כשבחוץ מרוויחים חצי מיליון שקל בחודש

היו שטענו שבנק ישראל יוצא נגד המדינה כולה. אחרים אמרו שקליין פותח חזית חדשה ובאופן חסר אחריות גורר את האוצר ואת הממשלה כולה להתדיינות משפטית. אחדים אף רמזו כי לבנק ישראל, שעל פי דו"ח חריגות השכר של רכלבסקי הוא מוסד ציבורי שמשלם לבכיריו שכר חורג מכל פרופורציה, אין זכות לעתור לבג"ץ. וזאת משני טעמים: משום שמדובר במוסד ציבורי שלטוני, ומשום שפרקליטות המדינה והיועמ"ש הקודם אליקים רובינשטיין כבר קבעו שרכלבסקי צודק וקליין טועה.

גם אם רכלבסקי צודק ב-99%, יש לפנינו מקרה קלאסי של "שפיטה ללא משפט". באוצר מיהרו לפתוח שמפניה, כששופטת בג"ץ אסתר חיות דחתה לפני שבוע על הסף את בקשת בנק ישראל להוציא צו ביניים, שימנע מרכלבסקי להמשיך בהליך השימוע ולהתערב בקביעת שכרם של עובדי הבנק המרכזי. באוצר ראו בכך ניצחון מוחץ לממונה על השכר, שיצא חוצץ נגד בנק ישראל בתמיכת הפרקליטות והיועמ"ש.

אלא שהשטן נמצא בפרטים, אפילו אם מבחינה ציבורית בנק ישראל סרח בתחום השכר, וכמה מתשלומי השכר לכמה מהבכירים, וכמה מהחריגות שמופיעות בדו"ח רכלבסקי אינם ברי הגנה. כאחרון האזרחים, זכאי הבנק המרכזי להגנת בג"ץ. לכולם ברור שהליכה נגד האוצר והממשלה היא הימור גדול, ובכל מקרה שני הצדדים יפסידו ממנה: אם בנק ישראל ינצח בבג"ץ, החוק יתוקן ובכל מקרה העובדים בבנק ישראל ייאלצו לספוג קיצוצי שכר של עוד 15%, מעבר לביטול מענק ההתייעלות ב-2002.

את מה שנסתר מעיני הציבור הבינו כנראה בבית המשפט העליון, ששלח לעתירה את נבחרת-העל של בג"ץ. נשיא בית משפט העליון, אהרן ברק, יישב בראש ההרכב שידון בבג"ץ "קליין נגד רכלבסקי". ליד ברק יישבו המשנה לנשיא, דורית בייניש, ואדמונד לוי שנחשב לשופט קפדן ומקצועי. מול עו"ד חנן מלצר, שמייצג את בנק ישראל בעתירה, יתייצבו כנראה היועמ"ש מני מזוז והפרקליטה נורית אלשטיין.

מובטח כאן קרב מוחות איתנים, שלא נראה בבג"ץ זה שנים רבות, גם לא בחזית הטעונה של בנק ישראל ומשרד האוצר בקרית הממשלה. הצדדים הגיעו לנקודת האל-חזור, וברקע יידרש בית המשפט להכריע בסוגיות מהותיות:

* מידת מעורבות הממשלה כ"רגולטור" אל מול העיקרון של הפרדת הרשויות, ובעיקר הפרדה בין הרשות המבצעת לרשות השופטת, כולל בית המשפט העליון. גם כך חל בשנים האחרונות ריבוי רגולטורים בעלי סמכויות חקירה וסמכויות מעין-שיפוטיות במשק ובכלכלת ישראל.

* עצמאות בנק ישראל, הצורך לשמור על מעמדו הייחודי של הנגיד, וההשלכות התדמיתיות מול הבנקים המרכזיים בעולם, השווקים הפיננסיים הבינלאומיים, חברות הדירוג והמשקיעים הזרים.

* סמכותם של הממונה על השכר ומשרד האוצר לקבוע את רמות השכר בשירות הציבורי, ולנהל בכלל המשק מדיניות שכר התואמת את המדיניות הכלכלית של שר האוצר.

* מי מוסמך לקיים הליך שימוע, ובאילו נוהלים? האם אותו אדם יכול לחקור, לקיים את הליך השימוע, להחליט ולהוציא לפועל?

מנגד הגיב בנק ישראל לפרסום שכר הבכירים בגופים הציבוריים בהגזמה. עצם חשיפת נתוני השכר בבנק ישראל, והצגת החריגות, היא צעד חשוב. אולם צריך לזכור שרמת השכר הגבוהה של הבכירים בשירות הציבורי נקבעת למעשה במגזר העסקי. שכרם של מנהלים בכירים בחברות עסקיות עלה בעשור האחרון פי 10 ויותר, עד כי שכר חודשי ברוטו של מעל לחצי מיליון שקל כבר אינו חריג. אם לפני 10 שנים שכר של מנהל במגזר העסקי היה גבוה פי 2 משכר מנהל במעמד דומה בסקטור הציבורי, היום שכרו של מנהל במגזר העסקי גבוה פי 6 עד פי 7. גם השכר של אנשי המקצוע מהשדרה הראשונה נמוך בשירות הציבורי ב-20%-25% משכר עמיתיהם במגזר העסקי. יתר על כן, השכר הגבוה של המנכ"לים בחברות העסקיות מתנתק יותר ויותר מרווחיות החברה, והופך מעין "שכר מינימום" מובטח, ואילו הבכירים בשירות הציבורי נחשפים כל העת לדין הציבור.

פיגור הולך וגובר של שכר המנהלים ואנשי המקצוע המובילים בשירות הציבורי אחר עמיתיהם במגזר העסקי גורם נזקים: בכירים שהצליחו בתפקידם עוזבים או מתכננים לעזוב את השירות הציבורי בגיל צעיר יחסית, לאחר ש"יצרו קשרים" עם הסקטור העסקי, כדי להשתלב בו במשרה בעלת שכר הרבה יותר גבוה. צניחת בכירים מהשירות הציבורי, גם מהאוצר ומבנק ישראל, למשרות ניהול בכירות בחברות העסקיות, כבר מזמן אינה בעיה שולית אלא בעיה לאומית המחייבת התייחסות, גם מצד אוכפי החוק. קשה לדעת אם הרצון לפתח קריירה שנייה אינו עלול להשפיע, לפחות בחלק מהמקרים, על החלטותיהם של העובדים בשירות הציבורי. מה שברור הוא, שהרצון לפתח קריירה שנייה בגיל צעיר נובע גם מפערי השכר הגדולים בין השירות הציבורי לסקטור העסקי. במקרים רבים אומרים הבכירים: הגיעה העת לעשות לביתי.

רוב המינויים לתפקידי ניהול בכירים הם של אנשים שהגיעו למעמדם הבכיר במגזר העסקי, ומוכנים לכהן בתפקיד ציבורי תקופה מוגבלת בלבד, 2-3 שנים. קשה לדעת עד כמה הם יכולים להתנתק מעולם העסקים שאליו הם מתכוננים לחזור אחרי תקופת שירות ציבורי קצרה למדי.

ככל שהשירות הציבורי יעסוק פחות במתן שירותים באופן ישיר, ויתרכז בפיתוח ובחלוקת שירותים מטעם המגזר העסקי (כתוצאה מהפרטה, וממדיניות השמן והרזה של שר האוצר בנימין נתניהו), כך תלך ותחריף בעיית ניגודי האינטרסים הפוטנציאליים, חוסר יכולת הבקרה והפיקוח על דרך התנהלותן של החברות העסקיות, וחוסר היכולת לגייס עובדים מוכשרים לקריירה ציבורית ממושכת.