בין מולייר למיטלפונט

***** כבר מזמן לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מחייכים ביציאה מהצגה. "הקמצן" (לפי מולייר) של תיאטרון החאן היא הפקה שקשה לא ליפול שבי בקסמה. הבמאי מיכאל גורוביץ', מעתיק את עלילת המחזה מהסלון הצרפתי לתיאטרון, ההצגה מתרחשת כתיאטרון בתוך תיאטרון (שיטה שגורביץ' נהנה להשתעשע בה), מול הקהל הצופה בה.

זה תיאטרון עני, כזה שהקיצוצים בתקציב התרבות נוגסים בו, אבל השחקנים מפיקים את המיטב מעצמם ויוצרים תיאטרון פיזי, סוחף, מצחיק ומרגש. באמתלה של ניסיון לחפות על הציוד היקר שנעלם, גורוביץ' ממציא שלל המצאות בימתיות שמצליחות להפתיע שוב ושוב ולהצדיק בצורה הפשוטה והטהורה ביותר את הטענה שבתיאטרון הכל אפשרי. צוות השחקנים של החאן הומוגני ונותן תחושה אמיתית של אנסמבל מתוזמר, בו כל אחד מהקולות תורם ליצירת הרמוניה מיוחדת, נדירה.

* ("הקמצן", 14/2, 20:30, תיאטרון החאן, י-ם).

"3 בלילה"

*** אחד ממחזותיו הישנים והטובים משנות ה-80 של הילל מיטלפונקט (ביניהם גם "סטרפטיז אחרון בהחלט" המצוין). המחזה מתאר לילה חורפי בחייהן של דמויות שוליים בעיר כמו זונות ונהגי מוניות, עולה חדשה ונכה צה"ל, עובדי מטבח, פועלים, וזוג , מזרחן ומורה, שנסעו לאיבוד בדרך חזרה מערב אצל חברים.

חגי אייד הפיק וביים בדייקנות, נתי רביץ פורק את כל התסכול הטלנובלי שלו ומעמיד דמויות באנרגיה קומית, יוסי מרשק הוא ערס טבעי ומכמיר לב, והתגלית הגדולה: השחקנית שרון מלכי, עם חוש קומי ער וקול עדין ומתוק.

* ("3 בלילה", הערב, 21:00, צוותא 1).

"תאונה"

** מחזהו החדש של הלל מיטלפונקט. הסיפור הוא על שלושה חברים בדרך למסיבת סילווסטר שדורסים בטעות פועל סיני ונמלטים, בפגע וברח. מיטלפונקט שוזור שורות חזקות ובונה דיאלוגים מושחזים ומתוזמנים בפינג-פונג נכון. אבל התירוץ של כל זה - הדה-לגיטימציה של מיעוטים בתוכנו - מתקבל כאן כתירוץ קלוש לדרמה של הלקאה עצמית מיותרת.

ליאורה ריבלין עושה עבודה משחקית משיופת, ממש תענוג של בניית דמות. אצל דפנה רכטר, כמה חבל, המוד נגמר לפני שמיצה את עצמו. ששון גבאי ונבו קמחי טובים מאוד, לונה יקר קצת היסטרית מדי, אבל זה יעבור. והעיצוב? סתמי.

* ("תאונה" של בית ליסין, אולם יהלום ר"ג, הערב, 20:30).