ברנוביץ: משפחתית במובן הרע

כחברות בנייה אחרות שנקלעו לקשיים בשנים האחרונות (מושקוביץ, צמנטכל, חירם-גת, אילן-גת, שקד ואחרות) נוהלה גם ברנוביץ כחברה משפחתית, במובן הרע של המילה.

הדו"חות הכספיים השנתיים האחרונים שפרסמה החברה (ל-2001) גילו, כי החברה מאחרת להפנים את ההרעה בסביבתה העסקית. לא פחות משבעה בני המשפחה השולטת, בהם נציגות בולטת לבני הדור השני, הועסקו כמנהלים בחברה בתנאים מפליגים.

עלות העסקתם של נציגי משפחות ברנוביץ ובן-ארי היתה יותר משבעה מיליון שקל לשנה. עם נתוני פתיחה כאלה ובזמן שהמיתון בענף הבנייה הולך ומעמיק, לא קשה להבין כיצד הגיעה ברנוביץ לאן שהגיעה.

בשוק ההון ידעו לספר בתחילת 2003, כי ברנוביץ ובני משפחתו היו שמחים למכור את החברה שבשליטתם גם ללא תמורה כספית, בכפוף לשחרורם מערבויות אישיות שהעמידו. נטען כי הבנקים הטילו על כך וטו.

רכישת מניות הציבור בברנוביץ, בתמורה סמלית של מיליון שקל בלבד, נועדה על-פי ההערכות לתת לבעלי החברה שקט מפני התקשורת, שהרבתה לדווח על מצבה המעורער ולאפשר להם להגיע להסדר עם הבנקים, הרחק מעין הציבור.

ברנוביץ ניסתה להתעשת, ואף דיווחה על גיבוש תוכנית לצירוף שותפים לחלק מהפרויקטים, מימוש סלקטיבי של נכסים לצורך הקטנת התחייבויות, הקטנת מספר מנהלי החברה וקיצוץ בעלויות שכר העובדים והמנהלים. זה היה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי.