לדיון משפטי או למקור חסוי. הוא כתב ספר, "כי הג'ט-לג ניצח... בלילה נטול שינה במלון קטן בארץ נידחת".

ההתקפה ב"מדינה המערב-אירופית" נועדה לרוצץ את ראשו של דן גורדון, "עו"ד ישראלי ויוצא המוסד" והיא אחת מנפתולי העלילה בספרו של כרמון, "זהות משולשת", שיצא לאור החודש בהוצאת "ידיעות אחרונות". המכה הזו היא גם אחד מנפתולי המקצוע שלו ואת הצלקת שהותירה באפו, כרמון נושא "לא בגאווה מיוחדת".

עלילת "זהות משולשת" מתפתלת סביב ריימונד דה-לואיז (שידוע גם כברונו פופסקי, או דב פלד), לשעבר איש "המדור לפיזיקה גרעינית" במוסד, שמת כבר בעמוד הראשון, כ"שעל פניו הלבנים, דמויי המסכה, נותרה רק הבעת תימהון", אחרי שהספיק להוציא 90 מיליון דולר מהבנק שלו בארה"ב, שעליו השתלט בקריירה הפוסט-מוסדית שלו.

בעלילה משתתפים גם בתו, אריאל פלד, מורה לכימיה בבית-ספר בחיפה; מחמוד נורי וטארק פאריד, ממשלחת הרכש של התעשייה הצבאית העיראקית, שמנסים להניח יד על "ליתיום 6, פלדיום, ברליום", חומרי בסיס לנשק גרעיני, אשר דה-לואיז הבטיח להם (או לא); ועוד דמויות-משנה, בהן ברוני סמים מקולומביה וטיפוסים מהשב"כ ומהמוסד, שנראים כמו "החנווני השכונתי"; וגם סביב גורדון, שעזב את המוסד.

"זהות משולשת" אינו מותחן תיעודי, אבל מה שמתואר בו הוא לא רק פרי דמיון, וכרמון הפרקליט אינו ממהר לשרטט את הקו שמפריד בין מציאות חייו לבין מחוזות הבדיה של כרמון הסופר.

המציאות שעליה אין מחלוקת

* האם אתה דן גורדון, והאם "זהות משולשת" הוא סיכום-ביניים של מעלליך המקצועיים?

"אני לא דן גורדון. אינני בוגר המוסד ו'זהות משולשת' אינו אוטוביוגרפיה. עם זאת, חלק מהדברים מבוססים על הניסיון שצברתי במשך 18 שנה כלוחם בהלבנת הון בשירות משרד המשפטים של ארה"ב".

כרמון מעיד, כי חווה חוויות "מסמרות שיער" בעבודתו כזרועו של החוק האמריקני, ולא היה יכול לחלוק אותן עם איש, פרט, לפעמים, לממונים עליו. "תיאור אירועים אלה שלעיתים עולים על כל דמיון, קבור עם שאר דיווחיי בתיקים גנוזים בוושינגטון. כתחליף בא סיפורו של דן גורדון ומלחמתו בבלתי נראים".

בכיר במוסד, שכתב הקדמה לספר בחתימת "אנונימי", מותיר את האבחנה בין כרמון לגורדון סוכן המוסד לשעבר, מעורפלת. "אחרי כ-30 שנה במוסד, שפסגתן הייתה תפקיד פיקודי בכיר, חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי הכל. אבל חגי הצליח להפתיע אפילו אותי, הספקן, במארג מושלם של אמת ודמיון, שהותיר אותי תוהה לפעמים ומנסה להבדיל ביניהם".

"... 'כי בתחבולות תעשה לך מלחמה', אמר שלמה המלך (משלי) והמוסד אימץ פסוק זה כמוטו... דן גורדון הוא תלמיד נאמן של דברי חוכמה אלה... ודרכי פעולתו הנפתלות ודבקותו במטרה מתאימות לפרופיל של סוכן חשאי מוצלח".

גם שרה מק-קיי, היועצת המשפטית בדימוס של האינטרפול, כותבת בהקדמה: "האם התיאורים (בספר) מקורם בתיקים הממשלתיים (האמריקניים), שחגי היה אחראי להם... או שהם נולדו במוחו היצירתי? חגי אומר, שהם בדיוניים... אבל עד כמה שניסיוני מגיע, יש בהם מן האמת. לכן הייתי אומרת, כי ייתכן שהם אכן קרו".

המציאות שעליה אין מחלוקת היא, שמאז 1985 משמש כרמון כעורך-הדין הישראלי החיצוני של משרד המשפטים של ארה"ב, בענייני החוק הישראלי. הוא נותן לממשל חוות-דעת בענייני חוקי ישראל ומופיע בבתי-משפט ישראליים בתביעות משפטיות שממשלת ארה"ב היא צד להן.

פרט למשרד המשפטים של ארה"ב כרמון ייצג גם את הסטייט-דיפרטמנט, שגרירות ארה"ב בישראל, הקונסוליה הכללית של ארה"ב בירושלים, מס-הכנסה ורשות ניירות ערך של ארה"ב, רשות הפיקוח הפדרלית על הבנקים לחיסכון, הרשות הפדרלית לביטוח פיקדונות בבנקים, הקרן הלאומית לאומנויות בוושינגטון ומשטרת הדואר של ארה"ב.

לכאורה, הוא האיש שלנו בשלטונות החוק בוושינגטון, אך מטבע עבודתו הוא בעיקר האיש שלהם בשלטונות החוק בירושלים ובעשרות מדינות אחרות.

פן אחר של פעילות כרמון במשרד המשפטים בארה"ב, שנחשף בסלסול מסוים ב"זהות משולשת", הוא עבודה הקשורה בכינוס נכסים בינלאומי, שכוללת איסוף מודיעין משפטי וראיות, איתור נכסים ומלחמה בהלבנות הון. רשויות ממשל אמריקניות הטילו עליו אחריות כלל-עולמית (פרט לארה"ב) לניהול תיקים בינלאומיים סבוכים של מיליוני דולרים, שהצריכו חקירות רגישות ב-30 מדינות.

על הצלחתו תעיד הצהרתה של מק-קיי, כי כרמון הצליח בהיותו יועץ לממשלת ארה"ב, להחזיר לקופת האוצר בוושינגטון מיליוני דולרים שהושגו במרמה ושהוסתרו מחוץ לארה"ב, תוך שימוש ב"שיטות מקוריות, יעילות ולא שגרתיות". לפי מסמך במשרד המשפטים האמריקני, הישגיו באיסוף מודיעין היו "חיוניים ורבי-ערך".

* כלומר, מבחינה מסוימת אתה שוטר משפטי, עם מנדט לשים רגל לאנשים הרעים.

"לא בדיוק. התפיסה המסורתית של המלחמה בפשע הייתה להעניש עבריינים ולהרתיע עבריינים בפוטנציה. בשנים האחרונות התגבשה תפיסה, שצריך לתקוף גם את פירות הפשע, לא רק כדי שיובן שהפשע אינו משתלם, אלא גם כדי שהרכוש הגזול יוחזר לבעליו. זו תמצית הצדק. לא רק מאסר וקנס לאשמים אלא גם החרמת פירות הפשע ומכשירים שסייעו לו. זה הדגש של עבודתי. אני צייד הון שחור".

* נשמע שמדובר בעיקר במו"מ עם בנקים. אז מה הביא אותך למקומות האקזוטיים שב"זהות משולשת" אתה מכיר אותם מקרוב ולמפגשים עם טיפוסים מפוקפקים חמושי אלות?

"מו"מ עם בנקים זה רק חלק מהעבודה. זו עבודה שכרוכה במתח רב ובמסעות לאתרים שהם אולי אקזוטיים, אבל לא תמיד מסבירי פנים. אתה נלחם באנשים בלתי נראים. לכן הסיפור על דן גורדון מתאים למציאות. והמציאות של העבודה שלי היא, שעברייני רכוש יכולים להסתיר את הפירות הגנובים בפינות הנידחות ביותר בתבל, וגם עושים זאת".

* תן דוגמה.

"הביקור שלי באיי קוק שבדרום האוקיינוס השקט. הגעתי לשם כי לפני שנים הפילו נוכלים אוסטרלים בנק בארה"ב במבצע עוקץ. הם רכשו תעודות פיקדון (CD) של הבנק בהמחאות ללא כיסוי, שהיו משוכות על שם פלוני במדינה אחרת בארה"ב. אז, נדרשו עשרה ימים עד שהמחאה הייתה עוברת את צינורות תהליך הזיכוי. בזמן הזה מכרו הנוכלים את התעודות, שהיו כשרות, לבנק אחר, ונעלמו. רוכש תעודות הפיקדון ביקש לפדותן, וכך החלה שרשרת התפתחויות שהובילה להתמוטטות הבנק הראשון.

"בסופו של דבר, הנוכלים נתפסו, נשפטו וגורשו לאוסטרליה. אבל איפה הכסף? לאחר הכל, זה כסף ששייך ל-FDIC (הסוכנות הפדרלית לביטוח חשבונות בנקים). החקירה הוליכה לאיי קוק, שאפשר להגיע אליהם רק בטיסה מניו-זילנד, פעם-פעמיים בשבוע.

"מפקד המשטרה המקומית בא עם אשתו לקדם את פני בנמל-התעופה. לקח לי זמן להבין, שיותר משהוא רצה לעזור לי הוא בא לפקח עלי שלא אקלקל. ואני לא רוצה לדבר על האנשים שם, שהייתי אמור לקלקל להם. נכון שהיו שם פעם אוכלי-אדם, אבל לא זה מה שהפחיד אותי. מספיק שאומר שהכסף נמצא".

500 גופים התמוטטו ברעש גדול

* ואיך התגלגלת לבנק באירופה שבו הותקפת באלה?

"ארגוני פשע אוהבים לרשום חשבונות בנק על שמות דגי-רקק, בתקווה מגובה בניסיון, שהם לא יעזו לרמות או להלשין. במקרים רבים דגי-הרקק אפילו לא יודעים על מי להלשין, גם אם היו רוצים. אבל במקרה הזה, עשתה התביעה עסקה עם אחד מהם: תמורת הקלה בעונש על חלקו הקטן בפרשיית הונאה, הוא ייתן למשרד המשפטים ייפוי-כוח לחשבון שרשום על שמו, אך בפועל שייך לגוף של פשע מאורגן, בבנק באירופה. ייפוי-כוח היה על שמי.

"בביקור הראשון שלי בבנק סירב נציג ההנהלה לתת לי גישה לכספת. בדיעבד התברר שזו הייתה השהיה מכוונת. לא ידענו אז, שאותו דג-רקק החל לחשוש לעורו, וכדי להציל את עצמו דיווח לבעלים האמיתיים של החשבון על בגידתו. כך הבשילה המזימה שלהם לבלום אותי.

"כשהגעתי לפגישה נוספת בבנק, מצויד בטיעונים לשכנוע ההנהלה לפתיחת הכספת, לא הייתי צריך להתאמץ. ההנהלה נעתרה ונציגה ירד עימי לחדר הכספות. כשסיימתי החלה הפסקת הצהריים. הדלת המרכזית הייתה סגורה והמלווה שלי כיוון אותי ליציאה צדדית. ואז הלמו בי. תיק המסמכים שהחזקתי נשדד. אבל התוקף היה טיפש. המסמכים מהכספת היו בכיס פנימי בחליפה.

"שתתתי דם. אבל בניגוד למעשי דן גורדון בספר, לא נסעתי לשרתון המקומי אלא הישר לנמל-התעופה, כשאני מתכסה במעיל הגדול שלי. תפסתי את הטיסה היוצאת הראשונה, לראקייוויק שבאיסלנד. בכל מקרה לא הייתי טס ישירות לארה"ב. חסר היה לי שמישהו יעקוב אחרי עד הבית".

* השכלה משפטית חיונית לביצוע עבודה בלשית כזו?

"עבודה של עו"ד-חוקר אינה יכולה להתבצע ע"י מי שאינו עו"ד. ראשית, המבנה המשפטי של הרכוש שנעלם מצריך מומחיות משפטית; שנית, במהלך הפענוח צריך להיזהר מפעולות משפטיות שעלולות לפגוע בזכויות המשפטיות של הנושים. קל מאוד 'לזהם' ראיות. ראיות שלא הושגו כחוק אינן קבילות בבית-המשפט".

נושא החקירות הפיננסיות הבינלאומיות בארה"ב, וגם הקריירה של כרמון ברשויות לאכיפת החוק, החלו להתפתח בעקבות קריסת הבנקים להלוואות ולחיסכון, באמצע שנות ה-80. כ-500 מוסדות כאלה התמוטטו בארה"ב ברעש גדול. חלק ממפעילי הבנקים היו יהודים, וחלקם חלחלו לישראל עם הכסף.

בגלל הכמות של המוסדות שסרחו לא יכלו הרשויות להתמודד עם מטלות שהתחייבו ממפולת כזו. הן נעדרו מומחיות, כוח-אדם וציוד למשימות מעקב ואכיפה בישראל. משרד המשפטים בוושינגטון גייס אפוא משפטן ישראלי עם תואר אקדמי מארה"ב, כרמון, לטיפול בהיבטים הישראליים של קריסת הבנקים, ובעיקר להשבת הכסף האבוד לכאורה לארה"ב.

אחר-כך הוסיף כרמון לקבל תיקים בנושאים אחרים בעולם, חלקם בלי קשר לישראל. הוא ממשיך להופיע בתיקים בשם ממשל ארה"ב בבתי-משפט בישראל, גם אם אלה אינם תופסים עוד פלח גדול בעבודתו. כרמון תרם מניסיונו גם ל'רשות לאיסור הלבנת הון' במשרד המשפטים הישראלי, כשזו עשתה את צעדיה הראשונים, בניהול עו"ד ליאור חורב.

התיק הגדול: ציורי ראובן

כמה מהתיקים, שבהם הגן כרמון על אינטרסים של ארה"ב מול חברות או אזרחים ישראליים בבתי-משפט בישראל, עשו כותרות. ולא, אין לו שום נקיפות מצפון לייצג אינטרסים של ארה"ב נגד ישראלים, כי "זה עניין משפטי טהור".

ב-1990 טבעה בנמל חיפה ספינת-מעבורת של חברת העוגן, שהחזירה אנשי צוות של נושאת המטוסים האמריקנית סאראטוגה לאונייה, בתום ביקור חוף. 22 אנשים נספו. משפחותיהם תבעו את ישראל, את רשות הנמלים ואת העוגן. העוגן הודיעה לארה"ב, שאם יהיה עליה לפצות את המשפחות, הממשל האמריקני יחויב לשפותה 'מפני שארה"ב הייתה אחראית לאסון'.

"הדרישה הזו קוממה את הצי האמריקני". כרמון הגיש בקשה לדחיית תביעת העוגן על הסף, בגלל החסינות הריבונית של ארה"ב. ההליכים המשפטיים בתיק עדיין נמשכים.

בתיק אחר, היה ליבו של כרמון עם המתלוננת, ישראלית שטענה, כי מלח הצי השישי אנס אותה בחיפה. בית-משפט צבאי בארה"ב זיכה אותו מאונס, אך הרשיעו בבעילת קטינה. המתלוננת תבעה פיצויים מהמלח ומממשלת ארה"ב. "ייצגתי את ארה"ב, וטענתי, שבית-משפט ישראלי אינו מוסמך לדון בתיק וכי על המתלוננת לבוא לערכאות בארה"ב. בית-משפט השלום דחה את נימוקי.

"בערעור, שהתקבל, טענתי שלפי הדין בישראל מעביד אינו אחראי למעשי עובדיו, שאינם קשורים במילוי תפקידם. בגלל אהדתי למתלוננת ניסיתי להקל עליה, בלי לפגוע בזכויות ארה"ב, ולא תבעתי החזר הוצאות. לבסוף, לפנים משורת הדין, אפילו השגתי לה פיצוי מהממשל. הייתי מעוניין בפסיקה העקרונית, לא ברדיפתה".

תיק גדול שלו נודע בשם "ציורי ראובן". ב-1982 הוצגו עבודות של מיטב אמני ישראל במוזיאון היהודי בניו-יורק. המועצה הפדרלית הלאומית לאמנויות ביטחה את הציורים למסע הטרנס-אטנלטי. מעשה שטן, דווקא שני הציורים היקרים ביותר, יצירותיו של ראובן רובין, נעלמו. המועצה פיצתה את בעליהן, מוזיאון ישראל וגלריה אנגל, וקיבלה בכך את הבעלות עליהן.

"אחרי שנים רכשה זהבה כנען בתום לב שני ציורים בשוק הפשפשים בת"א, תמורת 250 שקל, שהיו ציורי ראובן. כרמון ועו"ד אלי זוהר ביקשו מביהמ"ש להצהיר, שארה"ב היא בעלת היצירות. רק אחרי עשר שנות דיון, קבע ביהמ"ש העליון, כי כנען תחזיר אותן, תקבל את הסכום ששילמה עבורן ופיצוי בסך 10,000 שקל. צחוק הגורל הוא, שבדולרים שולם לה 2497 דולר, כשאנחנו הצענו לה עשר שנים קודם לכן, להתפשר ולשלם לה 2,500 דולר, אך פרקליטה דחה את ההצעה".

* מה הלקח שנוכל להפיק מפרשיות אלה?

"ישנם אנשים שחושבים, כי אם יגישו תביעה נגד הממשל הוא ייאחז בפחד. זה לא יקרה. עם זאת, יש לנו הקפדה יתריה על הגינות ואתיקה. אנחנו לא איזה שרברב שיכול להרשות לעצמו כמה עקיפות".

כרמון נשוי לעו"ד רקפת, לשעבר תובעת פלילית במשטרת ישראל, שעוסקת בייצוג חברות היי-טק ממשרדם שבמנהטן. הזוג גר בפרבר עשיר בניו-יורק, אבל כשכרמון נשאל היכן הוא גר הוא עונה: "במטוסים. נשמתי חיה בישראל, אבל עקב עבודתי הבינלאומית גופי שוהה בישראל רק שבוע בחודש".