לקצץ לחקלאות? להתפיל? משבר? או שהכל פוליטיקה? - עולם המים

בשבוע שעבר (ג') בישר נציב המים, שמעון טל, לחקלאים שהוא מוכן להקטין את מימדי הקיצוץ במים המיועדים לחקלאות מ-50% ל-38.5%. משמעות בשורה זו היא תוספת של כ-92 מיליון מ"ק מים לחקלאות המקוצצת.

בתום הודעתו הדגיש טל, שרוחב הלב הפתאומי נובע מעליית מפלס הכינרת, אך מיהר לסייג, שמצב משק המים עדיין קשה. לדבריו, בשל המיקום הצפוני בו ירדו הגשמים, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף ממשיכים לסבול ממחסור של כמיליארד מ"ק, וכתוצאה מכך גדל הזיהום וגדלה ההמלחה.

בנוסף, אמר טל, שלמרות הגשם יש לקיים את החלטות הממשלה ולהקים מתקנים להתפלת 300 מיליון מ"ק מים (ההחלטה המקורית היתה 400 מיליון מ"ק) כמתוכנן, לאורך חופי הים התיכון. באוצר יש רבים כאלה שחולקים על דעתו.

לוויכוח על מה צריך לעשות עם משק המים - יש כמה שותפים. מצד אחד נציבות המים, שטוענת מאז כניסתו של טל לתפקיד, שיש להגדיל את היצע המים, הכולל חיסכון במים, השבת קולחים והמרתם במים שפירים. לדעתה, יש לקדם את הפרויקטים להתפלת מי ים ומים מליחים, ולעת הצורך צריך גם לייבא מים. לדעה זו שותף בדרך כלל גם משרד התשתיות.

מנגד מתבצרים אנשי האוצר, שטוענים במשך שנים, שניתן לחסוך יותר מים במגזר העירוני, שניתן לקצץ במכסות המים לחקלאות, ובמקביל להעלות את מחירם. באוצר טוענים, שניתן להמיר כמויות גדולות יותר של מים שפירים בקולחים, אך למרות זאת לא חייבים לשדרג את איכותם. להתפלה הם מתנגדים באופן כמעט גנטי.

מולם ניצבים החקלאים, שמטבע הדברים מתנגדים לקיצוץ במכסות המים, מתנגדים לייקור המים מעבר לסף השקל, וגם אינם מוכנים לשאת במחיר טיהור הקולחים. לטענתם, מי שצריך לשאת בנטל הטיהור הוא המגזר העירוני, על-פי העיקרון של המזהם משלם.

כמו תמיד מתברר בסוף, שמאחורי האידיאולוגיה עיקר הוויכוח הוא על כסף ועל מי ישלם מה. ועדת ענבר קבעה, שיש צורך דחוף לשדרג את איכות הקולחים, עד לרמה שניתן יהיה להשקות בהם את כל הגידולים.

משמעות ההחלטה היא צורך להשקיע בשדרוג המתקנים, ותוספת עלות לטיהור של כל מ"ק. לכך מתנגד האוצר בטענה, שאין צורך לשדרג את כל הקולחים, וכי יש לשדרג אותם רק באופן נקודתי, ובמקומות בהם מתבצעת השבה.

במשק המים טוענים, שלא רק שהשדרוג שקבעה ועדת ענבר הוא נמוך מדי ויש צורך להעלות את התקן עוד יותר, אלא שאם רוצים לנייד מים ממקום למקום יש צורך בשדרוג מלא.

תוצאת הוויכוח היא, שמסקנות הוועדה אינן מגיעות לאישור הכנסת, ומכוני הטיהור ממשיכים לייצר קולחים באיכות נמוכה. חלקם מהקולחים מושלך לים בשל חוסר ביקוש חקלאי, שכן קולחים ברמה נמוכה מותרים להשקיה רק למגוון קטן מאוד של גידולים. גם ההתפלה אינה נהנית מגורל משופר. הממשלה אמנם פרסמה שורה של מכרזים - למתקן גדול, ולשורה של מתקנים קטנים ליצור 30 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה, אך לפי שעה מוקם רק מתקן אחד לייצור 100 מיליון מ"ק מים באשקלון.

יתר המכרזים הקטנים תקועים, ומכרז נוסף להפקת 100 מיליון מ"ק מים מותפלים בחדרה טרם פורסם.

לשאלה מדוע ההתפלה תקועה יש תשובות שונות. הזוכים במתקנים ביקשו להעלות את כמות המים שייצרו, כדי להפוך את המתקנים לרווחיים יותר, אך האוצר סרב בטענה שהוא אינו פותח מכרזים שנסגרו למו"מ מחודש.

מצד שני, בשבוע שעבר הודיע ראש הממשלה, שיסכים להעלות שוב את כמות המים במתקן באשקלון מ-100 מיליון מ"ק ל-120 מיליון מ"ק, וזאת מול הכמות הראשונה במכרז שהיתה 50 מיליון מ"ק. בשל הסיכוי הנמוך להרוויח מהמתקנים הקטנים, מתקשים הזוכים במכרזים להשיג מימון בנקאי להקמה ולתפעול. מעל לכל מרחפת הידיעה, שהאוצר לא ממש מעוניין במתקנים, ועושה הכל כדי למנוע את הקמתם.

אנשי האוצר אומרים, שעד שלא יצליחו לייקר את המים לחקלאות, לא יתנו יד להקמת מתקני התפלה שאת מחיר המים שייצרו - 60 סנט למ"ק, ישלם המגזר העירוני בלבד. הלובי החקלאי בשלו. מי שמשלם לפי שעה את מחיר הוויכוח, הכוחניות וחוסר היכולת להחליט, הם משק המים ההולך ומתדלדל, והציבור, שאיכות המים שהוא שותה יורדת.

נציב המים לשעבר, פרופ' דן זסלבסקי, אמר לא פעם, שהבעיה הגדולה ביותר של משק המים היא ראיה קצרת טווח של עסקני המגזר החקלאי, התייחסות אטומה של אנשי אגף התקציבים באוצר, רמה מקצועית נמוכה של מקבלי ההחלטות, והיעדר תרבות של דיון רציני.

דברים דומים נאמרו גם בוועדת החקירה למשק המים, בראשות ח"כ דוד מגן, שפרסמה את מסקנותיה לפני כשלוש שנים, אך אלה לא הובאו אפילו לדיון הכנסת.