הקריירה כבר לא מה שהייתה פעם? רוצים להפיח בה רוח חיים ולהפוך לכוכבים? יש
פתרון - אספו את הבגדים הצבעוניים ביותר בארון, הצטיידו במבט דודתי, גבות מורמות
וקול של מורה לספרות, חברו שירים בחרוזים (עברית תקנית לא הכרחית) וצאו לדרך.
הילדים וההורים ימותו עליכם.
למרות שבשנים האחרונות פחתה מאוד כמות קלטות הילדים שיוצאות לשוק, השכילו חברות
ההפצה וההפקה לשמור על רווחיות נאה, וההורים עדיין מקפידים לרכוש לצאצאים קלטות.
סוד ההצלחה: משקיעים הרבה פחות כסף בכל הפקה, דוחפים פרסום סמוי וגלוי בכל
הזדמנות והולכים רק על מה שבטוח יהפוך לרב מכר.
"סבא טוביה" 82 וחצי "התקציבים להפקות מקור ירדו ב-50 אחוז יחסית לתקופה של
לפני שנתיים", אומרת איריס חיון, מנהלת תחום הפקות מקור בהד ארצי. "לפני שנתיים
התקציבים נעו בין 80 ל-120 אלף דולר להפקה, והיום אין עוד תקציבים כאלה. אם
בעבר הפקנו ארבע קלטות בשנה, היום אנחנו מפיקים רק שתיים ומשתדלים ללכת רק
על דברים בטוחים. השנה, למשל, הוצאנו קלטת של 'סבא טוביה' ו'טיף וטף' הרביעי
בסדרה".
- מה מוגדר כדברים בטוחים?
"קלטות שהכוכבים שלהן הם מותגים מוכרים. 'טיף וטף' של דץ ודצה והקלטות של טוביה
צפיר הם מותגים מוכרים, וזה הופך את עניין המכירה להרבה יותר קל. עובדה שכל
אחת מהן מכרה למעלה מ-100 אלף עותקים. רוב הקלטות מבוססות על הצגות קיימות,
כך שהורים שילדיהם היו בהצגות קונים את הקלטות הרבה יותר בקלות".
עוד שטוז חוץ מדץ ודצה והקלטות של טוביה צפיר, רבי המכר של השנים האחרונות
היו "פים פם פה", "דיג דיג דוג", "דפנה ודודידו", "מחסן השטוזים של דתיה",
הקלטות של דיסני וקלטות הפעלה לפעוטות כמו "אצבעות". אפילו הקלטת של ענת אלימלך
ז"ל, "אפרוחים", עדיין חזק על המדף.
לדברי חברות ההפצה, הקלטות של "חיבוקי" מכרו יותר מ-200 אלף עותקים. לתינוקות
יש סדרת קלטות "בייבי" לפעוטות, שעושות גם הן קופה לא רעה. סיכויי ההצלחה של
קלטות שמתלוות להצגות או לפעילות אחרת של הילדים גדולים יותר. הילד מוקף מכל
הכיוונים ובדרך כלל דורש עוד. הקלטת החדשה של טוביה צפיר, למשל, שיצאה לשוק
רק במרץ האחרון, כבר נמכרה ביותר מ-20 אלף עותקים, והיא מבוססת על הצגות.
"החיבור בין הצגה לקלטת הוא מדהים", אומרת יעל צפיר, אשתו של ומפיקת קלטות
"סבא טוביה". "הילדים מתמכרים לקלטת הזו בצורה מדהימה. הורים, סבים וסבתות
רואים את זה עם הילדים, ונהנים מזה כי זה לא סתם איזה 'דיג דיג דוג', אלא זה
סיפורים אינטליגנטיים. היום לטוביה יש קהל מעריצים מאוד צעיר, ואנחנו קוראים
לו בבית 'אלביס לעוללים'. הוא ממש הפך לסבא של המדינה, אמהות כותבות לנו שהוא
ממש נהיה הסבא השלישי של הילדים".
בנוסף לכל הקלטות הישראליות, גם הקלטות של דיסני מצליחות ואהובות מאוד. "הנתח
העיקרי של הסרטים המובילים אצלנו הוא סרטי דיסני", אומרת אורית גזית, מנהלת
השיווק של רשת בלוקבאסטר. "מאז תחילת השנה שכרו הכי הרבה את 'לילו וסטיץ'',
'מפלצות בע"מ', 'כוכב המטמון', 'פיטר פן 2' ו'על כלבים וגנבים'. הכי נמכרים
הם 'לילו וסטיץ'' ו'מלך האריות'. 'מלך האריות' הוא קלאסיקה מאוד גדולה מבחינת
מכירות ולא מצליח מבחינת השכרות, כנראה כי אנשים רוצים שיהיה להם עותק משלהם
בבית. מכירת קלטות ילדים היא 11 אחוז מכלל מכירת הקלטות שלנו, והשכרה שלושה
אחוזים. זו קטגוריה קטנה מאוד מבחינת השכרות, אבל בשנה האחרונה היא גדלה ביותר
מ-40 אחוז".
יש מעט דברים טובים מתברר שלא כל ההורים ששים להושיב את הילדים מול פרצופיהם
המתיילדים של דץ ודצה בתקווה לקבל כמה שעות של הורות שקטה. לאסנת בלייר, מבקרת
הקלטות של "להיות הורים" ואם לתאומות בנות חמש ושבעה חודשים, יש מעט מאוד דברים
טובים להגיד על תעשיית קלטות הילדים. "90 אחוז מהקלטות לא מוצלחות, לא בפורמט,
לא בהשקעה ולא בתוכן", היא אומרת.
"זה פשוט עניין של רווח קל. כדי שקלטת תצליח צריך מערכת יח"צנית משומנת, והקלטות
יוצאות כמו בפס ייצור. שופכים לצופים חומר לא מסונן בתקווה שהשם יעשה את שלו.
ובדרך כלל הוא עושה - אלפים קונים את הקלטת, ובזאת זה מסתכם. הקלטת הראשונה
של דץ ודצה, למשל, הייתה מאוד מוצלחת, אבל כל הקלטות שיצאו אחר כך הן פשוט
מחזור של אותן מימיקות, אותה כוריאוגרפיה ואותה טחינה אינסופית של שטויות.
זה גרוע גם מבחינת התכנים, גם מבחינת השפה וגם בגישה שצריך להתיילד כדי לדבר
עם ילדים. לצערי הרב, גם כמבקרת וגם כאם, ילדים נוהים אחרי זה, אבל המחויבות
שלי כהורה היא להציג דברים נוספים, כמו בסיפורת, כדי שיידעו לבחור".
מאיה, בת 34 ואם לילדה בת ארבע שהרוסה על קלטות מכל הסוגים, מרגישה הרבה פעמים
את הצורך לתפקד כצנזור. "אם יש קלטת שלא נראית לי אני מיד גונזת אותה", היא
אומרת. "יש קלטות שהרמה שלהן נמוכה. הציורים הם באיכות נמוכה, והדיבוב והמוזיקה
באיכות נמוכה. חשוב לי שחלק מהחינוך של הילדה שלי יהיה ברמה סבירה. אם העברית
והצד החזותי כל כך גרועים אני לא רואה צורך להקדיש לזה זמן".
טוליפ אהב ילדים "הקלטות של 'טיף וטף' עם דליק ווליניץ היו קלטות מקסימות ממש",
אומרת א', אם לשלושה ילדים. "מה שייחד אותן זה שאף אחד שם לא היה יפה. דליק
ווליניץ הוא לא איזה חתיך הורס, והקלטות פשוט מקסימות, יש שם שירים יפים ותמימים
בעברית טובה ובלי מסרים פיגוריים כמו בקלטות אחרות. זו קלטת שלא מציק לא להורים
ולא לילדים כשרואים אותה הרבה פעמים.
"גם 'פים פם פה' הראשונה הייתה מאוד מוצלחת, שזה היה מין סיפור כיסוי לאגדות
עם טוביה צפיר וסופי צדקה. מה שהיה יפה שם זה שהם בפירוש לא לקחו ילדים יפים,
וזה מאפשר לילדים להזדהות עם זה. 'פים פם פה' השניה ניסתה להתעלק על ההצלחה
של סופי צדקה, וטוביה צפיר כבר לא משתתף. צדקה סופקת את כפיה בתחילת הקלטת
ואומרת, 'אוי, פים פם החבר שלי נסע מעבר לים, עכשיו נעבור לסיפור על גוליבר
שגם הוא נסע אל מעבר לים'. טוביה צפיר הוא מאוד מוכשר, וסופי צדקה לדעתי לא
מחזיקה קלטת. נכון שהיא מדברת לילדות בנות 14, אבל לילדים קטנים זה לא אומר
שום דבר, לא מעניין אותם שהיא כוכבת טלנובלות".
הביקורת על קלטות של דץ ודצה ועל הפקות לקלטות הילדים לא מסתכמת בתוכן. לעומת
שאר קלטות הילדים הן מוקפדות, לפעמים מוקפדות מדי, מבחינת השואו לילדים. על
הטעם אפשר להתווכח. דצה לא תיתפס כשציפורניה לא עברו פרנץ' מניקור כדבעי ולא
תרים גבה שלא עוצבה על ידי אומן פיסול גבות. כנראה שמפאת כבודו של הבוס, איש
מעובדיו של משה דץ לא העיר לו כאשר הרשה לעצמו להתנועע בתנועות רוקר קשוח ופתטי
בחולצת פו הדוב בצבע אדום. ברקע לחלק מהשירים מופיעות נערות בנות 12 שמנענעות
את ניצניהן כאילו אין מחר.
"דץ ודצה הם זוועתיים לדעתי", אומרת א', "הקלטות שלהם קולניות, יש בהן הרבה
פרסומות והן פשוט עמוסות מדי. גם הילדים לא יכולים להתרכז בזה לאורך זמן כי
זה גדוש מדי, ויכולת הקליטה שלהם היא די מוגבלת. כל שיר הם מחליפים בגדים,
שתואמים תמיד לבגדים של כל השחקנים, וכל שערה במקום. והכול עם ריקודים וכוריאוגרפיה
של להקות צבאיות שלא משאירים טיפת מקום לדמיון של ילדים. דוחפים להם את זה,
והם לא מצליחים להישאר מרוכזים קלטת שלמה".
פישר יפשר הרעיון של קלטות ילדים חלחל גם למגזר הדתי-לאומי ולמגזר החרדי. למגזר
הדתי-לאומי יצאו כבר חמש קלטות בכיכובו של דודו פישר תחת השם "בגן של דודו".
פישר מגלם גנן ששר שירים ובאותה הזדמנות מדווח על הלל הזקן שעלה על גג בית
המדרש כדי להאזין לדברי תורה.
מכיוון שאין טלוויזיה ברובם המכריע של הבתים במגזר החרדי, כל חודש מופקים תקליטורים
ומופצים תמורת מחירים הנעים בין 20 ל-70 שקל. "כיום עוסקות בענף הזה לפחות
20 חברות שמוציאות סרטים למגזר החרדי, ולהערכתי נמכרו 200 אלף תקליטורים כאלה
בשנה האחרונה", אומר יהודה גרובייס, במאי ומפיק של תקליטורי ילדים כשרים. "אנחנו
עדיין מפיצים קלטות בווידאו לציבור הדתי-לאומי, אבל זה מסתכם בפחות מ-20 אחוז
מכלל הסרטים שאנחנו מוציאים. אנחנו מוציאים קלטת שהיא 'הופ חרדי' של שעה וחצי
פעם בחודש, ובנוסף אנחנו מוציאים סרטים עלילתיים שרובם מיועדים לילדים ולנוער.
השבוע, למשל, הוצאנו סרט לילדים שצולם באוקראינה ומשחזר את הסיפורים של קברי
צדיקים. הכוכבים של הקלטות האלה לא יכולים ללכת ברחוב".
- מה הקודים בייצור תקליטור לציבור החרדי?
"אין בכלל נשים אצלנו בקלטות. אם אני מצלם לונג-שוטים של רחובות אני מביא ניצבים
ומנקה לחלוטין את הרחוב מנשים. אני מביא שוטרים שיעצרו את התנועה ברחוב. הרבנים
החליטו להציב קו אדום שלא יראו נשים בקלטות כדי לחסוך לעצמם דילמות אחר כך,
כמו איזה קלוז-אפ מותר, מה צריך להיות אורך השרוול שלה, באיזה גיל תהיה האישה
שנראה, האם ניתן להראות אישה עם בעלה ועוד. מאחר שאין רב שיגיד את זה כן ואת
זה לא, קבעו כלל גורף שלפעמים מביא למצבים אבסורדיים. אני בסך הכול מתאים את
עצמי לקהל שלי. בנוסף, אין אלימות בשום צורה שהיא. עשיתי סרט פעולה עם חראקות
ומרדפים, ואין ירייה אחת בכל הסרט. אנחנו מקפידים בסרטים שלנו שלא יהיה דיבור
בסלנג, אין שפה זולה ואין סיגריות על המסך.
"הסרטים החרדיים הם מאוד דידקטיים ומיסיונריים. אני משתדל להתחמק מזה, אבל
בסופו של דבר אני נכנע לזה. עשיתי, למשל, סרט שבו אמירת תהילים הצילה תלמיד
שהיה בצרה גדולה. אין בסרט מסר מפורש שאמירת תהילים מצילה, אבל רואים אדם קורא
תהילים ומיד אחר כך את התלמיד שלו ניצל, כך שלא קשה להבין את זה. תמיד יהיה
בסיפור איזשהו מסר, ועל הדרך תוך כדי העלילה עוד כמה מסרים של יהדות, מידות
טובות והתנהגות לזולת. צריך לציין שיש הרבה קלטות של שירים, ושם דווקא הבנות
מככבות".
מגזר נוסף שלא יכול ממש להזדהות עם שירים על הדלקת שבת הוא המגזר הערבי. עד
היום לא יצאה קלטת רצינית בשבילו, ולפי רוב חברות ההפקה הדבר גם לא בתכנון.
בחברת הופ המפיקה את "סיפורי סומסום", הפקה ישראלית-ערבית ל"רחוב סומסום" המוכר,
מתכננים להוציא בקרוב שתי קלטות עם תוכניות. "אנחנו יודעים שיש צמא גדול בציבור
הערבי לקלטות ילדים", אומרת אלונה אבט, מנכ"לית הופ. "הבעיה הגדולה עם ילדים
ערבים-ישראלים היא שהרבה פעמים הם לא לומדים עברית עד כיתה ב' או ג'. רוב התוכניות
לילדים בערוצי הטלוויזיה הן רק בעברית, וכל הקלטות לילדים הן בעברית, כך שאני
מעריכה שקלטת שתפנה אל הקהל הזה תוכל להצליח מאוד".
שיראו משהו
אחת הסיבות שקלטות הילדים מצליחות במשך זמן רב כל כך היא הקושי האוניברסלי
של הורים להעסיק את הילדים במשך כל שעות היממה, או לפחות במשך כל שעות הערות.
מה יותר נוח מלשלוח ילד טרדן לטלוויזיה ולקבל קצת שקט? ואם יש מסרים חינוכיים
על הדרך, אז למה לא?
"השימוש שההורים עושים בקלטות נראה לי לא נכון", אומר רני כשר, עורך מגזין
"באופן טבעי", שעוסק בין היתר בהורות אחרת. "המוטו שלנו הוא שכל הורה יעשה
מה שהוא רוצה, ואנחנו לא מתנגדים לטלוויזיה באופן עקרוני כי אנחנו מבינים שזה
חלק מהחיים", הוא אומר, "אבל השימוש שנעשה בקלטות האלה, בתור בייביסיטר לא
מוצלח לילד, מראה שהילדים נחשבים למעמסה בעיני ההורה. כשרוצים שהילד יהיה עסוק
במשהו שולחים אותו לראות קלטת. השימוש בקלטות נעשה רוטינה והורג הרבה זמן,
שלדעתי היה יכול להיות מוקדש לזמן איכות. כל הורה יודע שגם אם הוא מקדיש זמן
לראות עם הילד את הקלטת, זה לא זמן האיכות המשותף עם הילדים. אני חושב שצריך
לבלות עם ילד ולא להושיב אותו עד שיעבור הזמן. קלטות ילדים, כפי שאני רואה
אותן, הן הדרה של הילדים מעולמם של המבוגרים. ההורה מתפנה לענייניו בלי שהילד
'יפריע' לו. מבוגר לא ירצה לראות את אותה קלטת מיליון פעם, אלא ברוב הפעמים
מקסימום פעמיים, אני לא רואה סיבה לתת לילד לראות את אותה קלטת שוב ושוב".
- יש הרבה הורים שחושבים שהקלטות האלה הן חינוכיות, למה זה מפריע?
"אני די קיצוני בעניין הזה, אני לא שולח את הילדים שלי לבית הספר ומחנך אותם
בבית בגלל שאני שונא פדגוגיה, אז אני לא רואה סיבה להראות להם את כל קלטות
הילדים הפדגוגיות האלה. בהרבה מאוד קלטות, ממה שראיתי, מכניסים פדגוגיה בגרוש
כדי שההורים ירגישו שהילדים שלהם רואים משהו חינוכי".
בלייר מסכימה לכל מילה בעניין הדידקטיות. "ילד יכול להבין לבד בלי שיאמרו לו
וילעסו לו כל דבר. אין צורך בזה. גם כשהורה רוצה להעביר מסר לילד הוא מסוגל
לעשות את זה בצורת סיפורת ולא להציף אותו במוסרי השכל".
הסמויה כאילו לא די במוסרי ההשכל הלעוסים, בחיוכים המזויפים ובעומס הוויזואלי
המעייף, נאלצים המוחות של המחר לספוג גם פרסומת סמויה שמצטרפת בדרך כלל לכמות
לא מבוטלת של פרסומת גלויה בתחילת הקלטת. חברות ההפקה כלל לא מכחישות שזה אחד
מאמצעי המימון של הקלטות. "אם בעבר היינו לוקחים 8,000 דולר על חסות כזו, היום
זה מגיע רק ל-4,000 דולר, מה שפוגע בהכנסות שלנו עוד יותר", אומרת חיון. "הרעיון
הוא לא לשים את זה כל הזמן, אלא רק שלוש-ארבע פרסומות כאלו בקלטת. אנחנו מנסים
שזה ישתלב בתסריט ולא ייראה מלאכותי, וגם לא נפרסם מותג שאף אחד לא שמע עליו".
"היום כמעט אין פרסומות סמויות", אומרת טלי קלדרון, מנהלת הפקת מוצרים בקלאסיק
קלטת. "בעבר זה נעשה יותר ונחשב חלק אינטגרלי ממימון ההפקה. עדיין יש מעט מאוד
פרסום סמוי, אבל עיקר הפרסום בקלטות שלנו כיום נמצא בתחילת הקלטת".
בקלטות של הופ, לעומת זאת, לא ניתן למצוא פרסומת, לא גלויה ולא סמויה. "בקלטות
שלנו אין פרסומת סמויה או גלויה, לא בהתחלה, לא באמצע ולא בסוף" אומרת אבט.
"זה נושא מאוד בעייתי בעיניי. כצרכנית, כאם וכאדם מבוגר אני רוצה לדעת כשאני
רואה פרסומת. לילדים יש יכולת זיהוי ויזואלית מדהימה, הם מזהים לוגואים וזוכרים
אותם. לפעמים הם אוהבים את השירים של הפרסומות יותר מהקלטת. זה צבעוני וזה
נראה להם נחמד, אז הם מתלהבים. אני מרגישה שהפרסום הזה הוא לא במקומו".
לו הייתי פירט העוינות של חלק מההורים לקלטות בצד ההכרה שיהיה קשה לחיות בלעדיהן
מביאה אותם לעתים קרובות להחלטת ביניים: לקנות את הקלטת, אבל לקנות עותק פירטי
שלה. חברות ההפקה נוהגות לנפנף אוטומטית בנתון שהשוק הפירטי פוגע ב-50 אחוז
מהמכירות. "פירטיים היו מאז ומתמיד", אומרת קלדרון. "אין שינוי בהיקף התופעה,
וכפי שאפשר לראות, גם לא יהיה שינוי בקרוב. השוק בסך הכול כבר למד לחיות עם
התופעה הזו".
חיון דווקא לא משלימה עם המצב. "המדינה צריכה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי למנוע
את התופעה הזו, ולצערנו היא לא עושה זאת", היא אומרת. "אין ספק שאם היו נלחמים
בתופעה הזו היו יוצאות פי שניים קלטות לשוק, כי זה היה משתלם לחברות ההפקה".
ההורים הפנימו דווקא את המציאות ועשו את שיקולי הכדאיות שלהם בהתאם. "הורים
למדו לאט-לאט ללכת לקלטות הפירטיות", אומרת בלייר. "במקום 70 שקל משלמים 25.
האיכות אמנם מעט ירודה יותר, אבל אפשר להסתפק בזה. הורים מקליטים אחד מהשני,
או שקלטות עוברות מאחד לשני".
"רוב ההורים שאני מכירה קונים קלטות מזויפות בשוק הכרמל, ובצדק", אומרת א'.
"את משלמת את מיטב כספך, ונכון שאת רוצה לעודד את היצירה העברית, אבל אז הם
שמים לך בהתחלה 20 פרסומות לבמבה, באמצע הקלטת הילדים אוכלים גולידג ועושים
קלוז-אפ על איזה קטשופ, וזה ממש מעצבן. לדעתי מגיע להם שיקנו מזויפים".
כתבות
ני"ע
