סכנת העליבות וההזנחה

לא צריך את דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי מספיק סיבוב כמעט בכל כפר ערבי, שלא לדבר על היישובים הבלתי מוכרים בנגב, עם הביוב הזורם ברחובות והבתים הנבנים ללא היתר כל יום, כדי להבין את המצב בו נתונה האוכלוסייה הערבית.

בדו"ח הלמ"ס ל-2001 שפורסם אתמול (ג'), אין שינויים לעומת השנים שעברו. הרוב המכריע של היישובים העניים ביותר הם ישובים ערביים או חרדיים. כאשר בוחנים את תת-הקבוצה הלא מכובדת הזו, גם בתוכה יש דירוג משנה: הישובים הערביים מהווים את הרוב בתוכה.

אבל הפעם דו"ח הלמ"ס יוצא בעיתוי מיוחד, כאשר עיריות ומועצות מקומיות קורסות בזו אחר זו, וחלקן אינן מסוגלות לשלם משכורת לעובדיהן במשך חודשים. זה רק מובן מאליו, שהרשויות המקומיות הקורסות ראשונות הן אלה המצויות בתחתית הרשימה של הלמ"ס. למרבה המזל, ירושלים, שבה יש גם חרדים וגם ערבים, נהנית מתשומת לב ומסיוע מיוחד בשל מעמדה.

לא צריך להכביר מילים על הסכנה הטמונה במצב מתמשך כזה, שהרי יש כאן גלגל סובב של הזנחה, המתרגם את עצמו לתחושת זרות וניכור במקרה הפחות גרוע, ותחושת עוינות במקרה היותר גרוע. אין פלא שמדובר, בהכללה שמסכימים לה בכירי מערכת המס, בשתי אוכלוסיות הנחשבות לבעייתיות ביותר מבחינת גביית מס אמת. במקרה של האוכלוסייה הערבית, הסכנות של מצב ניכור ועוינות מתמשך מובנות מאליהן, ולמעשה, עד כמה שזה יישמע מוזר, ניהול תקין של רשויות מקומיות מהווה גם צורך בטחוני.

אם מחפשים את הנקודה בזמן שבה התחילה הבעיה, מגיעים לאמצע שנות ה-80, תקופת שלטונו של אריה דרעי במשרד הפנים, תקופה שבה נשברו כללי הזהירות של הרשויות המקומיות והחלה התפרעות גדולה של לקיחת אשראים בלי חשבון (למי ששכח, זוהי תמצית "התיק הציבורי" של אריה דרעי). חשוב לציין, שהתופעה לא התרחשה רק ביישובים החלשים, שהרי מי שהעלה את ההתפרעות התקציבית לדרגת אידיאולוגיה היה ראש עיריית תל-אביב דאז, שלמה להט.

תוך שנים ספורות מצא משרד הפנים את עצמו מול צורך הולך וגובר להקצות מיליארדים כדי למנוע משברים כספיים ברשויות המקומיות. רק בעשר השנים האחרונות הוקצבו לכך לפחות 4 מיליארד שקל, בתמיכה ישירה, באשראי ובמימון תוכניות הבראה.

בעומק העניין מצויה תערובת מסוכנת של שחיתות והתחמקות מאחריות. השחיתות היא זו שמתרחשת ברשויות המקומיות, והיא באה לידי ביטוי בכמה מישורים: אין שום רסן בשכר למקורבים ולמינויים אישיים ואינטרסנטיים, ואין שום בושה בהפניית עבודות למקורבים במחירים ובתנאים נדיבים. מצד שני, יש הימנעות מגביית מיסים עירוניים בהיקפים עצומים, בין אם מדובר במקורבים שצוברים חובות במיליונים, ובין אם מדובר בהנחות והטבות בארנונה או בהיטלי השבחה - ולתופעות האלה תמיד יש קשר לבחירות שהיו או לבחירות הבאות.

משרד הפנים דווקא מגדיר יפה את התופעה בדברי ההסבר הקבועים שלו לתקציב: "יש רשויות המעדיפות להתעמת עם הממשלה ולא עם התושבים, על מנת להטיל את הנטל של כיסוי הגירעון על כלל האוכלוסייה ולא רק על אוכלוסיית הרשות". הגדרה נכונה, אבל אין מאחוריה צעדים ממשיים של משרד הפנים, בכיוון של דרישה לאחריות מול האחראים לניהול הכושל ברשויות המקומיות.