כבוד השר

אפילו לא הפתעה אחת. טקס האוסקר ה-76 שנערך בלילה של אתמול בלוס אנג'לס הגיש את הצפוי מראש. בעיקר לנוכח העובדה ש"שר הטבעות: שיבת המלך" זכה בכל 11 הפרסים אליהם היה מועמד.

גריפת הפרסים המדהימה הזאת הזדקרה במיוחד כאשר יוצרי "שיחות נפש", שזכו בקטגוריית הסרט הזר, עלו על הבמה לקבל את הפסלון ואמרו "תודה לאל ש'שר הטבעות' לא היה מועמד בקטגוריה הזאת". למזלו של הסרט היפהפה דובר הצרפתית, סינדרינית, השפה שטולקין המציא ושדמויות "שר הטבעות" מדברות לעיתים בסרט, לא נחשבה כסיבה מספקת כדי להעניק לסרט מועמדות גם בקטגוריה הזאת.

למרות מספר מבקרים שהתעקשו לטעון שהאוסקר הזה יהיה בלתי צפוי בכל זאת, ההפתעה היחידה הייתה שבניגוד להיסטוריה של הטקס הפעם הוא התנהל בדיוק לפי החוקים, כל הזוכים הצפויים זכו. בסך הכל היה זה טקס פשוט ומרגש, ללא מופעים מרהיבים או הפקות ענק.

קריסטל לועג

בילי קריסטל הנחה את האירוע בפעם השמינית ולמרות העייפות שניכרה בו הצליח להבריק. קריסטל פתח את הטקס עם שיר שלעג בחינניות לסרטים השונים והמועמדים. לרגע נוצרה תחושה שאולי קלינט איסטווד יהיה הזוכה בפרס הבימוי, מה שגרם לקריסטל לסנוט באיסטווד על כך שהוא אדם זקן ושבגיל כזה הוא כבר צריך לפרוש.

אלא שאז ירד קריסטל מהבמה, התיישב על ברכיו של איסטווד, ושר לו שיר בו הסביר עד כמה האקדמיה מעריכה ומעריצה את העבודה שלו.

איסטווד לא זכה. הפרס הלך לפיטר ג'קסון על 'שר הטבעות', ופתאום השירה של קריסטל נראתה כדרך לירית להגיד לכוכב האגדי משהו כמו "אנחנו מצטערים, השנה לא נוכל לתת לך פרס, אבל אנחנו באמת מתים עליך".

זה כמעט קונצנזוס בעולם הקולנוע: כולנו אוהבים את קלינט איסטווד, ונוכחותו בטקס הייתה פרס להוליווד ולא להפך. מעבר להכתרת 'שיבת המלך' בכל פרס אפשרי, והנטייה להזכיר את תעשיית הקולנוע הניו-זילנדית בכל נאום תודה, היו גם כמה רגעים מרגשים בטקס. באמת.

רובינס דואג

הפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר הלך לטים רובינס על הופעתו המרתקת ב"מיסטיק ריבר". רובינס, שמגלם בסרט זה דמות של אדם שעבר התעללות מינית אלימה בילדותו, ניצל את נאומו כדי לעודד אנשים שסובלים או סבלו מהתעללות כלשהי לצאת ולבקש עזרה ולא לפחד. זה היה רגע יפה בו השחקן גילה אחראיות חברתית מרגשת ברגע שאמור להיות כל כך נרקסיסטי.

ההפתעה הגדולה לכותב מילים אלה הייתה זכייתה של רנה זלווגר על שחקנית המשנה. למרות שהפרס היה די צפוי, רנה לא הפגינה כשרון משחק גבוה במיוחד בשנים האחרונות. התבקש לפיכך שלמרות כל ה"באז" מסביבה הפרס ילך אחת מהשחקניות המגיחות מהסרטים הקטנים, מה שיעניק להן כותרות ומעמד. אבל רנה זכתה. היא כמובן מאוד התרגשה, וניקול קידמן, שהיום היא חברת הטובה ביותר, מחאה לה כפיים באושר רב.

אבאל'ה בוא לאוסקר

את פרס האנימציה קיבל "מוצאים את נמו". בפרס התסריט המבוסס על מקור אחר זכה, נו, "שר הטבעות". רגע מרגש נוסף בטקס הגיע כאשר סופיה קופולה זכתה על התסריט המקורי. סופיה, שישבה כל הערב צמודה לאביה, זכתה למחיאות כפיים אוהדות במיוחד. לאורך הטקס הוזכר בגאווה שסופיה היא האישה האמריקנית הראשונה שמועמדת לפרס הבימוי. השמחה הגדולה נמהלת בשאלה מטרידה ומתבקשת: למה זה לקח 76 שנה?

מקרה קופולה מוכיח שוב עד כמה התעשייה ההוליוודית מבוססת על נקודת מבט שובניסטית. בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מהעובדה שקופולה, שתסריטה אמנם כתוב בצורה יפה ותיאורית, הגיעה לפודיום גם בזכות הקשרים המשפחתיים, שעזרו לה לא מעט לקדם את שמה. יש כמה במאיות אחרות ששמן איננו קופולה, וזה, איך נאמר, לא ממש פועל לטובתן.

קצת פוליטיקה

את הרגע הפוליטי היחיד באוסקר יצר ארול מוריס שזכה על הסרט התיעודי הטוב ביותר עם "ערפל מלחמה". בסרטון מושקע שפתח את הטקס הראו את מייקל מור (מי שבשנה שעברה התבטא בלהט נגד בוש) מופיע באמצע קרב הפילים מתוך הסרט "שר הטבעות" ומבקש מההוביטים לשים קץ למלחמה הווירטואלית שלהם רק כדי שפיל ענק ימעך אותו תחת רגלו.

הבדיחה הקלילה הזאת ייצגה את נטיית האקדמיה: פיל ענק שמייצג את תעשיית הבידור דורך בפשטות וללא מאמץ על איש קטן עם מצלמת וידיאו שמנסה לעורר את הצופים. סרט בידורי פרו-מלחמתי כמו "שר הטבעות" השתיק כל ניסיון לאמירה פוליטית.

ארול מוריס, שגזל במפתיע את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מ"לתפוס את הפרידמנים" המוצלח והמיוחצ"ן, סיפק את אחד מרגעי השיא בטקס. לאחר שהודה בנרגשות לאקדמיה על ההכרה בו, לאחר שנים של פעילות ענפה, ביטא הקולנוען התיעודי החשוב של העשורים האחרונים את הסתיגותיו כלפי המדיניות התוקפנית של קלגסי בוש.

פן מפתיע

רבים האמינו ששון פן ינצל גם הוא את הזכייה שלו כדי להשחיל כמה אמירות פוליטיות רדיקליות, אך זה לא קרה. מי שהיה פעם "הילד הרע" של הוליווד נראה מרוצה לכל אורך הטקס. אולי כי פן לא נוהג לבצע את הצפוי. מעין מחאה מתוחכמת. כשעלה לבמה לקבל את הפרס הצודק ביותר של השנה זכה פן למחיאות כפיים סוערות מאולם שעמד על רגליו מרוב כבוד. זה היה הרגע היפה ביותר בכל הטקס. פן הודה לקלינט איסטווד והזכיר שאין כזה דבר שנקרא "השחקן הטוב ביותר".

עוד הוסיף שהוא מאוד אהב את עבודתם של המועמדים האחרים וגם של כמה שחקנים שלא היו מועמדים "כמו למשל פול ג'יאנטי על עבודתו ב'אמריקן ספלנדור' המצויין". בלי שום התבטאות או רמיזה פוליטית, ירד פן מהבמה באלגנטיות מלאת הדר.

ת'רון מודה (לעורך דינה)

נאום התודה המרגש ביותר נשמע מגרונה של שרליז ת'רון, מי שתפקידה ב"מונסטר" הוא אחד מהפגנות המשחק המדהימות ביותר שנראו על המסך אי פעם. שרליז, שיופיה מנע ממנה עד היום להשיג תפקידים מורכבים יותר, הודתה בנאומה אפילו לעורך הדין שלה. ואיכשהו אפילו האקט הבנאלי הזה, נאיבי בדרכו, הצליח להעלות לחלוחית של התרגשות.

האקט המפדח

ולמרות האלגנטיות שליוותה את הטקס באופן כללי, אפשר גם להכתיר רגע אחד כמביך במיוחד, כשהזוכים בפרס על הסרט הקצר הטוב ביותר, "שני חיילים", מתחו את נאומם בלי קץ, תוך התעלמות בוטה מכללי הטקס, והתעלמות עוד יותר בוטה מהפסלון המינורי יחסית שלשמו עלו על הבמה. עד כדי כך שבסופו של דבר סולקו זבי החוטם באופן פיזי ממש. אכן מביך, אבל שום דבר שאומה למודת פטמות חשופות לא מסוגלת להתמודד איתו ביום חגה. ובטוח לא משהו שישכיח מפיטר ג'קסון את הערב הגדול בחייו.