רקוויאם לחלום

עכשיו, כשלהקת דה לה גוארדה עוזבת אותנו ואת אולם הסינרמה, אחרי מאה הופעות, אפשר להירגע מסימפוניית החושים. לנגב את הזיעה, (צפוף שם, וחם) ואת המים שהתיזו עלינו. לנער את ראשינו מהקונפטי, ומעיסת הנייר הרטובה ולהודות בעצב ומתוך הכרה ברורה: אנחנו כבר לא נעוף. נקודה. בחושך, בזמן המופע, דווקא כן שלטה בנו התשוקה הקדמונית הזאת, ונתנו לאווירה הקרנבלית, הקירקסית להעיף אותנו; העזנו לקחת חלק במהומה הרגשית. כי מה רוצה הבן אדם... אם לא, להתנגד בעקשנות לכוח המשיכה, לקפוץ ולהיות במגע מינימלי עם הרצפה, להתנער מהמציאות ולו רק למשך שעה וקצת. לא לתת לראש להתערב.

דה לה גוארדה, קפסולה ארומטית של מינונים מדוייקים להצלחה: שפת גוף "חמה" בינלאומית, ששורשיה טבועים גם בג'מבורי, קלאב-מד, וסצינת המועדונים (בלי הניכור), מופע בהחלט מורכב מבחינה טכנית, הובאה לישראל על ידי חברת מולטי מדיה ואורנג' לעשרים וחמש הופעות בלבד. עלות הפקתה עמדה על כשני מליון דולר. בתחילת אוקטובר נאלצו המפיקים לדחות את ההופעות הראשונות עקב שביתת הנמלים. הם התגברו על זה. לה גוארדה, מרגע שהועלתה הפכה לתופעה מדוברת גם בישראל.

יותר מתשעים אלף ישראלים קפצו והניפו ראשים ורגליים אל-על ברגע ששמי הבד זרועי הכוכבים נקרעו, והחלל התעצם כלפי מעלה. עשרות בלונים צבעוניים נפלו עליהם, והיצורים הבלתי מזוהים שנראו קדם מעל הבד, נתגלו כבני אנוש מעופפים. והם עפים.

הם עפים מעליך ביחידים, בזוגות. לפעמים בחבילות של אנשים בדרך אל הפרוז'קטור הצהוב בתפקיד השמש, בתוך ערפל, מוזיקה, ברקים ורעמים. לא מסתירים את הכבלים המחברים אותם לפיגומי הברזל, את מכונת העשן, את השחקנים שמחכים להם למעלה כדי לקשור אותם. זה לא מפריע למחשבה לנדוד עם דידלוס ואיקארוס בניסיונם הטראגי הראשון לעוף.

מכמיר לב הקטע הנקרא "רומנטיקה" שבו מטפסים לחוד גבר ואשה על גבי מסך אינסופי של בד ואור וברגע מסויים הם נצמדים, אוחזים זה בזו ומתכרבלים ליחידה אחת.

מרגשות גם החליפות הכחולות המעונבות שלובשים השחקנים הגברים. בתוך משחקי האור המהירים הם נראים כאנשי עסקים רודפים ונרדפים. תחושה סיזיפית של אנשים בלתי נלאים.

המופע מתרחש בחלל שבו עומדים גם הצופים. לכאורה מהווה הקהל חלק מהדרמה. השחקנים נוגעים בך מחבקים אותך נכנסים לך מתחת לחולצה. השכנים עומדים לך מאחורי הזנב נושפים בעורפך. אנשי בטחון מזיזים אותם עליך בהתאם להתרחשות שצצה כל פעם בפינה אחרת, לפעמים על כמה במות בעת ובעונה אחת. אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא.

זה מצחיק איך דה לה גווארדה, שהתחילה כתיאטרון מחאה בארגנטינה לפני כעשר שנים, מקוטלגת כתיאטרון אינטראקטיבי בעוד שהמונח "אינטרפאסיבי" מתאים לה יותר. כי ברגעים המתים של ההופעה הזאת, ויש גם כאלה, אתה עומד ומחכה לגירוי הבא. אתה כבר יודע שאתה לא צריך לעשות כלום. אתה מכור לגירויים כמו כל האחרים סביבך.

הוא כבר יבוא, הגירוי, ואם הוא מתאחר ליותר מכמה שניות הרי שמיד אתה מתמלא חרדה ופונה לתוך עצמך לדיון בשאלת קיומך האנושי. הקלסטרופוביה הראשונית שליוותה אותך בהיכנסך לאולם המהביל, מטרידה אותך. אתה מביט לאחור לאתר במהירות את האור הירוק של דלת היציאה. נתזים נעימים של מים והשחקנים האלה, מצליחים להחזיר אותך אליהם. אותך, אותנו, קהל "מתורבת" המונע על ידי כל כך הרבה מעצורים שרוצה להיות בדיוק כמוהם, כמו דה לה גוארדה: חושניים, פרועים, נטולי רסן, מוכנים לכל טקס דמוני. שאם רק נהיה "כמוהם" נוכל גם אנחנו לעוף.

* הצגות אחרונות היום בסינרמה בתל-אביב

* אתר מולטימדיה אינטראקטיבי: delaguarda.com